דברים שאינם בטלים (סימן ק׳, ק"א, ק"ב, ק"י)
יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.
הגדרת ברייה וביטולה סעיף א׳
ראשית נציין שדינה של ברייה הוא שהיא אינה בטלה אפילו באלף. אבל טעמה – בטל כרגיל (בשישים). הנימוק של המקרים אליהם זה רלוונטי נמצא בסעיף ב'.
הגדרת ברייה
הגדרתה של ברייה יסודה מתוך מחלוקתם של רבי שמעון וחכמים במשנה במכות (פ' אלו הן הלוקין).
שם, הם חולקים על שיעור חיוב במלקות באכילת טבל, כאשר לרבי שמעון מתחייבים במלקות בכל שהוא, ולחכמים - בכזית. רבי שמעון שולף את הקלף: 'אי אתם מודים לי באוכל נמלה [שיהיה חייב במלקות]?', וחכמים עונים: 'מפני שהיא כברייתה'.
ובגמרא על אתר מתבאר שלשיטת חכמים ברייה היא נשמה חשובה (ולכן נמלה נחשבת, אך לא חיטה).
לפיכך, נראה שבריה היא מה שחשוב כשלעצמו, על אף שהוא פחות משיעור חיוב (כך ניתן להבין מדוע בריה לא תתבטל בשום שיעור, שהרי, היא 'מחוץ למשחק' של שיעורים. כך למשל בדברי רבנן פ' ג"ה בחולין; רבי שמעיה בנזיר).
הסוגיה במכות היא לא היחידה שמתעסקת בברייה ובהגדרתה, ומן המקומות השונים בש"ס שעוסקים בה עולות הבנות נוספות שונות להגדרתה. כך, ישנם גם 'ארכיטיפים' שונים המייצגים מודל של ברייה (ראה 'דברים הנחשבים ברייה', לקמן).
לפיכך, נחלקו ראשונים בהגדרה.
נראה כי המשותף לרוב ההגדרות: 'דבר בעל חשיבות עצמאית ללא קשר לשיעור'.
דעות הראשונים והשו"ע:
תוספות, רא"ש: דבר שלם, שע"י שנחתך אובד שמו
ר"ן: א. אסור מיום שנברא ב. מן החיים ג. מקובץ כאחד
שו"ע: נקט את כל התנאים; ואת הרשימה לקמן, בהוספת ביצה שיש בה אפרוח
דברים הנחשבים ברייה: נמלה (מכות)
גיד הנשה (חולין צ"ו, צ"ט, פ' ג"ה)
אבר מן החי (חולין ק"ב, פ' ג"ה)
עוף טמא (חולין ק"ב, פ' ג"ה)
ביצה שיש בה אפרוח (שו"ע, )
סוגיות
משנה (מכות): מהו שיעור שמתחייב?
רבי שמעון: כל שהוא
חכמים: כזית
רבי שמעון: אין אתם מודים לי באוכל נמלה?
חכמים: מפני שהיא כברייתה
רבי שמעון: אבל גם חיטה כברייתה!
גמרא (דף יז): רב ביבי בשם רבי שמעון בן לקיש: המחלוקת היא דווקא בחיטה. אבל בקמח מודה ר' שמעון לחכמים
רבי ירמיה בשם רבי שמעון בן לקיש: המחלוקת היא גם בקמח
ולשיטת חכמים: ברייה של נמלה - נשמה חשובה, אבל של חטה לא
נזיר: חכמים שיערו שיעור טומאה בכעדשה. לפיכך, משמע שצריך שיעור ברייה כולה כדי לטמא/להתחייב
רבי שמעיה: שיעור עדשה הוא רק אם אין בבריה נשמה. אם יש בבריה נשמה - אף אם קטנה מעדשה חייב
גמרא · חולין צו: מחלוקת גבי גיד הנשה.
משמע מרבנן: מתחייב בכזית גם אם לא אכל כל הגיד. אכל כולו – מתחייב גם אם אין בו כזית
גמרא · חולין צט: גיד הנשה שנתבשל. וליבטול ברובא!
בריה שאני
גמרא · חולין קב: צפור טהורה: בחייה – בכל שהוא (אבר מן החי); במיתתה - בכזית
צפור טמאה: בין בחייה בין במיתתה – בכל שהוא (משום שעוף טמא חשיב בריה.)
רש"י מקשה: הרי נבלה לא היה עליה שם נבלה כשנבראה
שיטות הראשונים
תוספות (מכות), רא"ש: דבר שלם, שעל ידי שנחתך אובד שמו (כך: נבלה מקרי נבלה גם אחר חיתוכה)
ר"ן, או"ה: שלושה תנאים:
1. כל דבר שאסור מיום שנברא (רש"י חולין ק"ב) (כגון: עוף טמא; לאפוקי: עוף טהור שנתנבל)
2. מן החיים (מכות) (כגון: גיד הנשה ועוף טמא; לאפוקי: חיטה של איסור)
3. מקובצת כאחת (לאפוקי: חֶלב)
הטור: מונה את ארבע הדוגמאות העולות מן הסוגיות שהן חשובות ברייה (ג"ה, אבמ"ה, עוף טמא, נמלה)
ונקט עפ"י לשון התוספות שההגדרה לכל אלו היא שאם יחלק אותם – אין שמם עליהם.
דרכ"מ בשם או"ה: כתב שגיד הנשה של בהמה – לאו דווקא כל הגיד, אלא:
בשור: מה שעל הכף בלבד, ברוחב ארבע אצבעות
בשה: מה שעל הכף בלבד, ברוחב שתי אצבעות
שו"ע · (סע׳ א'): נקט גם את תנאַי התוספות והרא"ש וגם את תנאֶי הר"ן; וציין אחר כל טעם 'לאפוקי מאי' (חוץ מתנאי התוס', שם הביא נימוקם 'שאם יחלק אין שמו עליו')
הביא את הדוגמאות מן הסוגיות: נמלה, גיד הנשה, עוף טמא, אבר מן החי
הוסיף גם 'ביצה שיש בה אפרוח' (ככה"נ עפ"י רשב"א ברמב"ם בסי' ק"י)
ש"ך: מה שהשו"ע מציין גם ביצה שיש בה אפרוח כדוגמא, הוא מאחר שסבר בסימן ק"י שחשיב ברייה. והספק הוא גבי ביצה שיש בה דם. אך כאן הוא לא פירש, והדבר נתון למחלוקת.
ש"ך סובר שמכאן משמע שביצה שיש בה דם לא הווי ברייה, שהרי כתב 'ביצת אפרוח', דייקא
רמ"א: עיקר גיד הנשה הנקרא ברייה שלמה – כף בלבד. והוא כרוחב 4 אצבעות (או"ה)
ביטול ברייה בתערובת
בסוגיה בחולין צט מפורש שגיד הנשה שנתבשל לא מתבטל ברוב משום ש'בריה שאני'
ומן המשנה והסוגיה בצ"ו משמע שאם אין מכירין את הברייה בתערובת – אינה בטלה כלל; אבל אם מכירים – בטלה בשישים (והפירוט לכך בדיון הבא לקמן, גבי ברייה שנתבשלה עם היתר, סע' ב').
בבלי שבועות כא: גבי נמלה, אמרינן שבריה שאני
ומהשוואה לנשבע המפרש 'שלא אוכל כל שהוא', משמע שלשון הפסוקים כאילו מפרשים 'לא תאכלנו בכל שהוא'
רא"ש, ר"ן: יש מי שסובר (רשב"א, ר' שמשון) שבריה בטלה ב960. וסברתם היא מר' יוסי בר בון בירושלמי תרומה, שנראה שביטל עכבר באלף ושמשמע שם שהוא הדין אם היה 960. אך הרא"ש דוחה זה.
ב"י: מאחר ונראה שזו דעת מיעוט – בריה אינה בטל אפילו באלף
וכך, פסקו הטור ושו"ע שכל בריה - אפילו באלף לא מתבטלת
ט"ז: דין זה שברייה לא בטילה בתערובת הוא מדרבנן, אבל מן התורה היא בטילה. ונפק"מ למקרה של ספק, שאז הווי ספק דרבנן, ויתבטל. אבל אם הספק אינו אם הווי ברייה, אלא הספק באיסור (למשל: לא בטוח שהבריה נפלה לתערובת) – לא בטל.
ערוה"ש: מביא ראשונים וסברות נוספים לסמוך על כך שניתן לבטל בריה 960 (אולי אפילו ב60? לחזור לבדוק) בשעת דחק גדולה
טעם הדין
ערוה"ש בשם האו"ה: כיוון שמתחייב באכילת בריה במלקות, החמירו חכמים גם בביטולה
ברייה שנתבשלה עם היתר סעיף ב׳
על אף שברייה אינה בטלה אפילו באלף, ישנם שני יוצאי דופן בהם יש מקום לדיון בביטל מסוים:
א) רוטב התבשיל – אם יש 60 היתר כנגד הבריה – מותר הרוטב (ע"י סינון)
ב) הבריה הוצאה – אם יש 60 היתר כנגד הבריה – הכל מותר
בכך, דינו של גיד הנשה שונה משאר הבריות. על אף שבמשנה חולין (פ' ג"ה) נאמר שמשערין גיד בנותן טעם,
בגמרא (שם) נפסק שאין בגידים בנותן טעם.
לפיכך, בשני המקרים החריגים לעיל, כאשר הבריה היא גיד – לא צריך 60 כנגדו כדי להתיר הרוטב/תבשיל.
ולגבי השומן של גיד הנשה, נחלקו הראשונים אם דינו כג"ה בגמרא ואינו נ"ט, או שמא כן נ"ט וצריך 60 כנגדו. ודעת הרוב (רש"י, רר"ר, טור-שו"ע) היא שהוא כן נ"ט, וצריך 60 כנגדו.
ש"ך: כאשר הרוטב מותר, זה רק ע"י סינון משאר התבשיל
ש"ך: תרשים זרימה המסכם את המקרים להלכה (טור-שו"ע. מכירה = יודע איזו היא מבין שאר החתיכות):
תבשיל היתר עם בריה
בריה רגילה · זורק הבריה. אם יש 60 כנגדה – הכל מותר · אם יש 60 כנגד הבריה – רק הרוטב מותר ע"י סינון
גיד הנשה · זורק הגיד. צריך 60 כנגד השומן שלו והכל מותר · צריך 60 כנגד השומן – רק הרוטב מותר (ע"י סינון)
משנה · חולין צט: משערין גיד שנתבשל בירך בנותן טעם; כבשר בלפת (כמו שבשר נותן טעם בלפת, כך צריך להיות מורגש הטעם שהגיד נותן בירך)
גמרא · חולין צט: מחלוקת תנאים ואמוראים אם גידים נותנים טעם
והלכתא: אין בגידין בנותן טעם
ראשונים חולקים אם שומן גיד הנשה כגיד הנשה לעניין זה
רש"י, רי"ף, רמב"ם, רא"ש: שומן כן נ"ט (ומשערין ב60)
תוס' (ר"מ): שומן כג"ה ואינו נ"ט
הרמב"ם מנמק: שומן הגיד הוא מדרבנן.ומאחר שמן התורה דברים בטלים ברוב, ורק מדרבנן גזרו שיהיו בטלים ב60, היינו אומרים שבגלל שיש תרי דרבנן - שייתבטל שומן הגיד ברוב. אבל מאחר וגיד הנשה הוא בריה – החמירו בשומן שבו כאיסור תורה
שו"ע · (סע׳ ב'): סבר כרוב הראשונים
וכתב כלשון הטור (תרשים לעיל)
ש"ך: המקרים בהם הרוטב מותר בביטול ב60, זה רק לאחר שיסננו אותו משאר התבשיל
ש"ך: מה שצריך נגד פליטת הבריה (הן להתיר התבשיל כולו והן אם רק הרוטב), זה דווקא בבריות כמו עוף טמא. אבל בריה מאוסה – כמו נמלה – אין צריך לבטל פליטתם
מרק שנפלה בו בריה סעיף ג׳
שו"ת הרשב"א: מה שצריך ביטול ב60 אחר הוצאת ברייה, זה דווקא בברייה שאינה מאוסה. אבל בריה מאוסה – הווי נטל"פ, ואין צריך ביטול כנגדה כלל.
לפיכך: קדרה של מרק שנפל בה בריה (בריה מאוסה) ונאבד – אסור. אבל אם מזג מהמרק לקערה ולא נמצא הבריה - מותר.
ב"י: משמיט את העובדה שהרשב"א דיבר דווקא בברייה מאוסה, ומביא את ההיתר ללא נימוק
שו"ע · (סע׳ ג'): קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה – אסור הכל
ש"ך: זה דווקא כשאי אפשר לסנן מן המרק את הבריה אבל אם אפשר – מותר
ערוה"ש: סבר שבריה מאוסה הווי נטל"פ ויש לה עצמה ביטול ככל דבר (ושלא כשאר בריות)
ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים סעיף ד׳
שו"ת הרשב"א: ירקות שנבדקו ונמצאו בהם 3 תולעים, ולאחמ"כ נשלקו – אסורים
למה? כי יש חזקה שיש תולעים, לכן צריך לבדוק את הירקות יפה. אבל בירקות מבושלים אי אפשר לבדוק (מבולבלין). אבל מי השלקות מותרים – כי אפשר לסננם; ובשר שבישל במים אלו - אפשר גם כן לנקותו ולבודקו
שו"ע · (סע׳ ד'): ירקות מבושלים שנמצאו בהם שלוש תולעים – אסורים. אבל מי השלקות מסננם ומותרים. והבשר ירחצנו ומותר.
ב"ח: הב"י הביא כאן רשב"א שאומר שהחזקה היא ב-3, וכרשב"ג (במחלוקת לעניין חזקה). אבל בסימן פ"ד, מביא לשון רשב"א שהחזקה היא ב-2, כרֶבי. ונראה לב"ח להחמיר ב-2.
ט"ז: ברור שצריך לנקוט כרשב"ג, ורק בנשואין ומילה קיי"ל כרֶבי. וכן נראה שנקט בפ"ד השו"ע
ופירות?
כף החיים: אפשר לבדוק פירות גם אחרי שליקה
יסודות ועיקר הדין סעיף א׳
ננסה לסכם:
ה'סתירה' בין הסוגיות: במשנה בחולין (פ' ג"ה) נבלה ודג טמא כדין ג"ה באם חתיכה מהן מתבשלת עם חתיכות מותרות– אינה מתבטלת ברוב
(ואם מכירה: מוציאה והשאר מותר בנ"ט; לא מכירה – כל החתיכות אסורות, והרוטב בנ"ט)
ובגמרא: הטעם לכך שחתיכה מאלו אינה מתבטלת – דבר שדרכו להימנות (פירוט הלמ"ד לקמן)
אך בעבודה זרה (פ' השוכר את הפועלים)
במשנה: רשימה של דברים שאינם בטלים
ובגמרא: הרשימה היא של דברים שהם דבר שבמניין ואסורים בהנאה
נראה שיש בפנינו שתי סוגיות שלא עולות יפה יחד. כאשר במשנה בחולין מוזכרים דברים שבמניין ועליהם נאמר שאינם בטלים, בעוד במשנה בע"ז הדברים שאינם מתבטלים הם דברים עם שני קריטריונים: דבר שבמניין ואסורים בהנאה.
ובגמרא שם אומרת הסוגיה שהתנא בא להוציא דברים בעלי קריטריון אחד בלבד. דהיינו: מה שבחולין.
הראשונים (תוספות ורא"ש) נדחקים בכך, שהרי בוודאי שגם דג טמא ונבלה שבחולין אינם בטלים. הצעות: מדובר בשני תַנַאים חולקים (תוס'); מיעוט התנא הוא רק מן הרשימה, אך אינו מתיר (רא"ש).
הרי"ף: משמיט את המשנה בחולין, ולכן נ"ל שסובר שרק מה שבע"ז אינו מתבטל ברוב.
שאר הראשונים · תוס', רא"ש, רמב"ם: אוסרים גם דברים שבמניין
דבר שבמניין: דבר שבמניין – שבגלל חשיבותו סופרים אותו אחד אחד, ולא במשקל
משנה · חולין ק: כמו ג"ה, גם חתיכת נבלה ודגים טמאים שנתבשלו עם חתיכות מותרות –
מכירן: בנ"ט; לא מכירן – כל החתיכות אסורות, והרוטב בנ"ט
גמרא · חולין ק: למה חתיכה של נבלה/דגים טמאים אינה מתבטלת?
• למ"ד שכל דבר שישנם אנשים הנוהגים למנותו משום שהם מקפידים על חשיבותו אינו מתבטל – חתיכה גם לא תתבטל מטעם זה. כי לעיתים עשוי כל אדם למנותה, לקראת אורחים (דהיינו – חשובה)
• למ"ד שדווקא דבר שנמנה אינו בטל, אבל דבר שניתן במשקל/אומדן בטל – חתיכה גם לא תתבטל משום שהיא ראויה להתכבד בפני אורחים ולפיכך – היא נחשבת 'שדרכו להימנות'
כלומר, כך או כך, משום ש'דרכן להמנות', דהיינו, בגלל חשיבותן
רי"ף: סובר שרק אם הווי גם דבר שבמניין וגם איסורו הנאה אסור (השמיט את משנת חולין)
תוס', רא"ש רמב"ם ורוב הראשונים: אוסרים גם דברים שהם רק דבר שבמניין
לגבי דבר שהוא איסור הנאה? (זה ממש לא ברור מה הכוונה בטור)
משמע מהתוס' והרא"ש שגם זה נאסר מפני שאם תתבטל – תהיה ראויה להתכבד
שו"ע · (סע׳ א'): חה"ל דינה כבריה ואינה מתבטלת אפילו באלף (כסוגיה בחולין; תוס', רא"ש ושאר פוסקים)
ש"ך: ואם מדובר בחה"ל שגם אסורה בהנאה, היא אוסרת את כל התערובת בהנאה
רמ"א: ואפילו אם היא אסורה רק מדרבנן לא בטלה (ב"י בשם.. )
ואם ספק אם ראויה להתכבד – אזלינן לקולא, גם אם אסורה מדאורייתא (או"ה)
ש"ך: זאת משום שזה שחה"ל אינה בטלה הוא רק מדרבנן, וספק דרבנן לקולא
אבל אם החתיכה וודאי ראויה להתכבד, והספק הוא רק אם היא חה"ל של איסור – לא בטלה
עוד בהגדרת 'חה"ל' סעיפים ב׳-ה׳
הטור והשו"ע הקדישו חלק נכבד מן הסימן לעיסוק בגדרי חה"ל וכן, במקרים ספציפיים. זאת, בעיקר בעקבות הרא"ש שהאריך בדבר, והביא גם מגוון דעות אשר עליהן הוא חולק.
השו"ע גם ראה לנכון להוסיף ולהרחיב על כך מראשונים נוספים, וכתב לגבי איברים מסוימים כמו 'הדרא דכנתא' (מעיים המלופפים על שומן ה'כנתא'), וקורקבן (קיבת השרירים).
ובתמצות:
אסורה מחמת עצמה (ב') – שאותה חתיכה שהיא ראויה להתכבד, תהיה גם חתיכת איסור. ודווקא מחמת עצמה, ולא משום שבלעה מדבר מה אחר ואסַרה (רא"ש)
גדר 'ראויה להתכבד' (ג') – בעיקר מחלוקת הרא"ש מול ראשונים אחרים המקלים (רשב"א, סמ"ק וש"ד). נראה כי עיקרה הוא בכך שהרא"ש סובר שעיקר ההגדרה שלפיה יש לדבר חשיבות היא 'דבר שדרכות למנות', בעוד למקלים כל עוד זה לא דבר שהייתי מגיש לאורח אס איט איז – זה לא נחשב חה"ל.
השו"ע סובר להקל כאלו האחרונים, מאחר וחה"ל הוא דרבנן, והרמ"א חושש לרא"ש וסיעתו, אך מחריג
מכך מקרים בהם דברים 'מחוסרי מעשה גדול'.
ש"ך: הפוסק צריך לבדוק את החשיבות ומה נחשב 'מחוסר מעשה גדול' לפי הזמן והמקום, וכראות עיניו. ואם יש לו ספק בכך - הולכים להקל בגלל שהווי מדרבנן (וכ"כ ערוה"ש. והוא נוטה לסיעת הרא"ש)
איברים פנימיים (ד'-ה') – בגמרא בנדרים נאמר ש'בני מעיים – אוכליהם לאו אינשי'. לפיכך פסק ה"ר
יהודה שבני מעיים (איברי העיכול הפנימיים), וקורקבן בפרט, אינם עשויים להתכבד. וכן בשו"ע.
אך נראה שיש שסוברים שכבד, ריאה וטחול, אינם בכלל בני מעיים, והם כן עשויים להתכבד (של"ג).
אסורה בפני עצמה (ב')
רא"ש (וכן נראה מהרשב"א, ר"ן בשם רבותינו הצרפתים, סמ"ג): דין חה"ל הוא דווקא בדברים שאסורים בפני עצמם, כמו נבלה, או בשר בחלב. אבל לא דבר שנאסר בגלל שספג טעם ממשהו אחר (בב"ח הוא בדיוק מקרה בו עלולים להתבלבל, ולהגיד שהחלב אסור בגלל הבשר או להפך, אבל משמע כאן מכל הפוסקים שיש להתייחס לבב"ח כחתיכה עצמאית, משום שבבישול נעשו לגוף אחד. וכ"כ בב"י)
ב"י: הטעם לכך – משום שאין האיסור שנתערב ראוי להתכבד בפני אורחים כשלעצמו
שו"ע · (סע׳ ב'): דין חה"ל הוא דווקא בדברים האסורים בפני עצמם, ולא בגלל דבר אחר (רא"ש וכו')
גבינת גויים
או"ה: גבינות שמעמידים בקיבת/חלב בהמה טריפה חשיב חה"ל.
דרכ"מ: זה אינו. שהרי לא אסורות מחמת עצמן, אלא רק בגלל הטריפה שבלעה (כסברת הרא"ש)
ב"ח: עיקר כדעת האו"ה (והראה שיש סתירה בדברי הרמ"א בשני מקומות בתורת חטאת)
ט"ז: אם הגבינה ממש נעשתה מחלב טמא/טריפה – חשיבא חה"ל;
אם רק הועמדה ע"י חלב טמא/טריפה – לא חשיבא חה"ל, והווי כמו איסור בלוע
בשר שלא נמלח
או"ה: בשר שלא נמלח לא יכול להיות חה"ל, אלא רק הדם הוא שאוסרו וחשיב בלוע
רמ"א: פסק כן
כדי קליפה
הרמ"א: פסק שאם דבר נאסר רק כדי קליפה, ודאי שיכול להתבטל, שהרי הקליפה עצמה אינה ראויה להתכבד (ש"ד)
ש"ך: הביא את הלחם חמודות (על הרא"ש) שתמה, הרי כשמשהו נאסר כדי קליפה זה כי הואבולע ממשהו אחר
רי"ו סבר להפך. והש"ך עצמו סבר להחמיר דווקא בבב"ח, ובשאר איסורים קליפה
חשיב כאיסור הבלוע
ערוה"ש: מאחר והקליפה עצמה אינה ראויה להתכבד, אף בבב"ח
ניתן להתיר. והפלתי הקל בזה.
גדר 'ראוי להתכבד' ואיברים מסוימים (ג'-ה')
רא"ש: הולכים אחר השם, ולא אחר המצב הנוכחי ממש. כלומר, גם אם חתכתי אותה ועתה אינה ראויה להתכבד בפני אורחים. אלא כל שהווי 'דבר שדרכו לימנות' מפני חשיבותו.
ר"ש ור"י (הביאם הרא"ש): אף תרנגולת בנוצתה או כבש שלם חשיב חה"ל
רשב"א: חה"ל בפני אורחים היא בהכרח בינונית. לא גדולה מדי ולא קטנה מדי (כסיעת הי"א ברא"ש)
סמ"ק: בהמה עם הצמר או עוף עם הנוצות – אין קרוי ראויה להתכבד (ופשוט שזה משתמע גם לדעת
הרשב"א. וכ"כ ערוה"ש)
שערי דורא: ר"ת התיר תרנגולת נבלה שנתערבה בכשרות משום שהייתה בנוצותיה
ערוה"ש: העניין כאן הוא שהרא"ש כשיטתו מבדיל בין חה"ל ל'דבר שדרכו למנות'
ולדידו כל שדרכו למנות חשיב חה"ל ויש לאוסרו.
אבל דעת הטור-שו"ע כאן קשה, משום שבסי' זה, משמע שנוקטים לגבי חיה
דהעיקר אם הווי חה"ל, ובסי' ק"י משמע שנוקטים אם חשובה כבעל חי (ובק"י
אם נשחטה אינה חשובה)
דרכ"מ: מהרא"י: רגליים שלא הוסר שערן ורגליים של אווז שלא הוסר עורן – לא נחשבים חה"ל
אבל הטלפיים של הרגליים, אי הורדתן לא גורמת לכך של יחשבו הרגליים חה"ל
שו"ע · (סע׳ ג'): נראה שדוחה את דעת הרא"ש וסובר ככל המתירים שאחריו (רשב"א, סמ"ק, ש"ד)
אבל כתב שיש חולקים בזה (הרא"ש)
ובבדק הבית כתב שהקל מאחר וחה"ל הוא מדרבנן
רמ"א: סבר שנוהגים כרא"ש, חוץ מכל אלו, שסובר שנחשבים 'מחוסרי מעשה גדול'
• תרנגולת בנוצתה (ר"ת)
• רגליים שלא הוסרו שערותיהן
• ראש שלא הוסרו שערותיו
• במדינות 'האלו' רגליים וראש של עופות אף אם הוסרו שערותיהם
ט"ז: גם ראש של בהמה אינו חשוב (אף אם הוסרו שערותיו). ורק ראש של עגל
ערוה"ש: אף ראש של עגל אינו חשוב בימינו (אף אם הוסרו שערותיו).
אבל לשון של בהמה כן חשובה, משום שאברהם כיבד בה מלאכים, ואם היא בראש
הבהמה – חשיב חה"ל
ש"ך: כל הפוסקים כותבים שכל הדברים האלו של חשיבות תלויים בזמן והמקום, וכראות הפוסק. ואם יש לו ספק בכך – הולכים להקל בגלל שהווי מדרבנן (וכ"כ ערוה"ש. והוא טורח להחזיר שהקריטריון
החשוב בזה זה דבר שדרכו להמנות)
שומן הכנתא ובני מעיים (ד'-ה')
הגהות ש"ד (תה"ד): הדרא דכנתא אינו ראוי להתכבד. לא מגישים אותו. אנשים לא אוכלים שומן לבדו.
שו"ע · (סע׳ ד'): פסק כן
רמ"א: עור שומן אווז כן ראוי להתכבד
ערוה"ש: מתקשה בכוונת הש"ד והשו"ע. אם הכוונה לשומן לבדו - הרי פשוט שמותר, שהרי בני
אדם לא אוכלים שומן לבד. ואם הכוונה לשומן עם הכנתא – הוא ראויה להתכבד, שהרי עושים מהמנה מאכלים כשממלאים אותה בקמח.
מציע: הכוונה שהשומן עם הכנתא, ללא מילוי כלל – לא ראויים להתכבד
ולגבי הרמ"א סבר: כנראה שבימיהם היו מפשיטים כל העור ומבשלים אותו כחתיכה אחת
גדולה. אבל בימינו לא שייך, משום שמטגנים אותו בחתיכות קטנות
ב"י (ה') בשם ה"ר יהודה: הטור בסימן ק"י הביא בשם ה"ר יהודה:
קורקבן (קיבת הבהמה) אינו חשיבה חה"ל, עפ"י המימרא בנדרים: 'בני מעיים – אוכליהם לאו אינשי'
שו"ע · (סע׳ ה'): (גם לגבי 'שאר בני מעיים')
של"ג: יש שסוברים שכבד, ריאה וטחול, אינם בכלל בני מעיים, והם כן עשויים להתכבד.
ט"ז: למהרש"ל קורקבן אווז חשיב ראוי להתכבד. ומשמע ששל תרנגולת לא
לבוש: כבד של אווזות מפוטמות, שמלבינה מרוב שומן, חשיבה ראויה להתכבד
וגם כאן כמובן שייך שיקול הזמן והמקום
ביטול חשיבות חה"ל/בריה סעיפים ו׳-ז׳
ברגע שחה"ל או בריה מאבדים מחשיבותם – בטלים הם כשאר כל איסורים. אזי, שייך בהם הדיון שבסימן צ"ט, לגבי ביטול איסור. אולם, נראה כי כאן הדיון מעט שונה, שכן, כאן מעשה הביטול ושאלה הכוונה (מזיד/שוגג) לעשותו אינה בערבוב האיסור או בהוספת היתר, אלא בפגימת החשיבות מן הבריה/חה"ל כך שתוכל להתבטל. וגם זה עפ"י הרא"ש, על מה שכתב לגבי בריה, והטור-שו"ע הסיקו כן בהתאמה על חה"ל.
ואכן, כמו בצ"ט (ובדומה למעשה שבת בשי"ח, רשב"א-רמב"ם-ר' יהודה), סובר רא"ש בברייה שדווקא אם נתפרקה מחשיבותה בשוגג מתבטלת, אבל במזיד – התערובת אסורה. ודווקא למי שפירק בעבורו.
ובסעיף ז', הטור והשו"ע הביאו מקרה של ספק הנוגע בדין זה. לפיו, כאשר חה"ל/בריה שנתערבה בתערובת ואינה ניכרת, ולאחר מכן נחתכה חתיכה כלשהי ובטלה חשיבותה – אין להניח שמדובר בחה"ל, וכל שאר החתיכות עדיין אסורות. אך החתיכה הזו מותרת (יש לכך שני צדדים, ולשניהם היא מותרת. מפורט לקמן)
רא"ש: כותב עפ"י הסוגיה במכות שבריה שנתרסקה/נחתך ממנה קצת - לא חשיבא ברייה ובטלה ברוב (תשעה נמלים שרסקן שלוקה רק משום שנצטרפו לכזית)
ב"י: ובהתאמה לגבי חה"ל – אם נפרסה (נתפרקה), בטלה חשיבותה והיא בטלה ב60 (אגוזי פרך,
גיטין. וכ"כ רשב"א ור"ן)
רשב"א: ואפילו אם נתבטלה החשיבות אחר שנתערבה (גבי בריה)
שערי דורא: יש מפרשים בדג, שגם אם נתפרק, אם רובו עדיין שלם – חשיב בריה. וזה עפ"י אהלות, שם אמרינן
שהאברים אין להם שיעור.
ויש להם דוחים, שאומרים שזה דווקא לעניין טומאה (אבל לאכילה - לא חשיב בריה, ומתבטל)
הגהות שערי דורא (תרוה"ד): מהרא"י: אם הוא שלם ונפל ממנו קצת ע"י בישול – עדיין חשיב בריה
הגהות: אבל אם נפרד ממנו קצת מגופו ושדרתו וכד', אפשר לסמוך על דעות המקלים והדוחים
שו"ע · (סע׳ ו'): בריה או חה"ל שנחתכה/נתפרקה – בטלה (עפ"י הרא"ש גבי מכות, ב"י, רשב"א ור"ן)
ואפילו אם נתרסקה לאחר שנתערבה (רשב"א)
ודווקא בשוגג. אבל במזיד – אסור למי שבעבורו רוסק (רא"ש, כסי' צ"ט)
(ונראה שלא התייחס למה שהש"ד והגש"ד דנו גבי רובו שלם)
רמ"א: אין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם (לא נראה שייך כאן. וכ"כ ט"ז. אלא לסי' ק"ב, א')
ש"ך, ט"ז: דברי הרמ"א קאי על פשט הדין של חה"ל ובריה שאינן בטלות דאפילו באלף
ערוה"ש, פר"ח: חומר בחה"ל מבריה - אפשר להוריד ממנה חתיכה ועדיין תהיה ראויה להכתבד, ואסורה אפילו באלף. לעומת בריה, שברגע שיורדת ממנה חתיכה, לרוב הדעות כבר אינה בריה.
וחומר בבריה מחה"ל - שאפילו אם היא נסרחת עדיין חשיבי ברייה (השו"ע לא כותב זאת. אלא ערוה"ש)
שוגג
הטור והשו"ע (ו') כותבים לפי הרא"ש, בדומה לצ"ט, שדין זה הוא דווקא באם נתרסקה ונתבטלה הבריה/חה"ל בשוגג
ואם עשה כן במזיד – אסור למבטל עצמו (אבל לאחרים מותר, אם לא עשה כן בשבילם)
האו"ה: סובר שגם כאן, בדומה לדעות בצ"ט, מיקרי 'שוגג' דווקא אם נתפרקה הבריה/חה"ל כשעוד לא נודע שנפלה לתערובת.
רמ"א: פסק שלא כמותו, וכתב שאף אם נתפרק לאחר שנודע על העירבוב
ספק בחתיכה שבטלה
בסעיף ז', כתבו הטור והשו"ע עפ"י הרא"ש, לגבי מקרה בו נחתכה חתיכה ואין יודעים אם היא של איסור – שאם כן, הייתה ברייה/חה"ל ועתה בטלה חשיבותה – לא משערים שאכן כך. אבל החתיכה עצמה בכל מקרה מותרת; וממאי נפשך?
ממאי נפשך: אם היא החה"ל – אזי נתפרקה מאיסורה וכולן מותרות.
אם היא לא – אזי מותרת בכל מקרה (אם מוציאה מהתערובת).
זיהוי טריפה אחר שנתערבה סעיפים ח׳-ט׳
באופן שקצת לא שייך לכאן, השו"ע מביא כאן הלכה לעניין זיהוי טריפה שנתערבה בתערובת ואין יודעים איזו היא (אולי בגלל העיסוק בסע' ז' בחתיכה שאין יודעים אם היא החה"ל, או לא).
השו"ע פוסק עפ"י הגהות מיימוניות (בשם או"ז) ותרומת הדשן, כי בתוך תערובת של תרנגולות או של כבשים, כאשר התברר כי אחד מהם טרף ואוסר את כולם (כל הקורקבנים של התרנגולות וכן הראשים של הכבשים אינם בתערובת ונמצאים בידינו, ולפיהם ניתן לדעת אם התרנגולת/כבש טריפה), ניתן לזהות ע"י התאמת שומן הקורקבן/ראש לבעליו מי מהם הטריפה. ואז, מוציאים את הטריפה ובכך מתירים את השאר.
זאת עפ"י ברייתא בע"ז, שם רשב"ג התיר גרב מלאה חתיכות דג כאשר נמצא סימן באחד מהם.
ט"ז: בשומן הקורקבן אמנם נסתפק בהשוואה והתאמה ע"י מראה, אך בכבש ושאר דברים צריך גם צורה
יש פוסקים שהקשו על לשון השו"ע, שהרי כאן משמע שהכבש/תרנגול הווי חה"ל, ובס' ג' פסק שלא. והתירוצים בכך שונים. כגון: כאן השו"ע פשוט נקט כדוגמתם של ההגהות ות"ה, אבל העיקר הוא מה שכתב 'וכן כל כיוצא בזה'.
לדעתי: השו"ע מדבר בס' ג' על תרנגולת בנוצותיה, וכן על כבש שהוא שלם או גדול מדי. פשוט צ"ל שכאן מיירי בכך שאינם כנ"ל.
ברייתא · ע"ז: ברייתא ע"ז:
גוי שהביא גרב מלאה חתיכות דגים ונמצא באחת החתכיות סימן – התיר רשב"ג את כל החתיכות.
ורב פפא: זה כי ניתן להתאים את כל החתיכות יחד (כמו פאזל) ולראות שהן שייכות זו לזו
הגהות מיימוניות: רַבי (האו"ז) התאים שומן קורקבן של תרנגולת טריפה (נקוב) לתרנגולת אחת מתוך תערובת של תרנגולות, וכך אימת שהיא הטריפה, והתיר בכך את האחרות (ככה"נ ע"י כך שהוציאה).
תרומה"ד: ניתן להתאים ראש כבש טרף לכבש אחד מתוך תערובת של כבשים ע"י הקפת ראשו, ולהתיר האחרים.
שו"ע · (סע׳ ח'-ט'): פסק כדברי שניהם, הן לגבי תרנגולת ושומן קורקבן שלה, והן לגבי כבש וראש שלו. וכתב שכן כל כיוצא בזה.
ט"ז: בשומן הקורקבן אמנם מסתפקים בהשוואה והתאמה ע"י מראה, אך בכבש ובשאר דברים צריך גם צורה וגם מראה
דבר שבמניין (בגלל חשיבותו) סעיף א׳
ראינו בסימן ק' כי אחד מן המושגים המרכזיים שמגדירים את חה"ל הוא 'דבר שבמניין'. כך, לפי הסוגיה בחולין דבר שבמניין הווי חה"ל, בעוד בסוגיה בע"ז רק דבר שהוא גם דבר שבמניין וגם איסורו איסור הנאה חשיב חה"ל. ולהלכה רוב הראשונים (מלבד הרי"ף) והשו"ע הסכימו כי גם דברים שהם רק במניין חשובים הם, והווי חה"ל בפני אורחים. אם כן מה קורה בסעיפים הללו? האם אנו באים להגדיר את דבר שבמניין באופן נפרד לחה"ל?
הרא"ש תולה את עיקר החשיבות של דבר במושג זה, דהיינו, בדברים שדרכם להמנות (עפ"י ר' מאיר לקמן), וכי לפיכך נמדוד אם חתיכה ראויה להתכבד בפני אורחים.
אך נראה ששאר הראשונים שהשו"ע מאמץ להלכה ב ק"א, ג' לא רואים כך את הדברים, ומבחינתם יש לבחון לא רק את עניין הספירה והעצמאיות של החתיכה, כי אם גם לשאול 'האם הדבר באמת ראוי להתכבד בפני אורחים? האם אגיש את החתיכה לאורח כמו שהיא עכשיו?'.
אולם כאן, השו"ע מייצר לנו תת-קטגוריה נוספת לדברים שאינם בטלים: דבר שדרכו לימנות בגלל חשיבותו. הוא מבהיר לנו כי העניין הוא החשיבות, ולא כל דבר שבמניין (כחכמים, ולא כר' מאיר ולא כהרא"ש). ועל אף שאין זה כהרא"ש, זה בוודאי מתקרב לשיטתו.
אך הרמ"א פוסק כאן כדעת ר' יוחנן והפוסקים הסוברים כמוהו (כל דבר שמונים אותו תמיד)
הט"ז, הש"ך ומהרש"ל אף סוברים להחמיר יותר כדעת הראשונים הסוברים כר"ל (דבר שמונים לעיתים)
זו הרחבה לדברים שאינם בטלים, ונכנסים לקטגוריה זו דברים נוספים, שאינם נכנסים לקטגוריית חה"ל. כך למשל הטור-שו"ע מביאים כדוגמא בעל-חיים, אשר מוכח בזבחים שהם חשובים ולא בטלים:
לפני שחיטתו חשיב דבר חשוב שבמניין, אך לא חה"ל (שהרי הוא שלם וכו'), ולאחר שחיטתו אין בו חשיבות בע"ח, אך דווקא יכול להיות חה"ל (תלוי לדעת מי).
משנה ערלה (פ"ג, ו'-ח'): מחלוקת ר' מאיר וחכמים לגבי חבילי תלתן.
ר' מאיר – את שדרכו למנות מקדש
חכמים – בטלים. ולדעתם רק שש דברים נחשבים חשובים (אגוזי פרך, רמוני בדן וכו')
ר' עקיבא – מוסיף לחם של בעל הבית
כלומר, לפי ר' מאיר נגיד שכל שדרכו למנות אוסר אפילו באלף
הבנת פניני הלכה והב"י: פניני הלכה מבין שההבדל בין חכמים לר' מאיר הוא שלחכמים הרשימה היא גם דברים שבמניין, אבל שהסיבה שמוכרים אותם במניין היא בגלל חשיבותם. אבל דברים שרגילים למוכרם במניין לצורך חישוב מחירם ולא מפני חשיבותם – לא נחשבים. כ"כ בערוה"ש.
ובב"י באמת כתב שאין הרשימה באה להוציא את כל הדברים, אלא להדגים מה הווי חשוב+במניין, ולהוציא את דברי ר' מאיר, שהם רק במניין. וכן משמע בדעת הרמב"ם לקמן, וכן בערוה"ש
גמרא (ביצה · פ' קמא): ר' יוחנן וריש לקיש חולקים בדעת ר' מאיר, מה פירוש 'שדרכו למנות'
ר' יוחנן: דברים שתמיד סופרים אותם
ריש לקיש: אפילו דברים שרק לפעמים סופרים אותם (דוגמתי: תפוחים. על אף שבד"כ במשקל,
לפעמים פשוט רוצים לקנות מס' מסויים)
כדעת מי במשנה פוסקים?
ר"י, רי"ו, סמ"ג: כר' יוחנן בר' מאיר (מוכח שכר' מאיר משום שנחלקו אמוראים בדעתו)
ס' התרומה, או"ה: כריש לקיש בר' מאיר
רמב"ם: כר' עקיבא וחכמים. הוא מסביר שכל הרשימה שלו (ושל חכמים) הם דברים חשובים. לכן, כל דבר שהוא חשוב אוסר ואינו בטל. אבל כל זה הוא שאלה של זמן ומקום מה נחשב חשוב (ואלו שברשימה הם דוגמא).
שו"ע · (סע׳ א'): +פוסק בעיקר כלשון הרמב"ם (כ"כ ש"ך). כל דבר חשוב שהוא במניין אוסר בכל שהוא. אבל שאר שדרכם לימנות - לא. ומביא את הרשימה שבדעת ר' עקיבא במשנה.
+מביא שגם בע"ח חשובים ואינם בטלים (גם זה בלשון הרמב"ם, עפ"י רב אשי בזבחים)
רמ"א · (סע׳ א'): +י"א דכל דבר שבמניין שדרכו למנותו תמיד. וכן דעתו. (ר"י, רי"ו, ר' יוחנן)
+כל הדין הזה שדבר חשוב לא בטיל זה מדרבנן, לכן בספק מקלים (רמב"ם)
ש"ך, ט"ז, מהרש"ל: סוברים להחמיר כתרומה
ט"ז: אך במקום הפסד אפשר 'להקל' כרמ"א וכר' יוחנן
מר"ן עובדיה: לספרדים בזמן הזה העיקר כדעת השו"ע (רמב"ם); ולכן, אף ביצה בטלה
משום שאינה חשובה, ועל אף שתמיד נמכרת במניין
ביטול חשיבות דבר שבמניין סעיף ב׳
בדומה לחה"ל ובריה שראינו בס' ק"א, ס' ו', גם דבר שבמניין אשר מאבד מחשיבותו - בטל כשאר כל איסורים. וגם כאן, מגדירים הטור-שו"ע דזה דווקא בשוגג, כמו בסי' צ"ט, דנפסק שם כהרשב"א כדעת ר"י גבי קנס במזיד במעשה שבת.
רשב"א (ת"ה): דבר שבטל חשיבותו חוזר ובטל ברוב או בשישים כשאר איסורים. אבל דווקא בשוגג.
וזה גם במשנה בערלה: נתפצעו האגוזים, נפרדו הרמונים – יעלו באחד ומאתים.
שו"ע · (סע׳ ב'): בעלי חיים שנתערבו באחרים – לאחר שנשחטו בטלה חשיבותה (רשב"א
רמ"א: עפ"י האו"ה, כותב שזה דווקא בב"ח קטנים, שלאחר שחיטתם לא חשיבי חה"ל (ולפיכך משמע שלשיטתו אינו מבדיל בין דבר שבמניין לחה"ל).
ש"ך: הרמ"א מדבר על חה"ל. אבל משום דבר שבמניין - אפילו בע"ח גדולים בטלים אחר שחיטתם
סוגיות ועיקר הדין סעיף א׳
דבר שיש לו מתירין דינו דומה לשאר דברים חשובים, וגם הוא אינו בטל אפילו באלף אם נתערב.
המקור לדינו הוא ממרחב די גדול של סוגיות בש"ס, ולענ"ד הקדום שביניהם הוא רבי שמעון, בברייתא בנדרים.
הגדרתו והתנאים לו: 1) דבר שבוודאי יותר מעצמו מתישהו, או לחלופין, שהתרתו באופן אקטיבי לא תגרור הפסד (רשב"א,
שו"ע ביש מי שאומר)
2) כשיוּתר הדבר הוא בהכרח עוד יהיה כשיר לאכילה ולא יתקלקל (רשב"א, שו"ע ביש מי שאומר)
אולם, דשיל"מ דומה בעיקר הדין לדברים חשובים, אך במספר דברים דינו שונה:
שלושה הבדלים מדברים חשובים: 1) הוא לא באמת חשוב, ודינו רק זהה לדברים חשובים שאינם בטלים. והטעם לדינו: מאחר וניתן
לאוכלו בהיתר גמור, אין סיבה לאוכלו בהיותו איסור (אפילו בביטול. ביטול הוא רק בדיעבד) (רש"י)
2) דינו חל רק בתערובת של מין במינו (הראשונים ושו"ע. לבד מהראבי"ה; ומשמע בירושלמי נד')
3) על אף שגם בו וגם בשאר דברים חשובים הדין חל גם לגבי איסורי דרבנן, בדשיל"מ מחמירים גם
בספק דרבנן (כגון ביצה שספק אי נולדה ביו"ט) (ב"י סובר דזה פשוט בברייתא בריש ביצה. וכן בשו"ע)
סוגיות
ברייתא · נדרים נח: רבי שמעון: כל דבר שיש לו מתירים – לא נתנו בו חכמים שיעור (ולא בטל אפילו באלף)
כל דבר שאין לו מתירים – נתנו בו חכמים שיעור (ובטל כרגיל בנ"ט/ברוב/שישים)
גמרא · ביצה ג: ביצה שספק אם נולדה ביו"ט אם בחול –הווי דבר שיש לו מתירין ולכן לא תתבטל באפילו באלף
רש"י: ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל - אחמור רבנן, הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן - לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול.
גמרא · ביצה לח: איסורא - בטיל, ממונא - לא בטיל. וטעמא מאי?
אביי אמר: גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות,
רבא אמר: תבלין לטעמא עבידי, וטעמא לא בטיל.
רב אשי: משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל.
תוס': דבר שיש לו מתירים, רק במין במינו שייך שאינו בטל אפילו באלף
אבל במין בשאינו מינו – אוסר רק בנותן טעם]
גמרא · ע"ז עג (טבל): ר' יוחנן וריש לקיש: כל איסורים שבתורה – בין במינו בין שלא במינו אוסרים בנותן טעם
אבל טבל ויין נסך – רק שלא במינו אוסר בנ"ט; במינו – במשהו
והטעם לכך: כהיתירו כך איסורו (כמו שטבל מספיק חשוב כדי להתיר בהפרשה, כך מספיק חשוב כדי לאסור)
שו"ע · (סע׳ א'): מביא את עיקר דין דשיל"מ עפ"י הסוגיות: דשיל"מ כגון ביצה שנולדה ביו"ט, אינה בטלה אפילו באלף
הטעם לדין
רש"י (דשיל"מ): מאחר שאפשר להתירו לאחר זמן, עדיף לאוכלו בהיתר ולא באיסור (והביאו הט"ז)
טבל — הטעם לדינו: בגמרא בע"ז: 'כהיתירו כך איסורו'
ירושלמי: דבר שיש לו מתירין
התוס': מתרצים לגבי טבל ששני הטעמים נצרכים, משום שאם הבעלים לא בעיר, אז דשיל"מ לא תופס
ספק דרבנן
הב"י והתוספות: בסוגיה בריש ביצה סוברים שפשוט בברייתא שאפילו ספק נולדה ביו"ט אוסרת התערובת
הרב המגיד: יש מי שהורה שכולן מותרות בספקה נולדה ביו"ט
שו"ע · (סע׳ א'): כותב שאפילו בספק דרבנן נקטינן שאסור (מאחר וגם בספק יש לו מתירים)
ט"ז, ש"ך: מה שמחמירים בספק דרבנן הוא חומר בדשיל"מ על פני שאר דברים חשובים, אשר
בהם מקילים בספק דרבנן
מ"ב: מכיוון שיש מי שהורה להתיר, אפשר לסמוך אדעתו במקום צורך גדול
מין במינו — מין בשאינו מינו
נראה שלרוב הדעות הדין הוא דווקא במין במינו, אבל במין בשאינו מינו – בטיל בנ"ט (בשישים).
אך הראבי"ה (הטור מביאו 'אבי העזרי') סובר שגם בשאינו מינו שייך דשיל"מ
בסוגיות עצמן, למיטב ידיעתי, אין חילוק בדין בין מין במינו לשאינו במינו בדשיל"מ, ורק בסוגיה על טבל יש חילוק כזה. זה מביא לשתי שיטות בזה (שלא נ"ל שיש בהן נפק"מ):
תוס': בסוגיה בביצה (רב אשי) מחלקים בין מין במינו לשאינו במינו. לפיכך, הם מתקשים בסוגיה של טבל, שהרי שם נאמר טעם אחר 'כהיתרו כך איסורו'. לכן נדחקים לומר שטבל ספציפית שייך בו שני הטעמים.
רמב"ם: באמת מעיקר הדין, דבר שיש לו מתירין – בין במינו בין שאינו במינו אוסר במשהו. אבל בגלל שטבל הוא בעצם גם דבר שיש לו מתירין, שהרי אפשר לתקנו, וטבל רק במינו אוסר במשהו בגלל 'כהיתירו כך איסורו', לכן סובר שגם בדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו יאסור רק בנ"ט, כדי שלא יהיה דבר שיש לו מתירין חמור מטבל.
רי"ו: זה מפורש בירושלמי נדרים (פ"ו,ה"ד)
שו"ע · (סע׳ א'): סובר כדעת רוב הראשונים שדין דשיל"מ הוא דווקא במין במינו
למה בדשיל"מ מקלים במין בשאינו מינו?
ש"ך (טעם האו"ה): כי בשונה משאר דברים חשובים (בריה,חה"ל וכו'), ההחמרה בדשיל"מ אינה בגלל
חשיבותו, אלא בגלל שניתן להתירו בלא ביטול בתערובת. אבל אם הוא מתערב בשלא
במינו – אין זה ממש נקרא שמבטלים אותו בתערובת, כי הרי השם של התערובת יהיה
לפי מה שנתערב בו שהרי הווי מין בשאינו מינו, וזה כאילו הוא ממש אינו בכל מקרה.
ט"ז (וטעם הר"ן): טעם זה לא מספק. וטעם הר"ן:
זה נעוץ במחלוקת ר' יהודה וחכמים לגבי מין במינו בכללי.
לר' יהודה, יש להחמיר במין במינו בגלל שמין מחזק את טעם מינו, כאשר במין בשאינו
מינו הוא מחלישו.
אבל חכמים סוברים שיש להתיר אף מין במינו, משום שאינם דומים זה לזה.
ובדשיל"מ מודים חכמים לר' יהודה.
לפי הרמב"ם: [נזכור שלפי הרמב"ם שפרטנו לעיל, מקלים בדשיל"מ רק בגלל טבל, וכדי שלא יהיה חמור ממנו
בהגדרת מין במינו (רמ"א)
ב"י: משמע בסוגיה בביצה לח שכל דבר שצריך זה לזה, כמו מים ומלח בעיסה – חשוב מין במינו
ש"ד, הגהות ש"ד בשם מהרא"י (בדרכ"מ א'): אם הכניסו ביצה אסורה לתבשיל כדי ללבּנו, או לתרנגולת – חשוב מין במינו
ט"ז: דברי ההגהות ש"ד הם עפ"י סברת הב"י, דהיינו, 'דבר שצריך זה לזה'
רמ"א · (סע׳ א'): מביא דברי הגש"ד ומהרא"י.
ונראה כן בשו"ע או"ח תקי"ג. שם גם מפרט דזהו משום שהוסיפו הביצה לשם המראה והטעם
מג"א (או"ח תקי"ג): משמע מהשו"ע שאם ניכר רק בטעם – אינו נחשב מין במינו, ובטל
ש"ך (ג'): כאן כדי לקבוע אי הוי מין במינו - הולכים אחר השם, ולא אחר הטעם
תנאים נוספים סעיפים ב׳-ד׳
רשב"א: דבר שיש לו מתירין – דווקא אם בוודאי יבוא ההיתר או האדם יכול להתירו בלא הפסד
ב"י: הטור קיצר בזה לשון הרשב"א, ובתנאי השני כתב רק 'יכול להתירו')
ר"ש מפליזא בשם ר"ת: אם כשיוּתר הדבר הוא כבר לא יהיה כשיר לאכילה ויתקלקל – לא חשיב דשיל"מ (כ"כ רשב"א)
דבר שיחזור לאיסורו מאליו (כמו חמץ) – לא חשיב דשיל"מ (אך הרמב"ם כפי שראינו, סובר שחמץ כן)
ריו"ח: דבר שלמישו מסוים אין לו דרך היתר (כגון המבשל בשבת במזיד, שהתבשיל אסור לו לעולמים) – לא חשיב דשיל"מ
שו"ע · (סע׳ ב', ד'): + יש מי שאומר שדשיל"מ הוא רק אם היתרו יבוא בכל מקרה או אם אפשר להתירו בלא הפסד (רשב"א)
+ יש מי שאומר שדשיל"מ הוא רק אם היתרו הוא בלא קלקול (רש"מ בשם ר"ת, רשב"א)
רמ"א · (סע׳ ד'): כל שאמרנו שדשיל"מ אינו בטל זה רק אם האיסור בעין או שיש לו ממשות (הבנתו בטור או"ח תקי"ג) ואם רק טעמו ישנו - בטל
ש"ך: סובר שגם טעם חשיב בהכי. וכל הכוונה שבמין בשאינו מינו – אפילו בטעם בטל
וכן, רק אם אסור מחמת עצמו (בתה"ד)
ש"ך, ט"ז: זה רק בחה"ל. ומוכח שכן בתה"ד. וגם לפי הטעם שדשיל"מ לא בטל לא שייך
לחלק בזה (כי סוף סוף, הווי איסור, ולא רצו חז"ל שנאכלו אם יבוא להיתר)
וכן, אם היה ניכר עוד קודם שנתערב (או"ה בשם סמ"ג)
ש"ך, ט"ז: מביאים כדוגמא יין שהענבים שבו נסחטו עוד במהלך השבת
דבר שיש לו היתר, אך ישוב להיאסר (כמו חמץ) לא מקרי דשיל"מ (רש"מ)
דבר שלא לכולם יש לו דרך היתר, כגון, דבר שבושל במזיד בשבת, לא מקרי דשיל"מ (ריו"ח)
כלי טרף שהתערבב במותרים (ג')
הרשב"א: עפ"י מה שכתב בהגדרת דשיל"מ - שאם יבוא ההיתר מאליו או האדם יכול להתירו בלא הפסד – אם כלי שבלע איסור התערבב בכלי כשרים ואינו ניכר – בטל ברוב (למרות שאפשר להגעילו, משום שההיתר לא יבוא מאליו, וצריך להוציא כסף כדי להתירו)
שו"ע · (סע׳ ג'): פוסק כן.
רמ"א: מביא את הנימוק של הרשב"א (שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו)
ש"ך: מביא מספר חולקים על פסק זה של הרשב"א-
מהרי"ל סובר שדווקא כשההפסד הוא מרובה. וכאן בהגעלה, ההפסד לא מרובה
והש"ך מוסיף גם שמדובר כאן בדבר שהיתרו יבוא, כגון, אם נמתין שלא יהיה בן יומו
ט"ז: חושש גם לאוסרים. ולכן כדי להכשיר את כל הכלים מספק
מונחים
- בריה
- דבר בעל חשיבות עצמאית ללא קשר לשיעור (למשל נמלה, גיד הנשה, עוף טמא) — אינו בטל אפילו באלף.
- חה"ל
- חתיכה הראויה להתכבד — חתיכת איסור שלמה שראוי להגישה לאורח; מחמת חשיבותה אינה בטלה.
- דבר שבמניין
- דבר שמחמת חשיבותו נמנה אחד-אחד (ולא נשקל); מחמת כך אינו בטל.
- דשיל"מ
- דבר שיש לו מתירין — דבר שיהיה מותר לאחר זמן (כגון ביצה שנולדה ביו"ט), ולכן אינו בטל אפילו באלף.
- נטל"פ
- נותן טעם לפגם — טעם שפוגם את התבשיל; אינו אוסר.
- מין במינו
- תערובת של איסור והיתר מאותו המין; בדשיל"מ דווקא בה אינו בטל.
- שדרכו להימנות
- דבר שנהוג למנותו (בגלל חשיבותו) — הקריטריון המרכזי לאי-ביטול.
- הדרא דכנתא
- מעיים המלופפים על שומן ה'כנתא'.
- קורקבן
- קיבת השרירים של העוף/בהמה; נחשב מבני המעיים שאינם ראויים להתכבד.
- טבל
- פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות; במינו אוסר במשהו ('כהיתירו כך איסורו').