ביטול איסור (סימן צ"ט)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

עצמות וקליפין סעיפים א׳-ב׳

ביסוד הדיון עומדות הסוגיה בבלי ומימרא בירושלמי, כאשר מן הבבלי משמע שעצמות איסור מצטרפות לאיסור, ועצמות היתר להיתר; בעוד בירושלמי משמע כי גם עצמות האיסור מצטרפות להיתר.

קיצור הלכה

בבלי חולין מח (פ' ג"ה): במחלוקת אם סתם טעם בטל בשישים או במאה:

למאן דאמר במאה – כי לא מצרפים את העצמות לחשבון

למאן דאמר ב-60 – מצרפים את העצמות לחשבון (עצמות איסור לאיסור והיתר להיתר)

ר"ן (אחולין): גם עצמות איסור מצטרפות להיתר, אם הן יבשות בלי מח (משמע מירושלמי ערלה, ומעמיד במ"ד ב60 שבבבלי שהוא רק בכגון שהעצמות לחות ויש בהן מח)

רבנו שמשון, רא"ש, רשב"א: כמו הר"ן, שאם יש בעצמות איסור מח – מצטרפות לאיסור

ר' ירוחם בשם ר' אברהם בן אסמעל: אפילו עצמות ההיתר לא מצטרפות להיתר (כי טעם איסור לא יבטלו)

הגש"ד בשם או"ז: עצמות איסור לא מצטרפות לא לאיסור ולא להיתר; עצמות היתר מצטרפות להיתר

שו"ע: עצמות ההיתר והאיסור מצטרפות להיתר, אלא אם יש בהן מח (ר"ן, ר"ש וכו')

זה אם האיסור שנפל להיתר נפל חי, אך אם נפל מבושל – הרי שהעצמות נעשו נבלה ומצטרפות לאיסור (ר"ש)

ט"ז: הטעם לכך שהעצמות האיסור מצטרפות להיתר – הן סופגות טעם מן התבשיל במהלך הבישול

כף החיים: מלשון הטוש"ע והרשב"א – אם יש מח, רק הוא מצטרף לאיסור, אך לא כל העצם (לא נ"נ)

רמ"א: יש מחמירים לא לצרף עצמות האיסור להיתר (הגש"ד בשם או"ז), אך ניתן להקל במקום הפסד

חולין מח (פ' גיד הנשה):

רוב הסוגייה לא קריטית לשאלת העצמות. רק הנימוק של המאן דאמרים (בסוף)

איסורים שבתורה – בטלים במאה או בשישים? – מחלוקת אמוראים על מה אמר בר קפרא

מאיפה למדים? בתהליך קרבן הנזיר – הכהן לוקח את הזרוע מן האיל לאחר שבושלה (היא קודש, אך לצרות שמתבשלים ביחד, בטלה)

ומביאים ברייתא עם מחלוקת ת"ק/חכמים-רשב"י. בירור האם משניהם למדים דין ביטול, או רק מרשב"י

ברייתא: (חכמים) - נתבשלה כשלעצמה
רשב"י – נתבשלה עם האיל
 
(לשנא קמא - ) דכו"ע בוודאי שמשמע מן הפסוקים שהזרוע מתבשלת עם האיל
אז במה חלוקים?
חכמים – מחתך לה (מפריד) ואז מבשל
רשב"י – מבשל ואז מחתך לה
(לשנא בתרא - ) אי תימא כו"ע – מחתך ואז מבשל
במה חולקים
חכמים – בקדרה אחרת מבשל לה
רשב"י – הזרוע מתבשלת עם האיל

אז ממי האמוראים החולקים לומדים דין ביטול איסור בהיתר?

ללישנא קמא – לכו"ע (שלפי הלשנא הזו, לכו"ע הזרוע התבשלה עם האיל)

ללישנא בתרא – רק רשב"י (משום שלחכמים/ת"ק הזרוע לא מתבשלת עם האיל עצמו)

מאן דאמר שטעם הזרוע מתבטל ב60 – סופר גם את הבשר וגם העצמות (הן של הזרוע והן של האיל)
מאן דאמר שטעם הזרוע מתבטל ב100 – סופר רק את הבשר (ובבשר האיל יש פי מאה מן הזרוע)

ירושלמי ערלה: קליפי איסור מצטרפים להיתר

ר"ן: מהירושלמי פשוט שעצמות האיסור מצטרפות גם להיתר
(ואף בבבלי חולין אפשר לבאר ככה, ולהעמיד כי המ"ד 60 סבר שעצמות איסור מצטרפות לאיסור רק כשהן רכות ויש בהן מוח, אבל אם הן יבשות – מצטרפות גם הן להיתר)

הרחבה — רבינו שמשון: היחס בין הבבלי לירושלמי: הירושלמי לא מסתדר עם הבבלי (שהרי לפיו יש להתיר עצמות). לפיכך צ"ל שהמ"ד שבבבלי הוא רק אסמכתא (כלומר, זה שלמדים זאת מזרוע ואיל דנזיר)

ועל כל פנים, להלכה:

רבינו שמשון, רא"ש ורשב"א: מסכימים עם הר"ן שעצמות איסור מצטרפות להיתר, אלא אם יש בהן מח שאז מצטרפות לאיסור

ר' ירוחם בשם ר' אברהם בן אסמעל: אפילו עצמות ההיתר לא מצטרפות להיתר (אלא רק במין במינו, שמהתורה גם ככה בטל ברוב)

דרכ"מ: הגש"ד בשם או"ז:
עצמות האיסור לא מצטרפות (לא לאיסור ולא להיתר)
עצמות ההיתר מצטרפות להיתר

שו"ע · (סע׳ א'): גם עצמות ההיתר וגם עצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר, אבל אי יש מח - לאיסור (ר"ן, ר' שמשון וכו')

ט"ז: הסיבה שעצמות האיסור מצטרפות להיתר היא בגלל שאינם בני אכילה, ומאחר וגם הן בולעות ע"י הבישול – הן מצטרפות לבטל את האיסור

כף החיים: השו"ע והטור סברו שרק המוח ממש מצטרף לאיסור, אבל שאר העצם להיתר (זאת מכך שלשונם היא 'המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור', וכן נראה בלשון הרשב"א)

רמ"א: יש מחמירים כדעת האו"ז, אך ניתן להקל במקום הפסד, כי כן עיקר (כלומר, לצרפן להיתר)

שו"ע · (סע׳ ב'): הביא מדברי רבינו שמשון שכל מה שעצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר זה דווקא כשנפלה חתיכת הנבלה לקדרת ההיתר כשהיא חיה, אבל אם היא נפלה לאחר שנתבשלה –העצמות מצטרפות לאיסור (בגלל שבלעו מבשר הנבלה ע"י הבישול)

רוטב, קיפה, חתיכות והבלוע בקדרה סעיף ד׳

קיצור הלכה

ר' חנינא (פ' ג"ה), שו"ע: רוטב, קיפה וחתיכות התערובת מצטרפים לשיעור (מסתמא: היתר להיתר ואיסור לאיסור).

ר' חנינא (שם): משערים בקדרה.

א"ד: קדרה – הקדרה עצמה

א"ד: קדרה – הבלוע בה

רש"י, רא"ש, רי"ף: לא נוקטים כשום לשנא. משערים את התערובת כמו שהיא בפנינו כעת

רמב"ם: משערים כמה בלוע בקדרה ומצטרף להיתר

רשב"א: מבשא"מ אין משערים הבלוע; מין במינו משערים (כי הווי רק דרבנן)

ב"י: רא"ש ורש"י יודו לרשב"א

שו"ע: מין במינו משערים (רשב"א), ומשערים זאת בעומד יפה (לשון רמב"ם)

מהרש"ל: לעולם משערין כמו שבא לפנינו

ט"ז: אפילו כש'לפנינו' הוא לטיבותא

גמרא: ר' חנינא: כשמשערין לבטל ב60, מחשבים גם את הרוטב והקיפה ואת הקדרה -
א"ד: קדירה – קדירה עצמה
א"ד: קדירה – מה שבלוע בקדרה

רש"י, רא"ש, רי"ף: אין הולכין לפי שום א"ד, משום שהווי דאורייתא ואזלינן לחומרא. ואם בושל – משערים את התערובת כמו שהיא עכשיו, ולא מחשבים מה נבלע בקדרה

רמב"ם: כא"ד השני בגמרא (מצרפים את הבלוע), וסבר שמשערין כמה בלעה הקדרה לפי אומדן הדעת

רשב"א: אם הווי מין במינו – מחשבים גם את ההיתר שנבלע בקדירה (משום שרק מדרבנן הצריכו שמין במינו יתבטל ב60, אבל מדאורייתא בטל אפילו ברוב).
אם הווי מין בשאינו מינו – לא מחשבים ההיתר שנבלע בקדירה.

ב"י: סובר שרש"י והרא"ש יודו לחילוק של רשב"א (ויסכימו שבמין במינו מחשבים את מה שבלע בקדרה)

שו"ע · (סע׳ ד'): הרוטב, הקיפה והחתיכות מצטרפים להיתר (פשט דברי ר' חנינא)
ולגבי הקדרה:
אם התערובת מין בשאינו מינו - משערים את התערובת כמו שהיא בפנינו
אם התערובת מין במינו– משערים מה שבלעה הקדר בדפנות באומדן יפה
(רשב"א, וכדעת הב"י שגם הרא"ש ורש"י יודו לו.
'אומדן יפה' – רמב"ם)

ט"ז, ש"ך: מהרש"ל סובר שלעולם משערין כמו שבא לפנינו, ואין להורות היתר במה שכתב השו"ע (!)

ט"ז: ואפילו אם זה לטיבותא משערינן כמו שהוא לפנינו (כלומר, שבבישול נבלע יותר איסור מהיתר, וזה גרם לכך שייתבטל בשישים)

רעק"א: סובר שהקולא של הרשב"א היא וודאי באם ראינו מה היה היחס בתחילה, וראינו שנתמעט (עפ"י מה שברש"י), ומה שהטור כתב שהרא"ש לא חילק, משמע שלדידו אף במין בשאינו מינו משערין במה שבלע כל עוד ראינו לפני

חתיכת היתר שבלעה איסור סעיף ג׳

טיבה של השאלה בסעיף זה: האם חתיכה שבמקורה היא מותרת, אך בלעה איסור, תצטרף לתערובת היתר לבטל איסור אחר שבתערובת? הרשב"א קובע עפ"י ר' אפרים: היא תצטרף רק אם לא מדובר בחתיכה של בשר בחלב, שאז נעשית נבלה.

קיצור הלכה

רשב"א בשו"ת, שו"ע: כאשר חתיכת היתר בלועה באיסור, כל עוד לא מדובר בבב"ח, היא מצטרפת לתערובת של היתר לבטל איסור שבה (בתערובת, לא בחתיכה)

רמ"א: אין כזה דבר. חנ"נ ולכן לא תצטרף להיתר (כדר"ת גבי חנ"נ בשאר איסורים)

שו"ת הרשב"א: סובר כרבינו אפרים שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב, ולא בשאר איסורים. עפי"כ כותב: בדברים שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה, גם אם האיסור מעורבב היטב בהיתר (בלול), מאחר ואם היה אפשר להוציא את האיסור (כגון יבש), היה מותר לאכול את ההיתר, אזי אם החתיכה נופלת לתבשיל אחר – היא מצטרפת להיתר לבטל את איסור שבתבשיל האחר.

שו"ע · (סע׳ ג'): הביא על פיו (ועפ"י דעתו ב-צ"ב כר' אפרים):
בשאר איסורים חוץ מבשר בחלב, חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור

רמ"א: חולק על כך, שהרי סובר דאמרינן חתיכה עצמה נ"נ גם בשאר איסורים (ולכן אין מקרה שבו חתיכת היתר שבלעה איסור תצטרף להתיר)

מבוא · קיצור הלכה סעיפים ה׳-ז׳

אז טעם כעיקר: כאשר יש טעם – תערובת; אין טעם - לא תערובת. וכאמור, השיעור הכללי שבו דבר ייתן טעם במאכל שנתערב בו (מלבד למקרים חריגים כגון תבלינין) הוא עד היותו אחד לשישים ביחס למאכל.

אז ברשותנו פתרון פשוט! תמיד נוכל להכניס דבר איסור (אי נמי חלב לבשר), ורק לדאוג שהיחס ביניהם הוא אחד ל60צ"ע אם באמת אין טעם - זה די חסר תועלת. לא ברור לי למה בכלל זה עולה לכתחילה..

והוא הדין לגבי טעויות במטבח: אם נפלה חתיכת איסור (כנ"ל בשר לחלב), פשוט נוסיף עוד מן ההיתר על התערובת עד שהאיסור ייתבטל.

אלא שמן המשנה בתרומות ובירושלמי (בשם ר' יוחנן), עולה כי אסרו חכמים איסור שהושלך במזיד להיתר ביחס שישים ממנו, ובכך התבטל ; וכן, איסור שנפל לתערובת ואינו בטל בו – אם הוסיף (ריבה) היתר לתערובת כדי לבטלו – אסור.

נראה כי מדובר בגזרה "דרבננית", כאשר מעיקר הדין, התערובת מותרת (שהרי אין בה טעם). ועוד לא ברור לי לגמרי מה טעם גזרו חכמים זאת.

יש בדיון השקה מסוימת לזה שבמעשה שבת (שי"ח), שכן, בדומה לשם, ה'הלכה הפסוקה' היא שמזיד אסור שוגג מותר, ועוד, גם פה נפסק כי העובר כן בעבור עצמו – לאחרים מותר; ואם עובר בעבור מישהו – למישהו זה אסור.

הדין מתברר דרך פסיקת הסמ"ג והסמ"ק כי מורה הלכה אשר הביאו בפניו תערובת איסור והיתר, אינו יכול להסתפק רק במדידת היחס בין השניים (ולהתיר ב60), אלא אף אם יש 60 היתר ביחס לאיסור, עליו לבדוק אם 60 היתר אלו היו כולם בתחילה, או שמא היה תחילה פחות היתר מ60, ולאחר מכן ריבו על התערובת היתר כך שיהיה 60.

הב"י קובע שקיי"ל שריבוי בשוגג מותר, ולכן מסיק כי אין פירוש פסיקת הסמ"ג/ק כי ריבוי אסור גם בשוגג, אלא שפסיקתם נעוצה בדין חנ"ן. כלומר, על החכם לחקור אם תחילה היה יחס ההיתר-איסור פחות מ60 בגלל שאם כן, כל ההיתר נאסר כי חנ"ן, ולכן החשבון צריך להיות אחר עתה.
הדבר מאפשר לב"י - שפוסק שחנ"ן רק בבב"ח –לקבוע כי בשאר האיסורים אין החכם צריך לחקור.

קיצור הלכה

משנה תרומות: איסור שנתבטל בהיתר – שוגג מותר, מזיד אסור

ירושלמי תרומות, ר' יוחנן: כל האיסורים שריבה עליהם - שוגג מותר, מזיד אסור

ביצה (פ' קמא): אין מבטלין איסור לכתחילה
ודווקא באיסורי דאורייתא, אך לא בדרבנן

ברייתא גיטין: ר' מאיר ור' יהודה: בין שוגג בין מזיד אסור (גזירה. שמא יערים)
ר' יוסי ור' שמעון: שוגג מותר מזיד אסור

סמ"ג, סמ"ק: כאשר חכם מקבל תערובת איסור והיתר/בב"ח ביחס 60 – עליו לבדוק אם מתחילה היה כן היחס, או שחלק מן ההיתר הגיע יותר מאוחר, ע"י ריבוי.

ב"י: החקירה נצרכת בגלל חנ"ן (שאז אף אם הריבוי היה בשוגג – הוא לא מועיל), ואין לומר שריבוי אף בשוגג נאסר (ר' יוסי ור' שמעון)
לכן, מאחר וכר' אפרים שחנ"ן רק בבב"ח –בשאר האיסורים אין החכם צריך לחקור

דרכ"מ: לפי פירוש הב"י, הוא היה צריך לומר שרק בשאר האיסורים אין החכם צריך לחקור (כדסימנתי), אבל בבב"ח כן. ומשלא עשה כן – פירושו פסול.
לכן, עפ"י או"ה: גם בשוגג צריך לחקור, כי חנ"ן (וריבוי יועיל רק אם לא יודע שחנ"ן. כלומר, השוגג הוא גמור, כי המרבה לא יודע שהריבוי יתיר)

שו"ע: אין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה עפ"י מתני' דתרומה)
אפילו ע"י ריבוי (ר' יוחנן בירושלמי תרומה)
אבל בשוגג מותר (דלא כסמ"ג/ק, משנה תרומות, ירושלמי, ר' יוסי ור' שמעון)
במזיד אסור רק למי שמבטלים לו, אך לאחרים מותר (רשב"א)
למבטל עצמו אוסרים רק אם התערובת שלו/ביטל בשביל עצמו (טור)

רמ"א: ההיתר בשוגג הוא רק ביבש ביבש, ולא בלח, אלא למי שסובר שגם לח בלח אין חנ"ן

ש"ך: ברור שכל ההיתר בשוגג הוא רק בשאר האיסורים, דבבב"ח חנ"ן

מהרש"ל: חולק על כולם. מצדד בפשט הסמ"ג: החכם צריך לחקור.

יסודות ומקורות

משנה תרומות (פ' ה'): מפורטים מקרי תרומה שנפלה לחולין
והכלל הנקבע: אם שוגג מותר, ואם מזיד אסור
(ונ"ל מלשון המשנה שכלל זה הוא דווקא באם בערבוב הראשוני היה פחות משיעור הביטול, וע"י הוספה מאוחרת של היתר יש שיעור ביטול)

ירושלמי תרומות: רבי אבהו בשם ר' יוחנן: כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותר מזיד אסור. ולמרות שבמשנה כבר נאמר כלל זה, ר' יוחנן מלמד שזה אפילו בשאר הדברים

ברייתא בגיטין (נד): נאמר לגבי אגוזים שנתפצעו:
ר' מאיר ור' יהודה: בין בשוגג בין במזיד לא יעלו
ר' יוסי ור' שמעון: בשוגג יעלו, במזיד לא יעלו
והגמרא מסבירה שר' יהודה גוזר פה, למרות שעצם הביטול הוא רק דרבנן (דבר חשוב), שמא יבוא להערים ולהגיד שוגג הייתי

הרחבה — תוספות: טעמי השיטות: מביאים טעמים לכל השיטות (עפ"י ירושלמי עורלה. אצלהם השמות שונים בגלל הירושלמי) –
קונסים גם שוגג – שמא יערים
קונסים רק מזיד – כדאמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן (כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותר מזיד אסור)
לא קונסים אף מזיד – כי גם ככה הוא 'נקנס' מכל הסיטואציה הזאת (שנשתברו לו האגוזים)

ביצה (פ' קמא): הגמרא מנסחת עפ"י המשנה בתרומות את הכלל 'אין מבטלין איסור לכתחלה' .
ומדייקת דזה דווקא בדאורייתא, אבל בדרבנן – מבטלין.
(הראשונים ילמדו מניסוח הכלל הנ"ל שזה ממש איסור)

עיקר הדין סעיף ה׳

עיקר הדין מתברר ע"י מחלוקת הטור על הסמ"ג, אם צריך חכם לחקור תערובת

סמ"ג, סמ"ק: צריך החכם לחקור אם המים בתערובת הוספו לאחר הערבוב הראשוני. ואין הם נחשבים לבטל

ב"י: החשש שלהם הוא שמאחר ולפני הוספת המים לא היה 60, נעשה כל התבשיל נבלה, ואז ההוספה לא מהני
והם סוברים ככה משום שהם מסיעת ר"ת, האומרים שבכל האיסורים חנ"נ

טור: אם הוסיף בשוגג - מצטרף; ואין צריך החכם לחקור (וי"ל – וכך יציעו מפרשים – שלדידו זה משום שאין החתיכה נעשית נבלה, ואזי הוספת המים מתירה את התערובת + דעת ר' יוסי ור' שמעון)

ב"י: קיי"ל כר' יוסי וכר' שמעון, שביטול שנעשה בשוגג – מותר (ולפיכך נקט טור)
ואפילו בדברים שאינם בטלים כלל – כגון בריה, וחתיכה הראויה להתכבד, אם מפרקם מחשיבותם בשוגג – בטלים

דרכ"מ: • מקשה על הב"י והטור, אם שיטת הסמ"ג/סמ"ק היא משום שחנ"נ אפילו בשאר האיסורים, אזי ראוי שהב"י והטור לפחות יגידו שהחכם צריך לחקור בבשר וחלב. בגלל קושי זה, סובר שאין דברי הב"י נכונים כלל.
• מציע 2 הצעות:
א: כל עוד זה שוגג – לא אמרינן חנ"נ (ואז לא צריך לחקור. לא בבשר בחלב, ולא בשאר האיסורים)
אם זה במזיד – חנ"נ בכל האיסורים וצריך לחקור.
ב (או"ה): אפילו אם בשוגג – חנ"נ וצריך לחקור
(ומה שאמרינן ששוגג מותר אם ריבה – זה דווקא אם קודם שריבה את התערובת, לא ידע
שהיא נעשתה נבלה, והריבוי התיר אותה. אבל אם יודע שהריבוי יתיר, אפילו אם ריבה בשוגג
- נעשתה נבלה כבר)
• סובר כתירוץ השני

שו"ע · (סע׳ ה'): • אין מבטלין איסור לכתחילה (ביצה, עפ"י המשנה בתרומות פ"ה)
פת"ש בשם פמ"ג: אם בלא ביטול יש טרחה – מותר לבטל לכתחילה
• ואפילו לרבות כדי להתיר אסור (נ"ל דהוא משתמע מדברי ר' יוחנן בירושלמי. וכ"כ הגר"א)
• אבל אם עשה אחד מאלו בשוגג – מותר (כטור, ולא כסמ"ג. דקי"ל כר' יוסי ור' שמעון, ברייתא גיטין)
• אבל אם במזיד:
אם ביטל לעצמו – אסור לעצמו
אם ביטלו בשבילו– אסור למי שבשבילו ביטלו
(רשב"א עפ"י רמב"ם, עפ"י שיטת ר' יהודה במעשה שבת)

ט"ז: שוגג = אפילו עבר במזיד וחשב שהדין הוא שמותר (כמו במעשה בשבת)

ש"ך: כל ההיתר בשוגג הוא דווקא בשאר האיסורים, אבל לא בבב"ח (כמו שהקשה הדרכ"מ על הב"י)

ט"ז: מאחר ולשיטת הטור והשו"ע בדיני בשר בחלב חנ"נ – במקרה זה, צריך שיהא הריבוי מיד אחר הנפילה (ואחרת החתיכה תעשה נבילה וצריך 60 כנגד כל החתיכה)

ש"ך: מביא עפ"י הב"י, שמי שביטל בשביל אחר ולא התכוון לעצמו – הוא עצמו מותר (ולא יחזור ע"כ)
וכן, שדין זה הוא 'על החפצא' (מי שמבטלים בעבורו), שמא יבקש מגוי שיבטל לו

רמ"א: • אפילו אם לא ביטל בשביל עצמו או מישהו מסוים - אסור אפילו למכור תבשיל זה לישראל אחר שיהנה ממנו (או"ה)
פר"ח: מותר למכור לישראל. ולא חיישינן שאדם יבטל לכתחילה במזיד כדי למכור
• מה שמותר בשוגג, הוא דווקא ביבש ביבש. וי"א אפילו לח בלח (למ"ד בסי' צ"ב דאף בלח בלח אין חנ"נ)
• י"א דאפילו במקרים שלא אמרינן שהחנ"נ – ההוספה מועילה רק בשוגג, ורק אם לא ידע לפני ההוספה שהתערובת הראשונית אסורה – מועיל. אבל בפועל אין נוהגין כן (איכא למימר בשם האו"ה, ומצדד בו)

מהרש"ל: חולק על הטור,שו"ע והרמ"א, וסובר כדעת הסמ"ג, שהחכם צריך לחקור בזה

דאורייתא או דרבנן?

נחלקו אחרונים אם עצם האיסור לבטל איסור לכתחילה הוא מדרבנן או מן התורה

ראב"ד: איסור ביטול מדאורייתא

ש"ך ורוב הפוסקים: איסור ביטול מדרבנן

ערוה"ש: אפילו לסוברים שמדרבנן (ומן התורה מותר) – זה דווקא בהוספה, אבל יודו בביטול שבערבוב ממש שאסור מהתורה

רעק"א: יש נפק"מ בין הדעות:
לראב"ד: גם דבר שהוא ספק איסור אסור לבטלו לכתחילה
לש"ך והשאר: מותר 'לבטל' לכתחילה דבר שספק אם הוא אסור

פמ"ג: זה לא נחשב ספק דרבנן כזה שעליו אומרים ספק דרבנן לקולא

ביטול איסור דרבנן סעיף ו׳

ביצה ד ע"ב: 'אין מבטלין איסור לכתחילה' - דווקא בדאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין

בכורות: שמואל אומר שתרומת חו"ל בטלה ברוב (תרומת חו"ל אסורה מדרבנן)

שעיקרו מהתורה

רמב"ם: איסור דרבנן מבטלים לכתחילה. בהוספה.

מרדכי: סובר דהרמב"ם סובר כאוקימתת התוספות

ב"י: הוא לא בדיוק כמו התוס' (שהרי דוגמת הרמב"ם בעוף וחלב, ולתוס' עוף עיקרו בדאורייתא)

רשב"א: איסור דרבנן, אפילו עיקרו מהתורה - מותר לבטל אבל רק ע"י ריבוי (אך לא לערבב ממש)

רא"ש, או"ה, ש"ד: אסור לבטל כלל גם איסור דרבנן, אפילו בריבוי (ודווקא בעצים דבגמ' הותר להוסיף (משום ד'מקלי קלי לאיסורא', ואין ממשות איסור))

שאין עיקרו מהתורה

רשב"א: י"א: איסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה - אף לערב לכתחילה מותר (ולא רק ריבוי)
רמב"ן: דווקא בתרומת חו"ל מותר לערב לכתחילה (ושאר דרבנן שאין עיקרם בדאורייתא – רק בריבוי)
והרשב"א סבר שראוי לחוש לשיטת הרמב"ן

(בפסיקת השו"ע והרמ"א אינם מתייחסים לדבר שאין עיקרו מהתורה)

שו"ע · (סע׳ ו'): איסור דרבנן אסור לערבו לכתחילה, אבל אם נפל מעצמו – מותר להוסיף כדי לבטלו (רמב"ם, רשב"א)

רמ"א: י"א שאין לבטל איסור דרבנן אפילו בהוספה (רא"ש וסיעתו)

כף החיים: מנהג הספרדים כשו"ע, והאשכנזים כרמ"א. אולם אם במקומות ספרדיים שנהגו להחמיר כרמ"א – אין לשנות.

ביטול איסור מועט סעיף ז׳

ברייתא: קנקן של עכו"ם (שבלוע ביי"נ) – מותר למלא בו מים, ציר או מורייס (היינו, כל דבר)

רשב"א, ריב"ש: בכלי שבלע טיפת דם/חלב (כלומר, מעט):
אם רגילים להשתמש בו לכמות רבה (כגון קדרה) – מותר לבטל הטעם הבלוע ע"י מילוי בהיתר
אם הכלי יכול לשמש רק לכמות מעטה (כגון קערה) – אסור למלאו ולבטלו; גזירה שמא ימלא מעט והטעם לא יתבטל

שו"ע · (סע׳ ז'): אם נבלע איסור מועט לכלי שמשתמשים בו להכיל שפע היתר – מותר להשתמש בו לכתחילה (כיוון שבוודאי לא ייתן טעם) ואפילו אם הוא בן יומו;
אבל בכלי ששימושו בד"כ לדבר מועט – אסור, ואפילו אם ישים בו שפע (גזירה שמא)

ש"ך, ט"ז (קכ"ב): זה רק אם הנבלע בכלי טעמו פגום (כלומר, מבאסים את ההיתר)

ערוה"ש: ראוי פשוט לחכות מעת לעת כדי שיהיה נטל"פ, דלכו"ע נטל"פ מותר

הרחבה — גדר הגזרה: יכול להיות שעולה כאן הסבר לגזירת ביטול איסור לכתחילה? או לפחות גדר. כלומר, מפסיקת הרשב"א וריב"ש נראה כי האיסור על ביטול איסור לכתחילה בא למנוע סיטואציות בהן לא באמת יהיה ביטול של הטעם, ואז התערובת שנוצרת אסורה. זה יוצר מצב שבו אדם ערבב איסור בהיתר/בשר בחלב.

'קמא קמא בטיל' ו'חוזר וניעור' סעיף ו׳

לאחר שאיסור נפל לקדירה של היתר והתבטל – מה קורה אם יפול איסור נוסף? האם מאחר והתבטל האיסור הראשון, אנו סופרים עתה גם אותו כהיתר, או ששני האיסורים מצטרפים יחד וצריך 60 כנגד סכום שניהם?

וכן, מה קורה עם האיסור מעורה להיתר לאורך זמן?

בגדול, יש שני צדדים לשאלות האלו. לאיסור ולהיתר:

להיתר – 'קמא קמא בטיל'

לאיסור – 'מצא מין את מינו וניעור'

אנו ננסה להבין מתי אמרינן קמא קמא בטיל, ומתי אמרינן שמצא מין את מינו וניעור (לרמ"א, עפ"י ש"ך וט"ז, כאשר האיסור הנופל הוא אותו איסור – מצא מין את מינו; כאשר נפלו שני איסורים ממינים שונים – קק"ב)

'קמא קמא בטיל'

מן הסוגיה בע"ז, עולה ע"י רב דימי בשם ר' יוחנן המושג. זאת ביחס למערה יין נסך מחבית לבור.

'מצא מין את מינו וניעור'

גם הוא מן הסוגיה שם. רבין בשם ר' יוחנן קובע כי בור של יין היתר שנפלו אליו גם יי"נ וגם מים, היין
שבבור לא נאסר, והמים צריכים לבטל רק את כמות היי"נ שנפל .

אולם, רב שמואל בר יהודה בשם ר' יוחנן מעמיד זאת דווקא אם נפלו המים קודם היי"נ, אבל אם להפך,
אמרינן ש'מצא מין את מינו וניעור' – כלומר, נאסר יין ההיתר שהיה בבור ע"י היי"נ.

על פניו יש סתירה בין שני הכללים האלו, ועולה השאלה, מתי נגיד כך ומתי נגיד כך?

תוס', ר"ן, טור רא"ש: רב דימי נדחה. לא אמרינן קמא קמא בטיל. אם איסור התבטל בהיתר, ואח"כ נופל איסור נוסף – הם מצטרפים (ואם יחד אין הם ב1/60 ביחס להיתר – נאסר ההיתר)

רש"י: כל איסור מתבטל לחוד. האיסורים לא מצטרפים.

מרדכי ואו"ה (לפי דרכ"מ): האיסורים מתבטלים לחוד כאשר מכירים בנפרד בכל ביטול

רמ"א: איסור שנפל והתבטל ב60, ונפל אח"כ עוד מן האיסור הראשון – חוזר וניעור;
גם אם התערובת מבשא"מ/ יבש ביבש/ הכיר בביטול הראשון

ט"ז, ש"ך: זה רק אם שני האיסורים שנפלו מאותו מין (כמודגש; אבל שני איסורים ממין שונה -קק"ב)

המקורות במלואם

עבודה זרה ע"ג (פ' אחרון - השוכר את הפועל)

משנה: יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. יין ביין בכל שהוא; יין במים בנותן טעם.

ובגמרא:

רב דימי ר' יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור – ראשון ראשון בטל

הרחבה — המשך הסוגיה: והגמרא מתקשה עם דבריו ביחס ללשון המשנה, האם מדובר במערה היתר לאיסור, או איסור להיתר.
רב דימי: כל המשנה היא היתר שנופל לאיסור (ומציע אוקימתא לכל המקרים בהתאם)
רב יצחק בשם ר' יוחנן: עירוי מצרצור קטן – מבטל בגלל שהקילוח שלו מועט (בשונה מחבית שקילוחה רב)

רבין בשם ר' יוחנן (מחמיר יותר): יי"נ שנפל לבור יין היתר, ונפל גם קיתון מים – רואים את יין ההיתר כאילו אינו, והיי"נ לא אסר אותו; והמים צריכים לבטל רק את כמות יין הנסך

רב שמואל בר יהודה בשם ר' יוחנן: זה דווקא אם המים נפלו לפני היי"נ. אבל אם היי"נ נפל ראשון – מצא מין את מינו וניעור

תוס': אמרינן קמא קמא בטיל כל עוד כאשר סוכמים את כל האיסורים שמצטרפים – הם בשיעור של 1 ל-60, אך אם יותר מזה- מצא מין את מינו
אז מה החידוש של הסוגיה? על פניו זה פשוט הכלל של יחס ביטול ב60..
הצעת התוס' - להשמיע לנו שמה ששנינו במשנה 'יין ביין אוסר במשהו' – דווקא בהיתר נופל לאיסור

רש"י: אפילו אם הסכום ביחד לא בטל ב60, אלא רק כל עירוי/חתיכה - אמרינן קמא קמא בטיל (זה כל הרעיון)

הרחבה — בכורות כב: ריש לקיש בשם רבי: הלוקח ציר מעם הארץ - משיקו במים וטהור
ממאי נפשך? אם המים שבציר הם רוב – מטהרים הם את הציר
אם הציר הוא רוב– ציר לא מקבל טומאה
אבל זה דווקא כדי לטבול בו פיתו. אבל אם לקדירה – מצא מין את מינו וניעור (כלומר, המים הטמאים שבציר מטמאים את המים שבקדירה. ואז המים הם רוב, ומטמאים את התבשיל כולו)

ר"ן, רא"ש, טור: אין הלכה כרב דימי (כמו התוס')

מרדכי, או"ה עפ"י תוספתא תרומות: אם הכיר באיסור הראשון שנפל ונתבטל לפני שהאיסור השני נפל – הראשון מצטרף להיתר. אם לא הכיר – מצטרף לאיסור.

רמ"א: פוסק לחומרא כטור: איסור שני שנופל - חוזר האיסור הראשון וניעור (תוס', רא"ש, ר"ן וכו')
גם אם זה מין בשאינו מינו; וגם אם זה יבש ביבש; וגם אם נודע בינתיים
אבל מאידך, פסק שאם כזית חלב נפל למים ובטל בהם, ואח"כ נשפכו מן המים לקדירת בשר – מותר, אעפ"י שהחלב לא בטל ביחס לבשר (משום שהחלב בטל במים) (או"ה)

ט"ז וש"ך: בוודאי שי"ל שזה דווקא אם שני האיסורים מאותו מין. אבל אם הם משני מינים – אינו חוזר וניעור (סומכים את זה על כך שלשון הרמ"א "ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון")

ש"ך: אם הווי יבש ביבש, מין במינו, ונודע כשנפל הראשון – מותר (אף לראשונים האוסרים!)
אבל + שמהרש"ל ורמ"א מחמירים בזה - בטלה דעתו כנגדם

פר"ח: כל עוד נודע שנפל האיסור הראשון – השני לא מעורר (אפילו לח בלח, ואפילו מין במינו), אבל אפשר להקל בהפסד מרובה

מונחים

קמא קמא בטיל

כל מנה שנופלת מתבטלת בפני עצמה בהיתר שלפניה, ולכן האיסורים אינם מצטרפים זה לזה.

מצא מין את מינו וניעור

איסור שכבר התבטל חוזר וניעור כשנופל אליו איסור נוסף מאותו מין, והכול מצטרף.

חנ"נ

חתיכה נעשית נבילה — החתיכה שבלעה איסור נאסרת כולה, ולא רק מקום המגע.

ריבוי

הוספת היתר על תערובת שאין בה שיעור ביטול, כדי להשלים לשישים.

קיפה

תבלין וגריסים שנתבשלו עם הבשר ושקעו בתחתית הקדרה.

רוטב

הנוזל שבתערובת — נמנה עם ההיתר בחשבון השישים.

עומד יפה

אומדן דעת של כמות הבלוע בדפנות הקדרה, ולא מדידה ממשית.

בריה

דבר שלם בפני עצמו שאינו בטל ברוב מחמת חשיבותו.

חתיכה הראויה להתכבד

חתיכה שראויה להגישה לאורחים, ומחמת חשיבותה אינה בטלה.

טעם כעיקר

טעם של מאכל הוא הקובע לעניין תערובות.