בשר וחלב (סימן פ"ז)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

מבוא — "לא תבשל" סעיף א׳

"לא תבשל גדי בחלב אמו"
בפסוקים, כל האיסור הוא בבישול.
הוא מופיע שלוש פעמים בתורה, וזה הביא את התנאים לדרוש דינים שונים על כך, הנוגעים במהות הציווי, ומרחיבים את האיסור.

מבוא — "לא תבשל"

אכילה – דרך בישול – מהתורה
לא דרך בישול – דרבנן (רשב"א)

בישול – דרבנן

הנאה – דרבנן (רבי ישמעאל)

טעם אפשרי במו"נ: אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה, אולי כך היו עושין בעבודה מעבודתיה או בחג מחגיהם, וממה שמחזק זה אצלי זכר התורה אותו שני פעמים, תחלת מה שצותה עליו עם מצות החג שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, כאלו אמר בעת חגיכם ובואכם לפני לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים, זהו הטעם החזק אצלי בענין, ואמנם לא ראיתי זה כתוב

ראשית, אונקלוס תרגם: "לא תיכלון בשר וחלב"
אכילה – דרך בישול – מהתורה
לא דרך בישול – דרבנן (רשב"א)
בישול – דרבנן
הנאה – דרבנן (רבי ישמעאל)

מכילתא דרבי ישמעאל: לא תבשל גדי בחלב אמו.
רבי יאשיה אומר: אחת לבהמה ואחת לחיה ואחת לעוף.

משנה חולין: ר' עקיבא: להדגיש את הגדי בניגוד לעוף וחיה (והם מדרבנן)

בבלי חולין קטו (פ' כל הבשר): דבי רבי ישמעאל: "לא תבשל.." ג' פעמים: ראשון - אכילה, השני – הנאה, והשלישי - בישול
ברייתא: לימוד על איסור בשר בחלב. הקבלה על קדושה בשני פסוקים המלמדים על טרפות בשר.

רשב"א (ת"ה): ... נאמר בתורה ג' פעמים. ומפי השמועה למדו שהאחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. ולמה הוציאו הכתוב בלשון בישול? לומר לך ששלא כדרך בישול אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים.

שו"ע · (סע' א'): ג' פעמים ד"לא תבשל" – בישול, אכילה והנאה (דבי ר' ישמעאל בכל הבשר)
בישול האסור מן התורה – דרך בישול. לא דרך בישול – דרבנן (רשב"א)
(בשלב מסוים – כבר בגמרא - ישנה החלפה בין בישול לאכילה. דהיינו: אכילה – מהתורה, בישול - מדרבנן)

לסיכום:

בישול והנאה סעיפים א׳, ג׳

למדנו שהאיסור של בשר בחלב מן התורה הוא רק באכילה ובדרך בישול, וחז"ל למדו משילוש הפסוקים גם איסור בישול והנאה: מדרבנן.

הרשב"א (וטור, שו"ע ס' א'): ולפיכך, סבר הרשב"א (וכן נקטו הטור והשו"ע בס' א'), שכל שאסור מן התורה הוא רק דרך בישול, ואפילו הכנת מאכל שהיא בדרך אחרת אסורה רק מדרבנן (כגון מליחה וכבוש. ועל דרכי התקנת מאכל השונים ודיניהם נפרט לקמן).

כאן כי מותר שילוב של שני דרבנן: הבשר והפעולה. כגון: הנאה ובישול של בשר שאסור מדרבנן (חיה ועוף)

בבלי חולין (קיד): שבשר שאסור מדרבנן, מותר בבישול והנאה

(עפ"י המשנה) האיסור מהתורה - בטהורה (הבהמה+החלב).
אבל שילוב של טמא+טהור - אסור מדרבנן.
לכן בישול והנאה מותר בהם.
וכן, בשר חיה ועוף עם חלב טהורה הוא מדרבנן ומותר בבישול והנאה (מוזר).

דרכ"מ: מרדכי: יש מקום להתיר בשר בחלב (במליחה וכבישה) בהנאה (כי הוא דרבנן)
מ"מ: יש אוסרין בשר עוף בחלב בהנאה אעפ"י שהוא דרבנן
או"ה הארוך: כל דרבנן מותר בהנאה

(נראה שמקלים יותר בהנאה במקרים של איסור דרבנן. כי הנאה יותר דחוק)

מהר"י וייל: אוסר בהנאה גם מים ששטפו בהם כלי חלב ומים ששטפו בהם כלי בשר בהנאה (להשקות בהמה)

רמ"א סע' א': כתב עפ"י האו"ה הארוך והטור שכל בשר וחלב שאסור מדרבנן, מותר בהנאה

שו"ע ס' ג': מנסח בדומה לטור (בשר טהורה בחלב טמאה/בשר טמאה בחלב טהורה/בשר חיה ועוף מותר בהנאה)
אולם, מלשונו משתמע שאולי סובר שאכילה של בשר טהורה בחלב טמאה/להפך אינה אסורה מדרבנן, אלא מדאורייתא. ורק בשר חיה ועוף הוא מדרבנן

ט"ז (על הרמ"א): מהרש"ל חולק על זה וסובר שיש להחמיר בהנאה אף בדברים שאסורים בבשר וחלב מדרבנן.
והט"ז סובר שאין הלכה כמותו.

הגדרת 'בישול' סעיפים א׳, ח׳

סדר בישול

חולין קד: מחלוקת רב ששת ואביי על כלי ראשון שלא על האש.
רב ששת: אסור לערבב בשר בחלב רק בכלי שעל האש. בכלי שאינו על האש – מותר (צונן)
אביי: אסור גם שלא על האש וגם בכלי שני שמא יעלהו על האש

ילקוט יוסף: נקטינן לחומרא כאביי

טיגון

פמ"ג: מטוגן = בישול

רש"י תוס', מנוחת יעקב, ערוה"ש: לא בישול (ולכן יהיה מותר בהנאה)

ערוה"ש: כדאי להיזהר בזה משום שאף אם מבשל לשם הנאה, נראה כבישול.

עירוי

פר"ח: נחשב בישול (דאורייתא)

צלייה

פר"ח: נחשב בישול דאורייתא

רע"א: צלייה לא הווי בישול והוא דרבנן (ומותר בהנאה)

מעושן ומבושל בחמי טבריה

ירושלמי נדרים: לא איפשטא

רמב"ם: דרבנן

טור: הביא את הרמב"ם

ב"י: סובר שמאחר ולא איפשטא בירושלמי גבי מעושן וחמי טבריה, ישן להחמיר דספק דאורייתא לחומרא

שו"ע: המעושן והמבושל בחמי טבריא – אסור מדרבנן (ולא לוקים עליו)

כבישה ומליחה

פסחים מד: טעם כעיקר - בשר בחלב שונה משאר טעם כעיקר. אם משרים בשר בחלב – אפילו מקבל טעם, אינו אסור מהתורה. אלא רק אם בושל ממש. אבל אסור מדרבנן (כדאמר הרשב"א לעיל).

שו"ע (קה): איסור שנכבש עם היתר מעת לעת נחשב מבושל ואסור כולו. ומסיים בדין הגמרא שבשר בחלב שאני ואפילו אם מקבל טעם – אינו אסור מן התורה אלא רק מדרבנן.

(סימן צ"א)

מרדכי, אגור: (ראינו למעלה): בשר בחלב הנאסר ע"י כבישה/מליחה אסור מדרבנן באכילה; לכן בהנאה - מותר.

ר"ת: בשר ששהה בחלב יותר מיום – כבוש; אסור מדרבנן ('אי שרו כולי יומא' מותר – לפיכך יותר מיום אחד אסור)
שייך גם לגבי צונן בצונן. ואפילו ללא חומץ

שו"ע (ח'): נקט עפ"י דברי המרדכי. וכמו שהביא הדרכ"מ באות א' אצלנו בסימן פ"ז

חם בחם (בלא רוטב)

פמ"ג, מהרש"ל: לא נחשב דרך בישול ואסור מדרבנן (ומותר בהנאה)

בישול אחר בישול

פמ"ג: בשר וחלב שכבר בושלו יחד – מותר לבשל שוב. אין בא"ב
לא בושלו יחד, אלא כל אחד לחוד – אסור לבשלם שוב, ואסור אפילו בהנאה (כי נחשב בישול)

שו"ת שבות יעקב: אפילו בשר וחלב שבושלו כבר יחד - אסור מן התורה

פמ"ג ש"ד: שו"ת שער אפרים: יש בא"ב (חמאה שהייתה בסיר בשר בן יומו ועשו ממנה נר. ואז בהדלקת הנר מתבשלים)

מ'גדי' לכלל הבשר סעיפים א׳-ג׳

נעסוק כאן בשאלת הגדרת הבשר שבאיסור. שהרי, הפסוקים במקור אמרו 'לא תבשל גדי בחלב אמו'.

אונקלוס, הטור והשו"ע (ב'): כבר אונקלוס תרגום 'לא תיכלון בשר וחלב'. כלומר, שהאיסור הוא באכילה, ובאכילת סוגים נוספים של בשר, ולא רק גדי. וכתבו הטור והשו"ע (ב'), דהאיסור הוא לגבי שאר בהמות: 'גדי לאו דווקא, והוא הדין שור שה ועז'.

מכילתא דר"י: במכילתא דר"י ראינו את דרשת רבי יאשיה כי הופעת האיסור שלוש פעמים מלמדת על האיסור גם על חיה ועוף.

ר' עקיבא (בבלי): גם דברי ר' עקיבא המובאים בבבלי מתייחסים לכך שהאיסור אינו רק על גדי אלא גם על חיה ועוף. אולם, לדעת ר' עקיבא אכילת עוף וחיה הם מדרבנן, כאשר גדי אסור מן התורה.
אך ר' יוסי הגלילי חולק עליו בחיה, ולדעתו גם חיה אסורה מדאורייתא.
במחלוקתם זו נוקטים להלכה כדעת ר' עקיבא (רר"ר, שו"ע ג'). ולפיכך, מותר להנות ולבשל חיה ועוף בחלב.

במשנה: במשנה שנינו כי כל האיסור מן התורה הוא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. אבל בהמה טמאה בחלב טהורה או בהמה טהורה בחלב טמאה – מותר בבישול והנאה בחלב (וכ"כ שו"ע ג').
והב"י סבר שלדעת הטור איסור בב"ח שייך אף בבשר/חלב בהמה טמאה. אך לדידו לא שייך בו אלא מאכל"א

הערה: (גם סעיף ב' רלוונטי. בדף קיג-קיד יש לימודים על בשר, שבמקרא כשאומרם גדי מתכוונים גם לעז ושאר בהמות.. וכו'.)

חיה ועוף סעיף ג׳

חיה

חולין: ר' עקיבא: רק גדי דאורייתא. חיה ועוף דרבנן (אפילו בטהורה)
ר' יוסי הגלילי: אסר גם חיה טהורה מן התורה
(לכו"ע עוף דרבנן)

נקפ"מ: לשיטת ר' עקיבא, יהיה מותר להנות ולבשל חיה בחלב (ורק אכילה אסור). לר' יוסי הגלילי יהיה גם איסור אסור לבשל ולהנות.

עוף

מוסכם לר' עקיבא ולר' יוסי הגלילי דהוא דרבנן

טור: 'גדי' – לאו דווקא. והוא הדין שור שה ועז.
לגבי חיה ועוף - פסק כר' עקיבא שאכילתו אסורה מדרבנן.
וכן רר"ר

התוס': והתוס' סברו לגבי בשר חיה ועוף, שהוא אסור באכילה מן התורה.

שו"ע (ג'): פוסק תחילה עפ"י המשנה בחולין שכל מה שאסור הוא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה.
אבל בטמאה – מותר בבישול והנאה (וכלשון המשנה, לא מפורש אם אכילה אסורה מדרבנן).
ולגבי חיה ועוף, הוא פוסק כרוב הראשונים שאכילת בשר חיה ועוף טהורה בחלב טהורה הוא מדרבנן. אבל בישול והנאה – מותר.

הב"ח: הב"ח הקשה על כך עפ"י דברי רב אשי, שאמר שאסור לבשל כל בשר בחלב (וגם חיה ועוף) חוץ מבשר דגים וחגבים. ולפי זה, גם לבשל ולהנות אסור מדרבנן, ולא רק לאכול.
ובשר חיה ועוף אסור באכילה מן התורה.

והש"ך: חלק עליו והביא לשון הרמב"ם: "האומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף"

חמודי דניאל: כתב עפ"י השו"ע שמותר לבשל לגוי בשר חיה/עוף בקדרה של חלב שאינו בן יומו; וגם לא שייך בזה מראית העין, משום שאין זה ניכר אם הקדרה של חלב או בשר. אבל עפ"י הרמ"א (ס' ו') יש להחמיר אף בכך.

בהמה טהורה/טמאה סעיף ג׳

משנה חולין קיג: אסור רק בהמה טהורה בחלב טהורה. טמאה בטהורה או להיפך – מותר לבשלו ולהנות. אסור לאכול בלבד.

מצד מה אסור בהמה טמאה בחלב?

בב"י: בב"י סבר שבהמה טמאה בחלב טהורה/להפך אינו אסור באכילה מצד בשר בחלב כלל וכמפורש במשנה. אולם, מאחר ומדובר בבהמה טמאה, אסור לאוכלה מצד מאכלות אסורות.

הטור (בב"י): ונראה מהטור (וכ"כ בדעתו בב"י), שסבר שאסור מצד בשר בחלב (כלל דין בשר בהמה טהורה בחלב טמאה ולהפך עם דין בשר חיה ועוף)

הב"ח: והב"ח כתב, שהנפק"מ לכך היא לעניין חתיכה נעשית נבלה וחתיכה הראויה להתכבד. שהם דינים השייכים רק לבשר בחלב (לדעת רבנו אפרים). ולפי דעת הטור, שייך גם בבשר טהורה שנפלה בחלב טמא (או להפך). אבל לפי דעת הב"י, אין המושגים האלו חלים לגבי בשר/חלב בהמה טהורה, מאחר ואין שייך בה איסור בשר בחלב.

יוצא למעשה:
לדעת הטור, אם נפלה חתיכת בשר בהמה טהורה שנתערבבה בחלב בהמה טמאה הראויה להתכבד – אינה בטלה אפילו באלף. או, אם נתערבב חלב בהמה טמאה בחתיכת בשר במה טהורה (שאינה ראויה להתכבד) ביחס של יותר מ1/60 – היא אוסרת תבשיל בו החתיכה לא בטלה בשישים.
ולדעת הב"י לא יאסרו.

הש"ך והט"ז: צידדו בדעת הב"י ("אין מקום לומר שרבנן גזרו שיהא איסור אכילת בשר בחלב במין א' טמא דלא מצינו זה בגמרא ולא בפוסקים כלל אלא בבשר עוף לחוד")

דגים וחגבים סעיף ג׳

ר"ן, רמב"ם, רשב"א: כיוון שמותר לבשל דגים בחלב מותר גם לאכול

ר' בחיי: דג עם חלב אסור, דג עם חמאה מותר

ב"י: אין לאכול דגים עם חלב כן מפני הסכנה (או"ח קעג)

דרכ"מ, ש"ך, ט"ז: לא ראיתי שנזהרים בזה. ומה שכתב בב"י הוא רק לגבי דגים ובשר

טור עפ"י המשנה (חולין קג): דגים וחגבים מותר לאכול עם חלב (ובטור או"ח קעג, כתב שאין לאכול מפני הסכנה

שו"ע: כתב שדגים וחגבים אין בהם איסור אפילו מדרבנן

כנה"ג, לבוש: צידדו להחמיר בדגים עם חלב

פת"ש: הביא עפ"י הפמ"ג שבדיעבד עם בושל, מותר אפילו לאוסרים
וכן הילקו"י

ביצים גמורות סעיף ה׳

תמונה:

בבלי ביצה: ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב.
רבי יעקב אוסר עם היו מחוברות לגידין.
בברייתא מותר לאכול מן השלל של ביצים (ובגמרא ורש"י מועמדת הברייתא שלא כדעת רבי יעקב =מעורות בגידין. ואז לדעת רש"י מעורות בגידין מותר)
אשכול של ביצים – אסור.

משמע מהפוסקים שהלכה כת"ק בברייתא

רשב"א, ר"ן: ביצה גמורה היא שיש לה חלבון וחלמון (אעפ"י שמחוברות לגידין)
יש לה רק חלמון – אסור ונחשב בשר

מרדכי: אינה גמורה (ואינה מותרת לאכילה) עד שתגמר קליפתה (קשה)

רש"י: מותר אפילו אם רק נגמר החלמון ועדיין היא אדומה (שלל של ביצים המחובר באשכול), ואפילו עדיין אין חלבון

ב"י: רש"י וודאי מתכוון שהיא כבר מנותקת מהאשכול
הטור: הבין את רש"י שלא כמוני
רא"ש על רש"י: אפילו מחובורות באשכול

מהרא"י: נהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי. אלא רק אם יצאה הביצה מגוף התרנגולת.
אבל בדיעבד אם נגמרה הקליפה אפי' בקרום לבן בלבד - סגי (ואין עליו דין בשר כלל).

צריך להפריד?

ר' יהונתן: אסור דווקא בעירוב בחלב. אבל מותר לאכול בנפרד ללא הפסק וללא קינוח פה או נטילה

שו"ע: פוסק כרשב"א לעניין הגדרת ביצים גמורות (חלמון וחלבון) , ואסור לבשלם. וסיים בדברי ר' יהונתן שמותר לאכול אחריהם גבינה או חלב.

כלומר: מותר לאכול אם יש רק חלמון, אבל כדי לבשל עם חלב – צריך שיהיה גם חלבון.

ב"ח: מעיקר הדין צריך לפסוק מרדכי (קליפה קשה). אבל המנהג כדעת מהרא"י (רק אחרי שיצאה מהתרנגולת)

ש"ך: כתב ש'לבשל' שבלשון השו"ע הוא בוודאי מותר (שהרי אפילו עוף ממש מותר לבשל, כס' ג'), וכוונתו לאכילה

ובשו"ת יעב"ץ: כתב שכל זה רק אם הביצה הוצאה מן תרנגולת שנשחטה. אבל אם היא יצאה ממנה באופן טבעי – אפילו אם הקליפה רכה מותר.

ש"ך: ולגבי אכילת חלב בנפרד, כתב הש"ך שמותר אפילו אם אכל ביצה שלא נגמר חלמון ואפילו מחוברת עוד לאשכול

ש"ך (קושיא ותירוץ): הקשה ממה שבסימן פ"ו אסור לאכול תרנגולת שהטילה ביצה (ע"י שהכו אותה), משום אבר מן החי אם מעורה בגידין.
ותירץ שכאן מותר אם מעורה בגידים משום שלעניין בשר בחלב בעוף שהוא דרבנן מקלים יותר. אבל אבר מן החי הוא דאורייתא
או – מעיקר הדין כל ביצה הייתה אסורה משום אבר מן החי, אלא שמהפסוקים לימדו שמותרים גמורות.

שליא, שליל וחלקים טפלים סעיף ז׳

חולין קיג · שמואל: שמואל:
'גדי' - לרבות את החֶלב,
'גדי' - לרבות את המתה,
'גדי' - לרבות את השליל,

'גדי' – להוציא את הדם,
'גדי' – להוציא את השליא,
'גדי' – להוציא את הטמאה;

כלומר שבבישול בחלב של אחד מהקבוצה הראשונה – מתחייב בשניים (חֶלב/נבלה/שליל+בשר בחלב)
ושליל הוא עובר הנמצא בבטן אמו (ומדובר בכגון שהיא מתה והוציאוהו מבטנה)

ובדף קיד: המבשל עצמות, גידים, קרנים או טלפיים בחלב – פטור

והשו"ע: כתב לפיכך, שהמבשל או האוכל שליל בחלב - חייב.
אבל, המבשל או האוכל שליא/עור/גידים/עצמות/קרניים/טלפיים - פטור {ש"ך: אבל אסור מדרבנן}
(הרמב"ם הוסיף עור כי סבר שהוא שווה לגידים, ונקט לפיו השו"ע)

חלב שקדים סעיף ג׳ (רמ"א)

הבסיס לדיון כאן נמצא בעיקרו בסימן ס"ו, סעיף ט'.

השו"ע (סימן ס"ו): שם, פסק השו"ע עפ"י רב בכריתות שדם דגים אסור משום מראית העין (ושמא יבוא להחליף בדם בהמה חיה ועוף). לכן, אם ניכר שהוא של דגים - מותר (כגון אם יש בו קשקשים)
[רמב"ם שם פוסק בניגוד לרב שמותר דם דגים אפילו בכלי שכנסו. והרב המגיד תירץ שהוא סבר שבפשט המשנה מדובר על כגון שיש בו קשקשים. ורב מדבר בכגון שאין בו קשקשים]

מהרש"ל (דרכ"מ): למד מכאן לאסור אכילת בשר עוף בחלב שקדים משום מראית העין. (שמא הרואה יסבור שמותר לאכול אף עוף עם חלב בהמה/דלמא אתי לאחלופי עם חלב בהמה)

דרכ"מ: חולק על זה, וסובר שרק בדם שייך לאסור כן, משום שהוא אסור מדאורייתא. אבל עוף בחלב הוא מדרבנן; אז וודאי שאין לאסור כן משום מראית העין.

וברמ"א (אצלנו): כתב כן, שמותר אכילת עוף בחלב שקדים דהוא רק דרבנן.
אבל בשר בהמה, שהוא מן התורה – אסור, אלא אם שם בו חתיכות שקדים (שאז ניכר שהוא חלב שקדים)

האורחות חיים והש"ך: סברו עפ"י המהרש"ל לאסור גם בעוף (אם אין חתיכות שקדים), והוכיחו שמצינו בכמה מקומות שגם בדרבנן שייך מראית העין.

והט"ז: סבר כמותם שלכתחילה יש לשים שקדים בחלב שקדים אף באכילה עם עוף.
אבל בדיעבד - אם אין לו שקדים - מותר לאכול.

והפר"ח: צידד ברמ"א להקל במראית העין במקרי דרבנן

גם בפלתי: סבר שאין לאסור בחלב שקדים כאן משום מראית העין, כי הוא לא חלב ממש, רק קוראים לו חלב (וכי נאסור בישול יין מפני שצבעו כדם?)

חלב אישה סעיף ד׳

גם לגבי חלב דדי אישה, נעשה דיון אם יש חשש משום מראית עין של בישול בחלב.

הרשב"א: כתב בשו"ת שאסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית העין, ואם נופל לתוך התבשיל בטל גם בלא שיעור.

והשו"ע: פוסק עפ"י הרשב"א לאסור משום מראית העין, אך אם נופל לתבשיל - בטל, גם בלא שיעור.

והרמ"א: סובר כדעתו לגבי חלב שקדים, שאין לאסור בבשר חיה ועוף משום שהוא דרבנן, ולא שייך בכך מראית העין.
אך בבשר בהמה אכן אסור משום מראית העין,
ולגבי בשר בהמה בחלב טמאה, למרות שאסור בדרבנן - אסור לבשל לכתחילה

והש"ך: סבר שאין לחשוש גבי בשר/חלב טמאה, דניכר שהוא טמא ואין חשש מראית העין.

וכן סבר הט"ז: אך כתב שאין בידו להקל במה שהחמיר הרמ"א

שניהם (ומהרש"ל): בנוסף, כתבו שניהם שנפק"מ לעניין רפואה, דלא חיישינן למראית העין ברפואה. וכן המרהש"ל

מי חלב ונסיובי דחלבא סעיפים ו׳, ח׳

האם מי חלב נחשבים כחלב ממש? בגמרא מובאות ברייתא ומשנה שנראות כסותרות בשאלה הזו, וריש לקיש נוקט שלעניין בישול בשר בחלב – מי חלב לא נחשבים חלב.

גמרא חולין קיד: ברייתא: המבשל בשר במי חלב פטור (ואינו חשיב כמבשל בחלב רגיל)
תנן: מי חלב הרי הן כחלב.
ריש לקיש: זה לעניין הכשרת קבלת טומאה (שהרי חלב הוא אחד מ-ז' משקים המכשירים לקבל טומאה. אז לעניין זה מי חלב חשיב כחלב). אבל לעניין בישול בשר בחלב מי חלב אינו כחלב.

תוספות: המבשל במי חלב פטור, איסורא מיהא איכא. והראיה לכך היא שאסור לאכול בשר בכותח, וכותח הרי עשוי ממי חלב.

והרמב"ם: המבשל בשר במי חלב פטור (אבל אסור)

רא"ש: נסיובי דחלבא אסור מדאורייתא.
ומה שאסור מדרבנן, הוא כשהוציאו ממנו כל האוכל (הגבינה שהייתה בו)

טור: המבשל במי חלב פטור (תוספות). והביא גם דעת הרא"ש

השו"ע: בסע' ו', נקט שהמבשל במי חלב פטור (כרמב"ם והתוספות).
ובסע' ח', הביא בי"א את דעת הרא"ש, שנסיובי דחלבא (חלב היוצא מן הגבינה), אסור מהתורה. ורק המים המופרדים לגמרי מן הגבינה אסורים מדרבנן (הם ממש שקופים כמו מים, לעומת הנסיובי דחלבא שהוא עוד לבן במידה מה)

ובסימן פ"א / הש"ך: ובסימן פ"א, לעניין כשרות חלב בהמה, נראה שהקיש השו"ע חלב בהמה טהורה למי החלב שלה, ודין שניהם שמותרים לאכילה.
והש"ך הקשה על זה, שבסימן שלנו לשו"ע יש פער בין חלב (שאסור בבישול בבשר מן התורה לבין מי חלב (שרק מדרבנן).
ותירץ שרק לעניין בשר בחלב מי חלב לא חשיב חלב. אבל לעניין אבר מן החי וכו' - נחשב.

והרמ"א (סע' ו'): כתב לגבי שאר סוג החלב שפטור בהם בבישול, שאם נפלו לתוך קדרה – אינם אוסרים.
אבל מי חלב - אוסרים אם נופלים, כחלב ממש.

והש"ך שם: הביא בשם האו"ה דלפי הרמ"א, גם נסיובי דחלבא אוסרים, ואין דינם שונה בזה.

חלב מתה וחלב זכר סעיף ו׳

בסוגיה בחולין: בחלב אמו, ולא בחלב זכר
בחלב אמו, ולא בחלב שחוטה

רמב"ם: המבשל בחלב מתה או חלב זכר פטור (ואסור מדרבנן)

וכן בטור: וכן בטור

וכן בשו"ע: וכן בשו"ע

ובש"ך (ופרישה): הסביר (וכן בפרישה על הטור), שחלב מתה הוא החלב שיוצא *אחר* מיתתה. ואין הבדל בין אם מתה מעצמה בין אם נשחטה.

ולדעת הרמ"א: חלב זכר לא מקרי חלב כלל, ולכן אם נופל לקדירת בשר אינו אוסר
אבל חלב מתה – אוסר.
והש"ך סבר להדגיש, דהרמ"א לא חולק בזה על השו"ע, ואין הוא מתיר חלב זכר לכחילה; אלא אסור דרב'
והרמ"א וודאי מדבר בחלב זכר *אדם* (ולכן גם הפער בין חלב זכר לחלב מתה).

חומרות הרמ"א סעיף ו׳

רמ"א: +אסור לחתות אש שמתחת לקדרת גוי, כי יש סיכוי שיש שם בישול של בשר בחלב, ואז עלול לבשל בשר בחלב (אולי הכוונה שעלול גם מכאן להגיע ללהגיס בקדירה ממש)
+מים ששטפו בהם כלי בשר, אסור לערבב אותם עם מי ששטפו בהם כלי חלב ולתת לפני בהמה (איסור הנאה)

ש"ך: מעמיד את זה במים רותחים דווקא, שרק אז הווי דרך בישול

הערה: [ועוד כמה חומרות בשם המהריל ומהרי"ו]

רמ"א: ובדיעבד אין לחוש בכל זה. ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא, והמיקל לא הפסיד.

פתיחה והסוגיה סעיפים ט׳-יא׳

בסעיפים אלו נעסוק בשלושה גורמים שונים בקיבת הבהמה (שאינם נפרדים זה מזה):
חלב הקיבה - החלב שהבהמה יונקת
מיצי הקיבה - מופרשים בקיבת הבהמה כדי לסייע לעיכול החלב. מיצים אלו יכולים לשמש להעמדת גבינות.
עור הקיבה - הקיבה עצמה (ולא התוכן שבה). אם הבהמה עצמה נבלה (לא נשחטה כהלכה), עור זה אסור.

בתוך קיבתה של הבהמה יש חלב שינקה, שהרי שם הוא מתעכל. הדיון על חלב הקיבה (סע' ט') הוא בשאלה האם חלב זה נחשב חלב, או לא? כלומר, האם מותר לבשלו עם בשר, או לא?

מיצי הקיבה המופרשים בקיבה כדי לסייע לעיכול מכילים אינזימים. לכן, השתמשו במיצים אלו כדי להעמיד חלב ולהופכו לגבינה מוצקת (לאו דווקא בחלב הקיבה).
מאחר והמיצים מעורבבים עם שאר תכולת הקיבה, אזי בחלב הקיבה גם יש מיצים. יוצא שכאשר רוצים לקחת מיצי קיבה כדי להעמיד החלב לגבינה, לוקחים את חלב הקיבה. לפיכך, הדיון הקודם – האם חלב קיבה נחשב חלב – משליך הלאה, שכן, בעבורנו מיצים = חלב קיבה. אבל החלב שוהה בתוך הקיבה, שהיא בשר! האם אין החלב הזה נעשה אסור מכך שהוא שוהה בקיבה? ומה אם עובר זמן כבישה (שהרי כבוש כמבושל)?

לכן, הדיון שנעשה בהקשר זה (ס' י') הוא בשאלה: מותר לקחת את חלב הקיבה ולהשתמש בו כמעמיד לגבינה. אך האם זה נכון גם לאחר ששהה כדי כבישה, או שמלחו את הקיבה (כאשר חלב הקיבה בה)?

מרכיב נוסף בתהליך הכנת הגבינה בקיבה הוא הקיבה עצמה, המכונה 'עור הקיבה'. כדי לגבן את החלב, ניתן לקחת את חלב הקיבה מן הקיבה, ולערבב אותו עם החלב שרוצים לגבן. אך דרך נוספת שנהגו פעם (וגם כיום, בחלק מהמדינות ובעבור סוגי גבינות מסוימים) היא להניח את החלב בתוך קיבת הבהמה ולגבנו בה.
אם בסעיף י' העובדה שחלב הקיבה שהה/נמלח בקיבה (בשר) הביאה אותנו לדון בכשרותו של חלב הקיבה, עתה (סע' יא') שאלה דומה עולה לגבי חלב שאין ספק כי הוא חלב: האם זה סבבה לשים חלב בתוך קיבה? האם נחשב בב"ח?

להלכה, נפסק כי לכתחילה אין לשים חלב בתוך הקיבה (לענ"ד, ככה"נ, שמא יקבל טעם חלב). אך בדיעבד, אם העמידו חלב בקיבת בהמה כשרה, אם אין בגבינה טעם של בשר הקיבה – הגבינה מותרת.
נוסף על כל זאת, קובע הרמ"א: אם עור הקיבה נמלח ויובש והוא יבש כעץ – מותר להשתמש בו (רמ"א י').

הסוגיה

משנה: (קבה = התוך, חלב הקיבה)
קבת בהמת עכו"ם וקבת נבלה - אסורה
אם שמו חלב (כדי להכין גבינה) בעור הקיבה של בהמה כשרה – אסור אם יש בעור בנותן טעם.
כשרה שינקה מן הטרפה - קבתה אסורה,
טרפה שינקה מן הכשרה - קבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה.

גמרא · שמואל: שמואל תני: חלב שחיטת עכו"ם היא נבלה
והאמר שמואל: גבינת עכו"ם אסורה רק משום שמעמידים אותה בקיבה. אבל החלב עצמו שבפנים - מותר
כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה
[טעמי רבי יהושע מפני מה אסור גבינות עכום
תחילה (קודם חזרה) – כי העכום מערבבים את זה עם חלב קיבה של נבלה
לאחר מכן (לאחר חזרה) – כי העכום מניחים את זה בקיבה של בהמת עבודה זרה]

הלכתא: אין מעמידין בעור קבת נבלה
אבל מעמידין ע"י קבת נבלה וע"י קבת שחיטת עובד כוכבים

חלב הקיבה סעיף ט׳

הדיון כאן הוא האם החלב הנמצא בקיבה נחשב חלב לעניין בישול בשר בחלב, או שלא. במשנה עולה סתירה בדין חלב קיבה של בהמה טרפה שינקה מבהמה כשרה. שכן, ברישא נקבע כי חלב קיבה של בהמה אסורה אסור גם הוא, אך בסיפא נשנה כי דין חלב קיבה כדין הבהמה שממנה נינוק החלב.
סתירה זו מביאה את הראשונים לעסוק בעצם דינו של חלב הקיבה ולהכריע האם הוא חלב ממש (רש"י; ואז הסתירה במשנה עדיין עומדת), או שהוא פרשא בעלמא (רי"ף ורמב"ם; ואז הסתירה לא ממש רלוונטית). שיטה ממצעת היא זו של ר"ת, המחלק בדין החלב על בסיס מראהו ומבנהו: צלול – חלב, קרוש – פרשא בעלמא.

חלב הקיבה

משנה: בהמה אסורה – חלב קבה שלה אסור
דין חלב קבה כדין המניקה ולא היונקת

בגמרא מקשים: אז מה דין חלב קבה של בהמה אסורה שינקה מכשרה?

רי"ף, רמב"ם: חלב קבה הוא פרשא בעלמא. לא נחשב חלב. מותר תמיד.

רש"י: חלב קבה נחשב חלב

ר"ת: מחלק: חלב צלול – נחשב חלב
חלב קרוש – נחשב רק פירשא בעלמא

שו"ע: רי"ף רמב"ם. ובי"א ר"ת

רמ"א: ר"ת

ש"ך, מהרש"ל: רש"י

משנה חולין קטז (כל הבשר): בהמה אסורה – חלב קבה שלה אסור. דין חלב קבה כדין המניקה ולא היונקת.
קבת בהמת עכו"ם וקבת נבלה - אסורה
בהמה כשרה שינקה חלב מבהמה טרפה – קיבתה אסורה (שהרי החלב שינקה אסור)
בהמה טרפה שינקה חלב מבהמה כשרה – קיבתה מותרת (שהרי החלב שינקה מותר)

בגמרא: מקשים: בסיפא של המשנה – קבת טרפה שינקה מכשרה – כשרה (כדין החלב שינקה)
אבל ברישא – קבת בהמה אסורה – אסרה!
(כלומר, יש התנגשות: האם כשטרפה יונקת מכשרה, דין הקבה (החלב הבלוע) כדין הבהמה המניקה או היונקת)

רי"ף, רמב"ם: חלב קבה תמיד מותר, כי הוא פרשא בעלמא
(גם חלב קבה של כשרה שינקה מטרפה וגם של טרפה שינקה מכשרה – כשר. פרשא בעלמא = אינו אוכל)

רש"י: חלב קבה הוא חלב (לא הכריע בסתירת המשנה)

ר"ת: מחלק: חלב צלול – נחשב חלב
חלב קרוש – נחשב רק פירשא בעלמא

שו"ע: חלב קיבה אינו חלב, ומותר לבשלו עם חלב. גם את הצלול (רי"ף, רמב"ם)
ויש מי שאוסר (ר"ת/רש"י) → ט"ז: הכוונה לר"ת, ולא לרש"י

רמ"א: נוהגין כר"ת

ש"ך, מהרש"ל: מחמירים כרש"י (אף בקרוש) (לשון רש"ל: "כי מי יודע מה שיעור הקרישה")

דין חלב הקיבה לאחר יום/מליחה סעיף י׳

כאמור, כדי להעמיד מחלב גבינה, היו משתמשים בחלב הקיבה, משום שיש בו מיצי קיבה. אולם, מאחר וחלב הקיבה נמצא בקיבה – שהיא בשר – עולה החשש שהוא נאסר משום בשר בחלב; שכן, שהייתו בקיבה היא ככבישה. בנוסף, בדומה לשאר חלקי בשר, גם את הקיבה היו מולחים. לפיכך, נשאל גם מה דין חלב הקיבה לאחר שמלחו את הקיבה? שהרי מליח כרותח (ואז שוב יש חשש של בשר בחלב).

סיכום השיטות: דין חלב הקיבה לאחר יום/מליחה

לרש"י: החלב נאסר (בב"ח), ואסור להעמיד על ידו

לרי"ף ולרמב"ם -
ר"ש: מותר (לא חשיב חלב + נ"ט בר נ"ט)
ריו"ח: אסור (לא הווי נ"ט בר נ"ט)

לר"ת: צלול – נאסר ואסור להעמיד על ידו
קרוש – חלב הקיבה עצמו מותר. להעמיד בו – שייכת מחלוקת ר"ש-ריו"ח

שו"ע: חלב קיבה ששהה כדי כבישה (מעל"ע) בקיבה, או שהיה בקיבה בזמן שנמלחה – בלע טעם בשר מן הקיבה, ואסור לערבבו עם חלב כדי להעמיד גבינות על ידו.

רמ"א: זה נכון רק לחלב קיבה, אבל חלב קרוש – מותר למרות הכבישה (י"ל שאולי רק בדיעבד)

ש"ך: אפשר להקל בכבישה+בדיעבד

רש"י: חלב הקיבה הוא חלב ממש (שיטתו לעיל). לכן:
חלב קיבה שהיה בקיבה בזמן שמלחו אותה – נאסר (משום בב"ח, דמליח כרותח), ואסור להעמיד בו גבינה
(ועניין השהייה של המיצים בקיבה יותר מיום אחד הוא בסימן ק"ה)

רי"ף, רמב"ם: מחלוקת בשיטתם (עפ"י מה שפסקו שחלב קיבה לא נחשב חלב) –
ר"ש: חלב הקיבה מותר, ומותר להעמיד בו (נ"ט בר נ"ט ואפילו חלש מכך, כי הוא רק פרשא, והטעם חלש יותר)
ריו"ח: חלב הקיבה נאסר ואין להעמיד בו גבינה גם לרי"ף והרמב"ם.
(כי למרות שחלב קיבה אינו חלב, ע"י מליחה/כבישה מקבל החלב קיבה טעם בשר מהקיבה, והרי מערבבים אותו עם החלב שרוצים לגבן (והווי בב"ח))
ר"ת: צלול – אסור כרש"י
קרוש – עפ"י המחלוקת כאן

ב"י: לכתחילה יש לחוש לסברת ריו"ח ברי"ף ורמב"ם, ובדיעבד אפשר להקל כר"ש (אם כבר העמידו)

שו"ע: חלב הקיבה שנמלח בקיבה, או שעמד בו יום אחד - אסור להעמיד בעזרתו גבינה (רש"י, וריו"ח בר"ר)

ש"ך: בדיעבד יתיר (כדכתב בב"י)

רמ"א: אם שם את החלב קיבה בחלב כדי להעמיד -
אם החלב קיבה צלול – אוסר
אם החלב קיבה קרוש – מותר (כשיטתו: ר"ת: בחמוץ אסור,
ובקרוש כר"ש דמותר, או: כב"י דמותר רק בדיעבד)

ערוה"ש: מותר להעמיד ע"י חלב קיבה בשרי כנ"ל (נמלח/שהה) כך שיתבטלו ב60 בחלב שמעמיד, ולא חשיב ביטול איסור לכתחילה (לא מתכוון לבטל האיסור, אלא להעמיד הגבינה)
(נ"ל שזה רק לר"ר, שלדידם הווי החלב קיבה בשרי. אבל לרש"י הוא כבר נעשה טריפה. ואז להעמיד על ידו אסור אפילו שבטל ב60 (=שאין טעם), כדמפרש הרשב"א בריש הסע' הבא)

ש"ך: מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם חלב הקיבה שהעמיד לא נמלח, אלא שרק עבר יום ששהה בקיבה. כי בכל מקרה לש"ע ר"ר ועוד גם צלול נחשב כפרשא בעלמא. בנוסף, כל האיסור מן התורה הוא בבישול, ולא במליחה

העמדת החלב בקיבה עצמה סעיף יא׳

[שייך בגבינות קשות] בסעיף זה, לאור הדיונים שקיימנו עד כה לגבי חלב קיבה, מתברר האם מותר לשים את החלב שרוצים לגבן בתוך הקיבה, ולבצע בה את תהליך הגיבון. ההנחה היא שהקיבה אינה יבשה כעץ (כמו שמזכיר הרמ"א בסעיף י').
במהרה נקבע כי בכל מקרה, לכתחילה אסור לגבן החלב בתוך הקיבה עצמה. ועיקר הדיון מוסב לשאלת הבדיעבד: אם כבר גובן.

העמדת החלב בקיבה עצמה

הנחת יסוד: בכל מקרה לכתחילה אסור להעמיד חלב ולגבנו בתוך קיבת בהמה

משנה קטז כל הבשר: המעמיד גבינה בקיבה בכשרה – אסורה בנ"ט (בשר הקיבה בגבינה)

רשב"א: קמ"ל מהא שהעמיד בקיבת נבלה – גם אם אין טעם אסורה, משום חשיבות המעמיד

רמב"ם: אסור להעמיד גבינה בקיבה
העמיד בקיבת כשרה –אם יש בגבינה טעם בשר – אסורה; אם אין - מותרת
העמיד בקיבת נבלה (וכו') – הגבינה אסורה גם אם אין טעם

ריו"ח: אסור בכל מקרה (גם בקיבת כשרה אף בדיעבד ואף אם אין טעם)

ר"ת: אף בנבלה מותר בדיעבד אם אין טעם

שו"ע: עפ"י רמב"ם

מהרש"ל: כר"ת

רמ"א: אם בקיבת נבלה הגבינה מועמדת גם ע"י היתר – מותרת (זה וזה גורם)
ט"ז: רק אם האיסור לא היה יכול להעמידה לבדו

דיון זה מעלה בראשונים (רשב"א, ר"ן, רמב"ם) דיוק מעניין ומשמעותי להלכה בהבדל בין בב"ח לשאר איסורים:
בשר וחלב מותרים כל אחד כשלעצמו, ורק כאשר האחד נותן טעם בשני הם אסורים. לפיכך, על אף שלכתחילה אסור להעמיד חלב לכדי גבינה בתוך עור הקיבה, אם עשו כן בקיבת בהמה כשרה, הגבינה תהיה מותרת כל עוד אין בגבינה טעם בשר מן הקיבה.
טרפה, לעומת זאת, אסורה כשלעצמה. אם גיבנו בעור קיבת בהמה אסורה, גם אם לא יהיה בגבינה טעם מבשר הקיבה, הרי שחלב הקיבה הטרפה הוא שהעמיד את החלב שלנו לכדי גבינה. כלומר, השפעתו ניכרת ומשמעותית גם בלי קשר לטעם הבשר.

משנה קטז כל הבשר: הנחת יסוד: בכל מקרה לכתחילה אסור להעמיד חלב ולגבנו בתוך קיבת בהמה
המעמיד גבינה בקיבה בכשרה – אסורה בנ"ט (בשר הקיבה בגבינה)
המעמיד חלב בתוך קיבת בהמה כשרה - אם עור הקיבה נתן טעם בחלב המועמד – הגבינה אסורה

רשב"א: פשוט שבנ"ט. זה כל יסוד תערובות ובב"ח! אלא שקמ"ל הבדל בין העמדה בקיבת כשרה לבין קיבת נבלה:
המעמיד גבינה בקיבת כשרה – בנותן טעם (בשר הקיבה בחלב)
(כי בשר וחלב מותרים כ"א לבדו. ורק ע"י טעם אוסרים זא"ז)
המעמיד גבינה בקיבת נבלה – אסור גם אם אין הקיבה נ"ט בחלב
(כי בכל זאת, המעמיד הוא חלב קיבה נבלה, ובגלל שכך יש לו חשיבות משמעותית בקיום הגבינה ללא קשר לטעם)

רמב"ם: (בדומה לרשב"א): אסור להעמיד גבינה בעור קיבה של בהמה (גם כשרה וגם אסורה)
העמיד בעור קיבת כשרה - טועם את הגבינה: יש בה טעם בשר - אסורה; אין בה טעם - מותרת
מפני שהמעמיד דבר מותר הוא, שקיבת שחוטה היא, ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששעורו בנותן טעם.
העמיד בעור קיבת אסורה – הגבינה אסורה (משום נבלה, ולא משום בב"ח)

רבינו ירוחם: גם בהעמיד בקיבת כשרה אסור אף בדיעבד

ר"ת: גם בנבלה גם בכשרה: אם אין טעם – הגבינה מותרת

שו"ע: פוסק רמב"ם

ש"ך: השו"ע כדרכו (סי' צ"ח) יתיר לבדוק הטעם ע"י גוי. אבל האידנא אנו לא סומכים על טעימת גוי, לכן, משערינן ב60 (עור הקיבה ביחס לחלב המועמד).

רמ"א: +מנמק הגיון הדין (כדברי הרשב"א בב"י)
+סובר כשיטתו שהטעם שבטל רק ב60 (כשיטתו בסימן צח, דלא סומכין אטעימת גוי)

מהרש"ל: פסק כדעת ר"ת

'זה וזה גורם': מעמיד אסור + מעמיד מותר

רבנו ברוך: אם העמיד גבינה ע"י איסור כנ"ל, אך גם ע"י היתר – הווי 'זה וזה גורם' והגבינה מותרת

רמ"א: העמיד גבינה בקיבה של נבלה – אם יש שם גם מעמיד שהוא היתר, הגבינה מותרת (כמובן שצריך שהאסור יתבטל ב-60)
ט"ז: משמע ברמ"א שאפילו אם האיסור יכל להעמיד לבד – מותר
לדידו - רק אם האיסור לא היה יכול להעמיד לבד, אלא שההיתר עזר (משמעות 'זה וזה גורם')

מקרי מעמיד בימינו

חומר משמר: מנחת יצחק סובר שחומר משמר אינו נחשב 'מעמיד', ואינו אוסר תערובות או מאכלים שמשתמשים בו עליהם. אבל בכל מקרה אסור להשתמש בו לכתחילה משום 'איסור ביטול איסור לכתחילה'

ג'לטין: דיון רלוונטי מאוד כיום שעולה מן הסעיפים האחרונים הוא לגבי ג'לטין. ישנם מספר שות"ים על כך, ניתן גם להסתכל בתמצות של צוהר וכד'

עור קיבה שיובש סעיף י׳ (רמ"א)

שבלי לקט: אם מולחים ומייבשים – הוי כעץ בעלמא ולא נחשב בשר, ומותר למלאו בחלב (הביאו בב"י)

רמ"א: פוסק כן

ש"ך: וכן לגבי שאר 'בני מעיים', שאם מייבשים אותם נחשבים כעץ בעלמא
אך מסתייג ואומר שאין לעשות כן לכתחילה

פת"ש: הביא בשם ר' עקיבא איגר, שאם 'בטל בשישים' - הש"ך יתיר אפילו לכתחילה

מונחים

טעם כעיקר

הכלל שטעם הבלוע בהיתר נחשב כאיסור עצמו; בבשר בחלב יש דין מיוחד – בלא בישול ממש אין איסור תורה אף כשמקבל טעם.

כבוש

מאכל ששהה בנוזל מעת לעת (24 שעות) – דינו כמבושל.

נסיובי דחלבא

המים הצלולים הנפרדים מן הגבינה; נחלקו אם דינם כחלב או קלים ממנו.

מי חלב

הנוזל שנותר לאחר הפרדת הגבינה; לריש לקיש אינו כחלב לעניין בישול בשר בחלב.

שליל

עובר הנמצא בבטן אמו (כשהיא מתה והוציאוהו) – הבישולו בחלב חייב.

חלב הקיבה

החלב שינקה הבהמה ושוהה בקיבתה; נחלקו אם הוא חלב ממש (רש"י) או פרשא בעלמא (רי"ף ורמב"ם).

מעמיד

חומר (חלב קיבה / אנזים) שמגבן את החלב לגבינה; יש לו חשיבות מיוחדת אף כשבטל בטעם.

זה וזה גורם

כשגם גורם אסור וגם גורם מותר פעלו יחד להעמיד – הגבינה מותרת.

מראית העין

איסור מעשה שנראה כאסור מבחוץ, שמא יחשדוהו או יבוא להתיר את האסור עצמו.

פרשא בעלמא

פסולת/הפרשה שאינה נחשבת 'אוכל' או 'חלב'.

חֶלב

השומן האסור באכילה (בסגול) – להבדיל מ'חָלָב'.