ביטול ברוב (יבש ביבש) (סימן ק"ט)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

מבוא – יסודות לדין רוב

בסימן צ"ח עסקנו בשאלה: מהי תערובת אסורה? מתי אמרינן על איסור והיתר שהתערבו, וכן על בשר וחלב שנתערבו, שבפנינו תערובת אסורה? על השאלה הזו ענינו באמצעות המושג 'טעם כעיקר' ברייתא דפסחים מד. בעקבות מושג זה, עמדנו גם על שני סוגים כלליים של תערובות: מין במינו ומין בשאינו מינו, כאשר בראשון הטעם כביכול אינו מורגש, בעוד בזה האחרון הטעם מורגש. אולם, ראינו שרק מן התורה אמרינן שמין במינו לא צריך ביטול טעם, ובעקבות ר' יוחנן ור"ליש לציין שבסוגייה בה מנוסחת עמדת ר' יוחנן ור"ל, היא העמדה המקלה, בעוד רב ושמואל רואים באי היכולת לחוש טעם במין במינו סיבה לאסור תערובת מעין זו בכל שהוא., רוב הראשונים והטוש"ע פוסקים שמדרבנן, גם במין במינו משתמשים בקריטריון של טעם; ומאחר וא"א לחושו – משערים ב-60.

בהמשך, ראינו כי לצידו של הטעם יש לאיסור/מאכל רובד נוסף של קיום: ממשות (פלוגתא דאביי ור' יוחנן גבי טעמו וממשו). אולם, נראה כי הקו המרכזי בפסיקת הראשונים והשו"ע הוא כי הטעם הוא העיקר, וגם ללא הממשות אסור מן התורה. אך המסורת האשכנזית היא שגם ממשות האיסור בלא טעם בעייתית, ואין לאכול דבר איסור שניכר וניתן להוציאו גם אם טעמו התבטל ב-60 (האו"ה, וכ"פ רמ"א).

ומה קורה כאשר אין טעם (ולפחות לאשכנזים: גם לא ניכרת ממשות)? בכך אנו באים לסימן ק"ט. כאשר אין טעם אנו פועלים עפ"י כללי ביטול ברוב (אשר בעצם גם מגדירים מתי דבר אינו ניכר בממשות). (למשל, על מין במינו שראינו כי רק מדרבנן צריך 60, אמרינן עליו שמהתורה הוא בטל ברוב.)

כללי רוב עולים בש"ס בצורות רבות ומשונות. מן המשנה במכשירין מנוסח במפורש הכלל 'הולכין אחר הרוב'. בגמרא בחולין (פ' קמא) מלמדים כי היסוד לכלל זה הוא בפסוק 'אחרי רבים להטות' (שמות כג). ובה עולה חלוקה בין שני סוגי רוב: רובא דאיתא קמן ורובא דליתיה קמן.

החלוקה הזו פחות משנה לסימן הזה (אולי לסימן ק"י, בתשע חנויות וכו'), לכן רק נציין כי הגמרא מסתפקת בכך שהפסוק הוא מקור לרוב במקרים של רובא דאיתא קמן, אבל לא ברובא דליתיה קמן, ובהמשך מנסה למצוא הסבר הולם למקור זה גם לרובא דליתיה קמן.

אפשר לשבור את הראש שעות בניסיון להבין את ההיגיון של ביטול ברוב. אבל נ"ל שיש לומר שכאשר אנו מדברים על ביטול ברוב ורובא דאיתא קמן, הכלל שהולכים אחר הרוב אינו כלל הסתברותי או סטטיסטי, אלא מציאותי (לעומת רודל"ק, שהוא באמת כלל סטטיסטי להכרעת ספק. ולכן הגמרא מעקמת פה כששני סוגי הרוב נלמדים מאותו פסוק).

לפיכך, הרא"ש אצלנו סובר ש'חד בתרי בטל ונהפך איסור להיות היתר'. זה נלמד מן הפסוק 'אחרי רבים להטות' במובן שדינו של המיעוט נעשה כזה של הרוב, בעצמו ממש. הדבר דומה ומושפע מן הצורה שבה בני אדם מכנים דברים. למשל: שדה ירוק עם מעט פרחים סגולים פה ושם — אנו נקרא לשדה 'שדה ירוק' מבלי להתייחס לפרחים, מפני שהם בטלים ברוב השדה ואין עניין להתייחס אליהם.

משנה מכשירין: הכלל: הולכין אחר הרוב. במחצה על מחצה – להחמיר.

חולין יא · פ' קמא: מנא הא מילתא שאמרו רבנן - זיל בתר רובא? 'אחרי רבים להטות' (שמות כג).
זהו נימוק שתופס לרובא דאיתא קמן, אבל לרובא דליתא קמן?

הרחבה — מבנה הסוגיה בחולין: כאן מביאה הסוגיה ניסיון להבין מאיזו סיטואציה למדים שגם ברובא דליתיה קמן אזלינן בתר רובא — ע"י מספר מקרים, כאשר את רובם דוחים בטענה שיש פתרון אחר לבעיה (שאינו 'אזלינן בתר רובא'). המבנה הקבוע:
- סיטואציה בפסוקים שבה כדי לקיים את האמור צריך להגיד שהולכים אחר הרוב.
- דלמא?: ערעור על כך שבאמת צריך להגיד את זה כדי לקיים את הסיטואציה.
- הוכחה שבוודאי צריך להגיד שהולכים אחר הרוב כדי...
ומסיימים בכך שהביאו את הדוגמא על שחיטה, ואמרו שאיפה שאפשר – נבדוק, ואיפה שלא - לא.

רש"י שם: אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר [לבדוק]. ו'אחרי רבים להטות' משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן (!!).

קיצור כללים ושיעורים

קיצור כללים ומושגים:
מין במינו: על פניו אין טעם, אך בכל זאת 'טעם כעיקר' (ר' יוחנן ור"ל). לפיכך משערים ב-60.
ש"ך (כאן): צריך ללכת לפי הטעם (ולא השם), שהרי זה מה שאוסר בסופו של דבר (והגדיל לומר דסתמא דמילתא שבני אדם משתמשים בשמות שונים לדברים שטעמם שונה).
יבש ביבש: כל דבר שעומד בעצמו (ב"י: ואעפ"י שהוא מבושל במים או משהו).

החלוקה המשולשת:
מין במינו + יבש ביבש – בטל ברוב אפילו מדרבנן
רק אחד מהם – אסור מדרבנן (לפי ר"ן, וכ"כ ב"י)
שניהם – אסור מן התורה

ממקומות שונים בש"ס עולים שיעורים שונים של ביטול: בשישים, במאה, ובמאתיים. כל סוגיה וכל מקרה יהיו אבן בוחן לראשונים ולב"י לנסות לנסח באילו מקרים ומדוע תקנו חכמים שלא יהיה ביטול ברוב (אלא בשיעור אחר).

תוספות · רא"ש · רשב"א · ר"ן: לרוב הראשונים מוסכם שביטול ברוב תקף אפילו מדרבנן, ורק במקרים מסוימים תקנו ביטול בשיעור גדול יותר. זה עולה מן הסוגיה בחולין ק' (פ' ג"ה): מהא דחתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה ברוב, משמע ששאר דברים שאינם חה"ל – בטלים ברוב. וכן הלכה.

ראב"ד · רמב"ם · רש"י: לראב"ד, רמב"ם ורש"י: הביטול הוא רק מדאורייתא, ומדרבנן הצריכו 60 בכל גווני.

רשב"א · תרומה · ר"ן: והדעה הראשונה (שביטול ברוב ממש, אפילו מדרבנן) היא דווקא ביבש ביבש, אבל לא בלח (רשב"א); וכן דווקא בתערובת של מין במינו (תרומה, ר"ן).

שיעורי הביטול בש"ס

משנה ערלה: התרומה ותרומת מעשר של דמאי, החלה והביכורים – עולים באחד ומאה. הערלה וכלאי הכרם – עולים באחד ומאתיים. ובזבחים משמע שתערובות קודש לא בטלים אפילו באלף.

גמרא בבא מציעא · פ' הזהב: מסקנתא דסוגיה – מעשר שני בטל ברוב. (ר"ן ורשב"א מוכיחים מזה שהביטול ברוב במעשר שני הוא גם מדרבנן, שהרי דנים שם גם על תרומה ששיעורה ב-100, מה שבוודאי שיעור דרבנן הוא. ואז משמע שגם שאר האיסורים הבטלים ברוב הווי כפשוטו.)

רמב"ם: מן התורה ביטול ברוב, אפילו חד בתרי. גזרו חכמים שיהיה אסור עד 'שיאבד הדבר האסור מעוצם מיעוטו', ובכל דבר השיעור שונה לכך (60/100/200).

ר"ן: הסיבה שמדרבנן מצריכים שישים בחלק מהאיסורים היא בכגון שהטעם נבלל ונבלע ומתפשט בכל. אבל כשאין כן, כמו ביבש ביבש למשל, מסתפקים בביטול ברוב אפילו מדרבנן.

עיון הב"י

האם ישנו ביטול ברוב המותר ממש אפילו מדרבנן? בכך דן הב"י, ומברר את גדרי היבש והמין.

ב"י · חולין ק': מהסוגיה בחולין ק' משמע שיש ביטול ברוב. שם שואלים על חה"ל למה לא בטלה ברוב? משמע מכך ששאר הדברים כן בטלים ברוב. (וכן משמע בסוגיות נוספות.)

ראב"ד: ראב"ד: אין הכוונה רוב ממש. אולי רק מן התורה, אבל מדרבנן צריך 60 (וכן משמע מרש"י ורמב"ם).

תוספות רא"ש · רשב"א · ר"ן: תוספות רא"ש, רשב"א, ר"ן: הכוונה רוב ממש, ואפילו מדרבנן (הרשב"א והר"ן מביאים ראיה מבב"מ).

אז כל איסור בטל ברוב?

רשב"א (ועוד): רשב"א (ועוד): ביבש ביבש דווקא (רוב הראשונים הסכימו לזה).

ב"י: ב"י: יבש = כל דבר שעומד בעצמו (ואעפ"י שהוא מבושל במים או משהו. והראיה: בסוגיה ההיא בחולין ק' גבי חה"ל מקשים על חתיכה שנתבשלה עם שאר חתיכות שתתבטל ברוב).

תרומה · ר"ן: תרומה, ר"ן: ודווקא מין במינו (דהיינו: מין במינו + יבש ביבש – בטל ברוב), אבל בשאינו מינו – ב-60.

פירוט הר"ן (מובא גם בטבלה להלן): מדאורייתא אפילו לח בלח בטל (במינו); רבנן לא החמירו ביבש משום שאי אפשר לבוא בו לכדי איסור ולבשל לכתחילה. לח בלח + בשאינו מינו – אסור מן התורה ונותן טעם. לכן במין בשאינו מינו, אפילו יבש ביבש, גזרינן כי חיישינן שמא יבוא לבשלם יחד וייתן טעם, וזה כבר איסור תורה.

האכילה בפועל

רא"ש · טור: אם התרחש ביטול ברוב, כגון של 1 ב-2, מותר לאכול את כל השלושה, ואפילו יחד. זאת משום שאנו למדים מ'אחרי רבים להטות' שאפילו האיסור הופך להיתר (!) (ולא משום ספיקא, כדסובר ר"י).

רשב"א: רשב"א: יש לאכלן אחת אחת (וכשעושה כן, בכל אחד שניגש לאכול אומר 'זהו של היתר', ואפילו כשמגיע לאחרון אומר 'של איסור כבר הלך לו, וזה של היתר הוא'. וזו בדיוק הסיבה שמותר ביבש ביבש ולא בלח, כי לח אי אפשר לאכול אחד אחד).

סמ"ג: סמ"ג: אפילו אם יאכלן אחת אחת, לא יעשה זאת אדם אחד, שנמצא שבוודאי אוכל איסור.

מוהר"ם · הגש"ד: מוהר"ם: היה נותן חתיכה אחת לגוי. הגהות ש"ד (תרוה"ד) סבר שמהר"ם עשה כן מפני שהחמיר.

שו"ע: חתיכה שאינה חה"ל, שנתערבה מין במינו + יבש ביבש, בטלה ברוב (עפ"י חולין, ראשונים, ר"ן). ואדם אחד יכול לאכול את כולן, אבל אחת אחת (רשב"א); ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד (סמ"ג).

רמ"א: (מוסיף בין השורות את דיוקו של הב"י דכל דין הביטול הזה הוא הודות לכך שהאיסור אינו נבלל והוא עומד בפני עצמו (יבש); אך מאידך, אינו מכירו, משום שמעורב עם אחרים.)

ש"ך: ש"ך: האיסור עצמו עומד, אלא שהוא מעורב באחרים. (המתח: ההיתר נקנה הודות לכך שהאיסור נהפך לחלק מהכלל של ההיתר, לעומת הדרישה שהוא לא יתערבב. האיסור הולך לאיבוד בתוך ההיתר.)

ההיגיון לדעתי: אי-הערבוב והנפרדות הנדרשים אמורים להעיד על אי-נתינת טעם. אי-ההכרה היא הסיבה שבגינה האיסור בטל ברוב ונהפך לחלק מן ההיתר (וכטעם הרשב"א).

ש"ך: ש"ך: לפי הרשב"א, הסיבה שמותר רק אם עומד בפני עצמו היא משום שאז על כל חתיכה שאוכל יכול להגיד שהיא של היתר (משא"כ בדברים הנבללים). לפיכך הש"ך סובר שכל עוד אתה לא אוכל הכל בבת-אחת – זה בסדר, ומותר גם לאכול שניים ואחד/להפך.

ערוה"ש: ערוה"ש: חולק על סברת הש"ך ברשב"א. מותר לאכול רק אחד אחד.

ב"ח: ב"ח: קמח חשיב לח בלח מפני שהוא נבלל ומתערבב כנ"ל (ונ"ל שלפי טעם הרשב"א הוא צודק).

רמ"א: לכתחילה יש לנהוג שלא יאכלם אדם אחד (סמ"ג); ויש מחמירין להשליך חתיכה אחת או לתתה לגוי, אבל זו חומרא (מוהר"ם). ואם התערובת היא מין בשאינו מינו – צריך 60 (ר"ן, תרומה), ואפילו אם האיסור מדרבנן (תימא לש"ך וגם לי).

חלוקת הדין ולמעשה

חלוקת הדין (עפ"י הר"ן; מביאו הב"י וגם הש"ך. התימא היא לגבי פסיקת הרמ"א):

חלוקת הדין

יבש ביבש · מדאורייתא: בטל ברוב
מדרבנן: בטל ברוב · מדאורייתא: בטל ברוב
מדרבנן: גזרו מפני לח. 60

לח בלח /
יבש בלח · מדאורייתא: בטל ברוב
מדרבנן: גזרו אטו מבשא"מ. 60 (רא"ש) · מדאורייתא: נותן טעם (אסור)
צריך 60 לבטל

לגבי מין במינו: מאחר ומן התורה אפילו לח בלח בטל ברוב, לא גזרו רבנן ביבש ביבש, כי אין חשש שיבוא לעבור על דין תורה.
מין בשאינו מינו: לח בלח כבר נותן טעם מן התורה. לכן, ביבש ביבש גזרו מדרבנן שביטולו בשישים, שמא יבשל לח בלח.

כל האמור פשוט לגבי דברים שהאיסור לאוכלם הוא מן התורה. אבל לגבי דברים שאסור לאוכלם מדרבנן, הש"ך סבר שפשוט מהר"ן שבמקרים בהם יש רק קריטריון אחד (יבש+אינו מינו / לח+מינו) – בטל ברוב, דהרי אין חשש שיבוא לעבור על איסור תורה, ואין גזירה על גזירה (תרי דרבנן) (והסכים לדעתו הפר"ח).

ש"ך: אז מדוע ברמ"א כתב 'אין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא'? הש"ך מתרץ (די דחוק): דבריו קאי על זה שצריך רוב ממש, ולא מסתפקים במחצה.

למעשה

פניני הלכה: הרב מלמד כותב כי במין במינו יבש ביבש החמירו חכמים כאשר יש חומרה יתירה, כגון בפירות תרומה. לפיכך, בפועל מועטים הם המקרים של ביטול ברוב אפילו חד בתרי, והם:
• בשר טרף שהתערב בחתיכות כשר
• חתיכת חלב שהתערבה בחתיכות שומן
ואפילו אלו פחות מצויים, משום שנוהגים היום לזרוק חלקים אסורים שלא נועדו לאכילה, ולא לסמוך על ביטול ברוב.

בישול התערובת היבשה שהתבטלה ב׳

התערובת היבשה שנתבטלה ברוב – בושלה. מה דינה?

רשב"א · ר"ן: בבישול כבר צריך 60, כי הוא נתן טעם.

פירוט הרשב"א

רשב"א · תורת הבית: בתורת הבית: כל חתיכה כשלעצמה מותרת כמו קודם; הרוטב צריך 60 (כי הוא לח).
בשו"ת: השואל הקשה עליו – שהרי כל חתיכה מקבלת טעם איסור מן הרוטב. מודה שטעה. והתיקון: אסור לאכלן אפילו אחת אחת, מפני שהרוטב אסור כנ"ל ונבלע בחתיכות. וכותב כי אולי אם מבשל חצי מהחתיכות בכל צד של הקדרה – מותר, שאז על כל חצי שאוכל יכול לומר שהאיסור בחצי השני.

הגש"ד: הגש"ד: פשוט שגם לשיטת הסמ"ג הנ"ל הרוטב אסור מן התורה.

רא"ש: רא"ש: מחלק על בסיס ידיעה: אם ידע שהתבטל ביבש - מותר (כי אז הכל נהפך היתר ממילא, לכן גם הרוטב היתר); אם לא ידע שהתבטל ביבש – צריך 60 (למרות שאינו באמת מקבל טעם, גזרה אטו בשאינו מינו).

רא"ה (מביאו ר"ן): רא"ה (מביאו ר"ן): אפשר להוסיף ולהרבות לפני הבישול שיהיה 60 בשעת הבישול, ואין בזה משום ביטול איסור לכתחילה (משום שכל אחד בפני עצמו מותר).

שו"ע: אם בישל תערובת יבש שנתבטלה - אסורה, אלא אם יש בה 60 כנגד האיסור (רשב"א המתוקן ור"ן). ואפשר לרבות על התערובת עוד קודם הבישול כדי שיהיה 60 (הרא"ה).

ש"ך: ש"ך: לפי מה שהרשב"א סבר שאולי אם מפרידים מותר, סובר שאפשר לבשלן בשתי קדרות שונות, בלי הוספה של היתר, ולאכול כולן אחת אחת. (אני אומר: זו אסורה.)

רמ"א: מביא ביש אומרים את דעת הרא"ש שמחלק בידיעה, ושיש לסמוך על דעתם במקום הפסד.

מונחים

ביטול ברוב

— כשאין טעם, האיסור בטל כשההיתר רוב; ביבש-ביבש מין-במינו האיסור "נהפך להיתר" ממש (מ"אחרי רבים להטות").

יבש ביבש

— תערובת של פריטים מוצקים העומדים בעצמם (אף אם בושלו במים), להבדיל מלח שנבלל.

רובא דאיתא קמן

— רוב הנמצא לפנינו (כלל מציאותי, לא סטטיסטי) — כמו תערובת יבשה שרובה היתר.

רובא דליתא קמן

— רוב שאינו לפנינו (כלל סטטיסטי להכרעת ספק); רלוונטי יותר לסימן ק"י.

חד בתרי

— אחד (איסור) בתוך שניים (היתר); היחס המינימלי שבו האיסור בטל ברוב.

חה"ל (חתיכה הראויה להתכבד)

— חתיכה חשובה שאינה בטלה ברוב; מכלל זה למדים ששאר דברים כן בטלים ברוב.

עולה באחד ומאה / ומאתיים

— שיעורי ביטול מיוחדים: תרומה/חלה/ביכורים ב-100, ערלה/כלאי הכרם ב-200.

טעם כעיקר

— יסוד מסימן צ"ח: טעם האיסור אוסר כאילו האיסור עצמו; סימן ק"ט עוסק במקרה שבו אין טעם.