בורר (סימן שי״ט)

אורח חיים · שבת — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

הגדרות

ריבוי מלאכות ברירה (לא מעיקר החומר)

גמרא: -זורה בורר ומרקד זה אותו דבר! (רש"י: והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת)
-אביי ורבא: יש מלאכה על כל מעשה שנעשה במקדש, גם אם יש כמה דומות.
-אז למה אין כותש? (רש"י: ולא מנו כותש משום דמיונה לדש)
-אביי: עני אוכל פתו בלא כתישה

רש"י: למרות שהיה כותש במקדש, הסתפק התנא בדמיונו לדש. הוא העדיף להכניס את כל מלאכות הברירה משום שכולן שלב חשוב ונצרך ב'סידורא דפת', בעוד כותש לא נצרכת, והרי עניים מוותרים על שלב זה לעיתים (בעוד שעל מלאכות סידורא דפת לא מדלגים)
(בדומה לכך אמר על בישול, שהעדיפו את הלש והאופה)

הרמב"ם בפ"ח, הי"א: מציין דברי אביי ורבא (וזהו): "ומפני מה מנו אותן בשלשה מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה"

מלאכה שאינה צריכה לגופה (לא מעיקר החומר)

בעל המאור: הבורר והזורה הן מלשצ"ג. כל שאר המלאכות הן מלאכות שצריך לגופן.

רמב"ן: אף הן מלאכות שצריך לגופן, כי וודאי שצריך שהמלאכה תקרה. ואעפ"י שאינו צריך לגוף הדבר שעליו נעשתה המלאכה. כך גם לגבי הנוטל ציפורניו שנחשב גוזז ואינו צריך לציפורניים

בה"ל בשם ישועות יעקב: עניין מלאכת בורר הוא שהפסולת לא ראויה לאכילה, וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו, ולכן הוא מפריד הפסולת מן האוכל. וא"כ המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת, רק שמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה. וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל.
אבל בשני מיני אוכלין, חשוב משאצ"ל, כיוון שאין תיקון של אף מאכל, אלא רק שמעוניין כרגע באחד מהם.

הסוגיה המרכזית

ברייתא ושיטות לברירה אסורה ומותרת.

גמרא: ברייתא - היו לפניו (שני) מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח. ולא יברור ואם בירר חייב.
בגמרא – מתקשים, שהרי בהתחלה לשון הברייתא להתיר ברירה ולאחמ"כ לאסור. משבשתא.
האמוראים מציעים שיטות שונות לתרץ, ומחלקים מתי מותר ומתי אסור לברור
רב יוסף - מה שמותר: ברירה ביד
מה שאסור (דרבנן): בקנון ובתמחוי
מה שמתחייב (דאורייתא): בנפה ובכברה
רב המנונא - מה שמותר: ברירת אוכל מתוך הפסולת
מה שמתחייב: ברירת פסולת מתוך האוכל
אביי - מה שמותר: ברירה לאלתר.
מה שמתחייב: ברירה לאוצר.
ובסוגיה לאחמ"כ, חלקו רב אשי ורבי ירמיה מדפתי על בורר שני מיני אוכל.

עיקר הדין סעיפים א׳-ב׳

יש דעות שונות בראשונים לאילו שיטות באמוראים להתייחס. באופן מסורבל, השו"ע מאמץ עפ"י רוב הראשונים את שלושת ההגדרות המרכזיות: אוכל מתוף פסולת, ביד, ולאלתר.

רש"י: כל עוד בורר לאלתר, אפילו בנפה ובכברה מותר (כלומר, בעיקר אביי)

תוס', ר"ח, ר"ן, רמב"ם: אסור אף פעם בכלי. ורק אם ברר ביד לאלתר מותר.

שו"ע · (סע׳ א'): וכן נקט השו"ע. ולשיטתו צריך גם שיברור אוכל מתוך פסולת.

המשנ"ב: כתב, שכאשר בקיום 3 התנאים הללו, אז וודאי הווי דרך אכילה

הגדרת תנאי ההיתר

(לא תמיד עפ"י ס' מסוים)

מ"ב, הקדמה לסימן שיט - מותר לברור אם מקיימים את 3 תנאי ההיתר, "שאז לאו דרך ברירה היא אלא דרך אכילה"

א. יד

רש"י: כותב כי ברירה ביד 'לא דמי לבורר כלל'

הרמ"א (שכ"א, ס' יב): לעניין טוחן - סבר שהחותך ירק דק חייב בטוחן רק אם לא אוכלו מיד

והבה"ל עליו: כותב כי הסיבה שברירה מותרת כשאוכל ביד היא משום שכך דרך האכילה לאלתר בבורר. לכן בטוחן, לא אוסרים ע"א השימוש בכלי, כי דרך האכילה לאלתר היא בסכין.

מ"ב, שש"כ: התייחסו לסכו"ם כדרך אכילה, למרות שאין הם 'יד' שכן הם כ'ידא אריכתא'.
וכן, שסכו"ם אינו מועיל למלאכה.

ב. לאלתר (ס' א')

מה גדר לאלתר?

מרדכי: מיד ממש. ללא השתאות

ר"ח ור"ן: כל זמן שנמצא בסעודה (ואפילו מאריך בה)

ר' ירוחם: 'לאותה סעודה'

והב"י הבין בו: כל שבורר לסעודה הקרובה - מותר אפילו זמן רב (ואם השאיר ממנו לסעודה אחרת חייב)

רמ"א: מביא דעת ר"ח וסובר בו שמותר לפני הסעודה, אך רק ממש סמוך.

טור: אסור לברור בתוך הארוחה כדי שיישאר, אלא רק לצורך אותה אכילה
אבל אם לא עשה לשם כך לכתחילה מותר (מ"ב)

מי שלא בֶסעודה מסוימת?

אגלי טל: אסור לברור אוכל מפסולת ולהשאירו לשעה

הרב עובדיה: 60 דקות

אג"מ: לשון 'שעה' פירושה זמן שהאישה מסדרת את המאכלים לסעודה, שזה פחות משעה

שני מיני אוכלים סעיף ג׳

ברייתא: בברייתא כתוב 'היו לפני (שני) מיני אוכלים'.
רב אשי אוסר מדרבנן, ורבי ירמיה מדיפתי מחייב.
והראשונים מבררים טעם האיסור גם בזה (ולא רק פסולת מאוכל)

בירושלמי: ברר אוכל מאוכל. חזקיה: חייב. ר יוחנן: פטור

התוספות: מביאים, שלמרות שמדובר בשני אוכלים, בהוצאת אוכל מאוכל אחר יש העדפה לאחד מהם והאוכל השני נחשב כפסולת (לכן יהא מותר רק להוציא את הרצוי מהאחד שלא)

הרמב"ם: בלשונו לא לגמרי בהיר ונחלקים פוסקים על שיטתו.

פוסקים חולקים – רמב"ם כתוספות או לא?

פמ"ג: כתוספות

בה"ל: לא כתוספות. אלא הרמב"ם סבר שעניין בורר הוא בתיקון המאכל. ובהפרדת שני מינים המעורבבים זה בזה - נעשה תיקונו.
נפק"מ: להוציא את האוכל שאינו מעוניין בו מתוך האחד שכן מעוניין ויאכל מיד – לשיטת התוס' והפמ"ג ברמב"ם, יהיה אסור משום שהאוכל שמוציא הוא פסולת.
להבנת הבה"ל ברמב"ם יהיה מותר משום שהאוכל שתיקן נאכל מיד (בדרך היתר)

שו"ע · (סע׳ ג'): נוקט לשון הרמב"ם
לפיכך, הפמ"ג סובר שכוונת השולחן ערוך ברמב"ם כדעת התוס'
והבה"ל שדעת השו"ע ברמב"ם שהוא חולק על התוס'

ובסוף סובר הבה"ל: שצריך לחוש לשתי האפשרויות, כלומר:
כשיש שני מיני אוכל, לא להוציא מין שאינו מעוניין בו ולאכול את המין שמשאיר (אלא רק להפך. כתוס')
וכן, לא הפקיד שני המינים זה מזה אפילו שלא מעוניין באף אחד כרגע (שזה תיקון שניהם. כהבנת בה"ל)

מין אחד

(תרוה"ד; רמ"א בס' ג)

תרומת הדשן: מדייק מלשון התנא 'שני מיני אוכלין', משמע שהאיסור הוא דווקא בשניים, אבל במין אחד לא נחשב בורר. לכן, אסור להפריד שני מינים זה מזה ואפילו הם גדולים וניכרים (אלא רק לאוכלם מיד). כך, שני סוגי דגים נחשב שני מינים.
אך אם מפריד חתיכה גדולה או מוצלחת יותר מאותו מין - מותר (אפילו להשאיר את שני המינים לאח"כ)

הרמ"א (הגהה לס' ג'): הביא את תה"ד. לכן ציין שבמין אחד מותר 'לברור' חתיכות גדולות מקטנות בכל דרך.

הט"ז (שיט, ג', ב): החמיר בשיטה זו וסבר שאף הפרדה ממין אחד נחשב ברירה. לפיו, אפילו הפרדה של חתיכות גדולות מקטנות שלא אותו מאכל – אסור (אלא בדרך היתר).

המ"ב: ונראה שרוב האחרונים, וכך המ"ב צידדו בדעת הרמ"א ותה"ד
וכתב המ"ב שמיני עופות או בשר צלי/מבושל נחשב שני מינים לזה

קילוף פירות

(סוף סימן שכ"א, ס' יט)

בירושלמי: מובא שהקולף שום מקליפתו חייב בבורר

סמ"ג סמ"ק: סברו שבירושלמי מדובר באכילה לאחר זמן. לכן מותר לקלף שום אם אוכלו מיד

רמ"א (שכא, יט): הביא דבריהם: "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי"

המרדכי: הסביר שהטעם לכך הוא שאי אפשר לאכול את השום בלי הוצאת המאכל מהפסולת, וממילא זו דרך האכילה. והביאו הבה"ל

קליפות הראויות לאכילה

הרמ"א סבר עפ"י הסמ"ג והסמ"ק להתיר קילוף של שום מאחר ואי אפשר לאוכלו בלי לעשות כן, וכי זה וודאי דרך אכילה.
אבל מה נגיד לגבי פירות שהקליפה שלהם נאכלת לפעמים?
ממאי נפשך? אם הוא אוכל לאלתר וחשיב כפסולת, מותר כדעת הרמ"א. אם מניח - מותר כדעת הפמ"ג

משנ"ב (שכא): כמו שום. מותר רק אם אוכל התפוח מיד (משום שהקליפה היא פסולת)

שעה"צ בשם פמ"ג: מביא דעת הפמ"ג (עפ"י תוספות), מבין שבגלל שהקליפות ראויות למאכל, דינן כהפרדת שני מאכלין זה מזה לזמן. אין באף אחד מהם פסולת ולכן מותר.

בורר בדברים שאינם אוכל

בגמרא (עד, ב): מובא כי מי שעושה חבית חרס וכוורת של קנים מתחייב על כמה מלאכות
ורש"י מפרט את המלאכות. בעשיית החבית מופיע בורר את החתיכות הגסות של האדמה. בכוורת בורר את הקנים הטובים מהרעים.

הט"ז: מתוך כך הבין כי גם בדברים שאינם אוכל שייך בורר.

המ"ב (טו): כתב כי בכלים ובבגדים שייך בורר, ולכן יש להוציא את הכלי/בגד שמעוניין בו, ולא להפך.

האור שמח: עמד על כך שבורר הוא רק בדברים הבלוּלים ומעורבבים זה בזה, ולכן אין בורר בכלים ובגדים; ומה שהט"ז כתב שיש בורר גם בדברים שאינם אוכל, הוא בדברים קטנים כמו עץ וברזל ששייך בהם ערבוב.

ערוך השולחן: ובדומה לכך, כתב שדבר גדול הנראה לעין לא שייך בו בורר.

מתוך כך, תהו פוסקי זמננו לגבי מיון מיני סכו"ם מעורבבים לאחר הארוחה, וכן סידור ספרים במקומם.

שו"ת אור לציון: חשש לדעות האוסרים וכן לשיטת הבה"ל לבורר בשני מינים (ברמב"ם) שהפרדה שלהם אסורה אף אם בשני המינים מעוניין לאחר זמן.

הרב עובדיה ב'יביע אומר': הביא דברי האור שמח וכתב כי 'אין כל חשש של איסור ברירה'.

בורר בלח, וברירת אוכל עם הפסולת סעיף ט"ז

הרא"ש: מתיר שתיית מים שיש בהם תולעים עם מפה (כמעין מסננת)

שו"ע · (סע׳ ט"ז): מעתיק את הרא"ש. מים שיש בהם תולעים מותר לשים עליהם מפה ולשתות ואין בכך בורר. על כן, מותר לדחות בשעת שתיה את הפסולת שלא תכנס לפיו.
ובב"י דן אם אין חשש של סוחט משום מלבן בהרטבת המפה; וסבר שאין לגזור שמא יסחוט משום ש'אין זו שרייה הצריכה סחיטה'

לפיכך, דנו אם יש בורר בלח.

מהריט"ץ: 'אין ברירה בלח וגם את הצרעה ישלח'. אפילו זבוב מותר להוציא בידו למרות שלא זמן השתייה ממש.
מה שהרא"ש 'כתב שיש ברירה בלח' (תולעים במים) הוא בכלי שכך דרך ברירתם

ט"ז שם: הוצאת פסולת מותרת רק אם מוציאה עם המזון: אם נפל זבוב לכוס מים מותר להוציאו רק עם מוציאו יחד עם המים. יש ברירה בלח.

הרב עובדיה: פסק כמהריט"ץ לקולא, אך מוטב להחמיר כט"ז.

אוכל מפסולת בטורח מרובה סעיף ד׳

(ס' ד' ברמ"א)

משנה (ביצה): מחלוקת ב"ה וב"ש לגבי ברירת פסולת מאוכל ביו"ט
ב"ש: (כמו בשבת) – רק אוכל מפסולת
ב"ה: מתירים ביו"ט אף להוציא פסולת מתוך אוכל

גמרא · רבן גמליאל: בד"א? כשהאוכל מרובה על הפסולת.
אבל אם הפסולת מרובה מהאוכל אף ב"ה יגידו שמותר להוציא רק את האוכל מהפסולת.
(כלומר רק כשהאוכל מרובה ויש טורח בברירתו סבורים ב"ה שאפשר לברור פסולת. כשהוא מעט – לא)
ולאחמ"כ הקשו בסוגיה על רבן גמליאל ושאלו על פסולת מרובה מאוכל 'מי איכא מאן דשרי?'

שתי שיטות בפירוש, ומתוך כך גם בהלכה

רש"י: 'האם יש מי שמתיר בהוצאת פסולת אם הפסולת מרובה?' הרי הפסולת היא מוקצה וכשהיא הרוב, גם האוכל נחשב מוקצה. לכן אסור להוציא כלום אם הפסולת מרובה.
והתירוץ של הסוגיה 'לא צריכא דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא' – הוא שבאמת מדובר באוכל המרובה על הפסולת, והלשון שכתוב 'פסולת מרובה על האוכל' כוונתה שהטורח בהוצאת הפסולת.
מתירים כשהרוב הוא אוכל משום שיש פחות טרחה בהוצאת הפסולת (כדרכו)

רמב"ם: בשבת: תמיד בורר את האוכל.
ביו"ט: אם הפסולת מרובה ← בורר את האוכל / דרך ברירה
אם האוכל מרובה ויש טורח בברירת האוכל ← בורר את הפסולת / כי יש טורח
אם האוכל מרובה ואין טורח בברירת האוכל ← בורר את האוכל / עדיף אוכל
כלומר שיטת הרמב"ם (כמו שהב"י מדייק ממנו) ביו"ט: עדיף להקפיד על דרך ברירה שמוציאים אוכל מהפסולת, אבל אם יש טורח מוותרים לטובת טורח ביו"ט. ובשבת לא מתחשבים בגורם הטרח ולכן תמיד מוציאים אוכל מפסולת.

נפק"מ בין רש"י לרמב"ם – לרש"י אסור לברור כשיש פסולת מרובה בכלל (מוקצה. יו"ט ושבת)
ולרמב"ם מותר לברור את האוכל מן הפסולת. ובשבת תמיד בורר את האוכל

בית יוסף: נראה שדעתו כרמב"ם (טרחה ביו"ט וכו')

רמ"א: מביא בשם הב"י וכותב "אפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח בברירת האוכל, לא יברר הפסולת"
כלומר, הרמ"א נקט את הדין של שבת, שבכל מקרה בוררים את האוכל מתוך הפסולת אפילו כשהאוכל מרובה ויש בברירתו טורח, מאחר ורק בשמחת יו"ט נמעט בטרחה. בשבת - דרך ברירה תמיד. וכ"כ המ"ב

משֵמרת (סינון) סעיפים ט׳-י׳

סינון יין משמריו אסור (כשיטת חכמים וכן הלכה), גם אם המשמרת תלויה כבר מער"ש
-ונחלקו רבה ורבי זירא אם משום בורר או משום מרקד
-ורש"י ותוס' חלקו אם יודה רבה לרבי זירא שחייב משום שניהם או לא (נפק"מ: איך אפשר להתרות)
-דעת הרמב"ם שנויה במחלוקת (ב"י: כרש"י; בה"ל: כתוספות)
-ובשו"ע (ט') התייחס רק לעיקר איסור חכמים לשמר

ומתי עובר הגבול בין מה שאסור למה שמותר? אם אסור לברור יין משמריו בגלל שזה בורר (כרבה), מתי לא חשיב בורר? עפ"י זעירי והמשנה בפרקנו, למדים שמותר למשמרת משקים צלולים, ולסודר קצת עכורים
משמרת: רק צלול — מהו צלול? ר"ן: רוב אנשים שותים | ב"ח: כולם שותים
סודרים (בגד): אפילו עכור קצת — ר"ן: אך ללא שמרים כלל
טור: במים אסור בסודר משום ליבון
רמב"ם: אוסר משמרת. ובסודרים עכור. מתיר רק מים ויין צלולים בסודר (כנראה קרא למשמרת סודר)
שו"ע: הביא ר"ן (פשט סוגיה) וגם רמב"ם; וטור לעניין מלבן — מותר: מים ויין צלולים למשמרת; יין שאינו עכור לסודר
מ"ב: (עכור לגמרי אסור. אבל עכור קצת -שו"ע מתיר)

משנה · ר' אליעזר · חכמים: מסננת התלויה מערב שבת. האם מותר לסנן בה יין משמריו בשבת?
רבי אליעזר – מותר
חכמים – אסור
(וכולם מסכימים שאסור לתת אותה לכתחילה)

גמרא · רב כהנא: רב כהנא – אם שימר - חייב מהתורה
משום מה חייב?
רבה – משום בורר
רבי זירא – משום מרקד

שולחן ערוך הרב: אם בורר אוכל מפסולת למה חייב? בגלל שמשתמש בכלי המיוחד לברירה (רב יוסף)

רש"י: רבה מודה לרבי זירא שהמשמר חייב גם משום מרקד

תוס': חולקים: רבה לא מודה לרבי זירא. שימור יין לא דומה למרקד. מרקד היא מלאכה שפועלת גם בפסולת וגם באוכל ע"י ניעור הכלי. במשמר אין זה כך.

רמב"ם: לא ברור כמי מכריע ("הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב")

ב"י: רמב"ם סובר כרש"י (שרבה מודה שמשמר חייב אף משום מרקד. ואפשר להתרות במי שעומד לשמר על כל אחד מהם)

בה"ל: רמב"ם כתוס' (רבה לא מודה לר' זירא), וציין בלשונו שחייב באחד משתי המלאכות משום שלא ידע אם להכריע כרבה או כרבי זירא (ומכל מקום מוכח מלשונו שלא מחייב בשניהם)

שו"ע · (סע׳ ט'): מביא דין חכמים מהמשנה שאסור לתת יין עם שמרים במשמרת התלויה מער"ש; אך לא מכריע כאחד האמוראים או הראשונים

שאלה/דיון אפשרי: כמה חטאות חייב מי ששימר כנ"ל? אם כשיטת רש"י=2. אם תוס=1. ולדעת המנחת חינוך חייב 2. לדעת האגלי טל לא סומכים על כך שהמחבר סבר בב"י שרמב"ם סבר כרש"י; וחייב רק חטאת 1 בגלל שעשה מעשה 1

דף קלט (פ' תולין) – סינון המותר במשמרת/סודרים

מימרא של ר' זעירי: מותר לסנן יין צלול ומים צלולין במשמרת בשבת (ואין בכך בורר)
ובמשנה כתוב: מסננין את היין בסודרין (בגדים) ובכפיפה מצרית מהקמחים שלהם
ומשמע מכך שבסודרים מותר אפילו משקה שאינו צלול והוא עכור קצת (וכן נקטו הראשונים והב"י)

ולדעת הר"ן: רק אם אין בו שמרים כלל אפשר עכור בסודרים.

ומה נחשב צלול, שמותר אפילו במשמרת?

ר"ן: אם רוב האנשים לא מקפידים בלכלוכיו כלל

הב"ח: רק אם כולם לא מקפידים והיו שותים אותו כך

הטור: לעניין מלבן: כתב שלמרות שמותר לסנן מים (אפילו במשמרת, אם הם צלולים) – אסור בסודרים משום מלבן, אבל עם יין אין בעיה (משום שסבר כר"ת שלא שייך מלבן במשקים שאינם יין)

שו"ע · (סע׳ י'): כתב עפ"י זעירי (ר"ן) שמותר לסנן במשמרת יין או מים צלולים, אך הביא בסוף גם את דעת הרמב"ם שאסר כל סינון במשמרת, והתיר רק צלול בסודרין.
וכתב שבסודרים מותר רק יין שאינו עכור (על פניו היה אמור כדעת הר"ן להתיר. מ"ב תירץ שהם עכורים לגמרי, אבל בעכורים קצת -מתיר)
הביא את הטור שאסור מים בכל מקרה בסודר בגלל מלבן

והמשנ"ב: הביא את שיטות הר"ן והב"ח למה נחשב צלול

בה"ל: סובר כדעת הר"ן לעניין זה שצלול הוא מה שרוב האנשים שותים בלא להקפיד.
אבל כתב שמי שהוא אסטניס ומקפיד על הסינון - אסור לו

שאר סעיפים והערות עליהם

סעיף ה' – הבורר תורמוסין מפסולתיהן

בשו"ע · (סע׳ ה'): הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם ונמצא בורר פסולת מתוך אוכל.
- אז בגלל שלא מתקיים התנאי של רב המנונא (אוכל מפסולת), אסור. אבל איך? הרי אני מוציא את התורמוסים מתוך הפסולת?

המ"ב: התורמוס עצמו מאוד מר, ואפילו הקליפה שלו פחות מרה. לכן נחשב התורמוס פסולת לעומתה.

סעיף י"א – סינון יין צלול בסודר

למדנו בסעיף ט' שיש בעיה עם סינון יין משמריו במשמרת משום בורר ו/או מרקד
בסעיף י' ראינו שמותר לשפוך יין צלול למשמרת, אבל אם הוא עכור ויש בו קמחים או עובד - אסור.
ובסודר מותר אף יין עכור קצת, וק"ו שגם יין צלול (ולרמב"ם אסור במשמרת אף צלול, ובסודר אסור אף עכור)

רב שימי בר חייא: ההיתר לסנן יין בסודרים הוא בתנאי שלא יעשה בה גומא (שקע)

ראשונים ושו"ע · (סע׳ י"א): הטעם הוא שיהיה 'שינוי', משום עובדין דחול

מ"ב: מה ששו"ע כותב שצריך שינוי ואסור לעשות גומא, הוא מדבר רק על יין עכור. כי אם הוא התיר יין צלול אפילו במשמרת ולא הצריכו לשם כך שינוי, אז וודאי שבסודר אין צורך בשינוי בשביל יין צלול.
(מהמ"ב משתמע שאולי סובר שבמשמרת מותר אפילו יין עכור אם עושים 'שינוי' מעובדין דחול)

סעיף י"ב – דין כפיפה מצרית כדין סודר. לא להגביה הכפיפה מהכלי

רב חייא בשם רב: היתר סינון יין בכפיפה מצרית הוא בתנאי שלא יגביה הסל מקרקעית הכלי טפח.

רש"י: משום אוהל

ר"ן: משום שינוי. עובדין דחול

שו"ע · (סע׳ י"ב): נקט בלשונו כר"ן

מ"ב: אם אינו מכסה עם הכפיפה את כל חלל הכלי – לכו"ע מותר אף להגביה טפח. כי אין לא אוהל ולא עובדין דחול.

סעיף י"ג – מיחזי כמשמרת

רב פפא, עפ"י רש"י: אסור להצמיד קשים וקיסמים לפיו של כלי ובשבת לשפוך לשם יין כדי לסנן ממנו קיסמים משום שמחזי כמשמרת.

שו"ע · (סע׳ י"ג): פוסק כן

מג"א: סובר שהשו"ע מדבר על יין עכור דווקא; וכי ביין צלול מותר אפילו במשמרת אם מסנן רק קיסמים דקים.

בה"ל: כל זה מיירי אם מהדק את הקיסמים לפה הכלי בחוזקה. אבל אם לא מהדקם כך שהקיסמים שביין יוכלו לעבור דרכם – מותר.

עירוי (שיט, יד)

בגמרא קלט: בבית רב פפא היו מערים יין מחבית לחבית למרות שנשארו שמרים שהם פסולת
ורב אחא מדיפתי הקשה שיש טיפות קטנות בסוף שמעורבבות עם פסולת השמרים
רבינא מתרץ שלרב פפא הטיפות לא היו חשובות משום שהיה לו הרבה.
אם כן, בגלל שהיין בסוף החבית מעורבב עם השמרים יש בעיה של בורר לשופכו.

הרוקח: הביא שמותר להגביה את החבית ולשים אותה על משהו כדי לערות יותר טוב

שו"ע · (סע׳ י"ד): העתיק דין הסוגיה וכתב שמותר לערות יין מחבית לחבית רק שצריך להיזהר לקראת הסוף כשמגיע לחלק שמעורב עם שמרים

והרמ"א: הביא את הרוקח

מג"א: אמנם מוזר דין זה. שהרי זה ברירת אוכל מתוך פסולת.
מתרץ שהחשש המדובר הוא שהמזיגה היא לאחר זמן והביא כך המ"ב

שו"ע הרב: מכיוון שמחזיק החבית בה נשארים השמרים, נחשב כאילו הוציא הפסולת מהמאכל.

מונחים

אוכל מתוך פסולת

אחד משלושת תנאי ההיתר — לברור את הרצוי (האוכל) ולהותיר את הפסולת, ולא להפך.

לאלתר

לברור סמוך לאכילה, ולא לאיחסון (לאוצר). אחד משלושת התנאים.

דרך אכילה

בהתקיים שלושת התנאים, הברירה נחשבת חלק מדרך האכילה — ולא מלאכת ברירה.

נפה

כלי ניפוי דק לברירה; הבורר בו חייב.

כברה

כלי ברירה גס; הבורר בו חייב מן התורה.

משמרת

כלי או בגד לסינון משקים משמריהם.

מרקד

מלאכת ניפוי קמח בנפה; נידונה לצד בורר בעניין הסינון.

ידא אריכתא

'יד ארוכה' — כינוי לכלי אכילה (סכו"ם) הנחשב כהמשך היד ולא ככלי ברירה.

מלאכה שאינה צריכה לגופה

מלאכה הנעשית שלא לצורך התוצאה הרגילה שלה; נחלקו אם הבורר בכללהּ.

עובדין דחול

מעשה של חול; ולכן דרשו בו 'שינוי' בשבת.