סכין ודבר חריף (סימן צ"ו ועוד)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

קיצור הלכה

חריף + שמנונית/ב"י: טעימה +הדחה או נטילת מקום

רק חריף: בלא כלום

רק שמנונית:

לח (קישוא) - גרירה

יבש (לפת) - הדחה

סוגיות

חולין קיא (כל הבשר)

חזקיה: דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח (כשמואל)
צנון שחתכו בסכין של בשר – אסור לאכלו בכותח, דאגב חוריפה בלע
אבל קישות – גריד לבי פיסקי ואוכל (גורד מקום החתך)
רש"י: יש מתיקות המונעת את בליעת השמנונית, ונשארת רק על מקום החתך
קלחי לפת – מותר
סלק – אסור

רש"י: למרות שבד"כ נ"ט בר נ"ט מותר, כאן שני גורמים שונים:
הסכין – דינה שונה מפני שלפעמים נשארת שמנונית, והווי נ"ט (כלומר, נ"ט רגיל, ולא נ"ט בר נ"ט)
הצנון – חריף. ולכן בולע טעם טפי (לעומת הדגים שעלו בקערה דשמואל)

שמואל: סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח.
ולחתוך בה צונן?
יש שאמרו שצריך הדחה (אחר החיתוך), ויש שאמרו שלא

[חלק זה מלמדנו שניתן לבדוק אם יש בחריף טעם מהסכין, וע"י כך – להתיר הצנון בכותח]

רב כהנא (שאמר לרב הונא): קערה שמלח בה בשר – אסור לאכול בה רותח
צנון שחתכו בסכין [רש"י: שעליה שמנונית בשר]: מותר לאכול בכותח
אביי: הטעם לכך הוא משום שהצנון בלע היתר (בשר), והקערה בלעה איסור (דם)
רבא מקשה: הרי בסוף אוכל את הצנון שבלע מן הסכין את שמנונית הבשר בכותח! (=היתרא דאתי לידי איסורא)
ומתרץ: את הצנון ישראל יכול לטעום (ולהגיד אם יש טעם בשר), ואת הקערה עם הדם אסור לטעום

[סוגיה זו שימשה את הרשב"א ללמוד שחריף בולע לגמרי, ואי אפשר להתירו ע"י קליפה]

ע"ז: הקורט של חילתית של עכו"ם אסור, משום שתמיד חותכים אותו בסכין (וזו בלועה בטריפה)
ואעפ"י שיש הו"א לומר שהווי נטל"פ, בגלל החריפות של החילתית ממתיק את הטעם (והווי נטל"ש)

חולין ח' (פ' הכל שוחטין) – דין בית השחיטה שנשחט בסכין עכו"ם, ודין הסכין

א. דין בית השחיטה – מחלוקת רב ורבה בר בר חנה

אם צריך לקלוף את בית השחיטה של הבהמה הנשחטת, או להדיח

רב: קולף

רבה בב"ח: מדיח

שתי איכא דאמרי:

1) לכו"ע בית השחיטה רותח

(ואז דעת רב שצריך לקלוף את בית השחיטה פשוטה, שהרי רותח בולע, ודעת רבה בב"ח צריכה נימוק: בזמן השחיטה עסוק בית השחיטה בפליטת הדם, ולכן לא בולע)

2) לכו"ע בית השחיטה צונן

(ואז דעת רבה בב"ח פשוטה, דצונן לא בולע; ודעת רב צריכה הסבר: דוחקא דסכינא בלע הבשר את שמנונית הטריפה מן הסכין

ב. דין סכין ששחטו בה בהמה טריפה - מחלוקת רב אחא ורבינא כיצד להכשירה

חד אמר – הגעלה (רותחים) משום שהסכין בולעת איסור

חד אמר – צונן משום שעל אף שגם בהמה כשרה נחשבת תחילה אבר מן החי ויכולה לבלוע אותו, סכין בולעת רק כשהיא חמה, וזה קורה בגמר השחיטה

והלכתא: צונן סגי

יסוד הדיון סעיף א׳

עיקרו של הדיון (ופסיקת השו"ע) יסודו במימרת חזקיה (בשם אביי).

למה לא נ"ט בר נ"ט? חריפות ושמנונית הסכין

במבט ראשון, הצנון אמור להיות מותר לאכיל בכותח, שהרי, הווי נ"ט בר נ"ט קלאסי! אך למרות שבד"כ נ"ט בר נ"ט מותר, כאן שני גורמים שונים:

הסכין – דינה שונה מפני שלפעמים נשארת שמנונית, והווי נ"ט (כלומר, נ"ט רגיל, ולא נ"ט בר נ"ט)

הצנון – חריף. ולכן בולע טעם טפי (לעומת הדגים שעלו בקערה דשמואל)

מן הגמרא ורש"י משתמעים שני דברים: א. אין נ"ט בר נ"ט בחריף. ב. אין פה כלל נ"ט בר נ"ט (השמנונית)

ההיגיון מורה כי כל אחד מן השניים כשלעצמו מספיק כדי לאסור את הצנון לאכילה בחלב. עלינו לבחון אם אכן כך, או שרש"י סבר כי חזקיה פסק כן רק בצירוף של השניים.

אך תחילה ניגש למה שכבר ידוע לנו: חריף+שמנונית (צנון שחתך בסכין).

חריף + שמנונית/ב"י סעיף א׳

הב"י ניגש לבדוק האם דינו של הצנון החריף מוחלט, ואסור לאכלו בחלב לעולם, או שניתן להתירו.

ומה קורה אם בישלו אותו בחלב, בלי שהתירו.

חזקיה: צנון שחתך בסכין בשרית – אסור לאכול בכותח

ע"י טעימה

רבא (בהמשך הסוגיה): משמע שאם טועם הצנון ואין בו טעם בשר – ניתן לאכלו בכותח

רא"ש, רש"י: ע"י טעימה ושלילת טעם בשר מהסכין - מותר בחלב (ולא צריך כלום)

רשב"א: אבל צריך להדיח, ואז יכול לאכול בחלב

תרומה: הדחה לא תועיל (הטעם נבלע והתפשט בהם) צריך לקלוף

בלא טעימה

רשב"א: אי אפשר לתקן בקליפה
\det{כיצד למד}{זאת לומד מהסוגיה בע"ז, שקובעת כי קורט של חלתית אסור, ומקיש כן לגבי צנון,שהרי שניהם משביחים בחריפותם ובולעים לגמרי}

ראב"ד: לא סגי בקליפה, אבל נטילת מקום מהני (ואינו חמור יותר מחם בחם)

ב"י: משמע שזו גם דעת הרא"ה והסמ"ג,
ונראה שאפשר לסמוך אדעתם ולהסתפק בקליפת מקום, ולא לאסור לגמרי כהרשב"א (משום שהרא"ש דחה ראיית הרשב"א מקורט של חילתית, דהיא מדברת דווקא בסכין של עכום, ולא בשר, וגם, קורט של חלתית הוא בחתיכות קטנות, ולכן תמיד יאסר, כי א"א לשער מקום החיתוך)

שו"ע · (סע׳ א'): צנון שחתך בסכין בשריתבהמשך נבאר תנאי מצב הסכין, מותר לאוכל עם חלב ע"י –
או • יטעם אותו, ואם אין לו טעם בשר – ידיחו (רשב"א קמא)
או • יטול כדי נטילת מקום ממקום החיתוך (ראב"ד)

רמ"א: לכתחילה – הצנון בשרי, ואי אפשר לתקנו (רשב"א בתרא)
בדיעבד -מותר ע"י נטילה (ראב"ד)

לגבי הטעימה

ט"ז: תורת חטאת סובר שאין אנו בקיאין בטעימה היום

ש"ך: לכתחלה אסור להסתמך על טעימה
אבל בדיעבד, אם טעמו ובישלו כבר – מותר (ורק על טעימת גוי לא סומכים אפילו בדיעבד)

לגבי הנטילת מקום

ט"ז: מתקשה למה מצריך נטילת מקום, ולא סגי בקליפה (כמו למשל ברותח, סי' צד, ז).

ש"ך (צ"ד): בגלל שבסכין בת יומא, יש בה שמנונית. לכן, החריפות משביחה את הטעם טפי

ש"ך: בדבר חריף לא נאסר יותר מכדי נטילה

בישל בחלב בלא היתר

סעיף זה אינו מעיקר הדיון בסימן — הוא עוסק בשאלת חנ"נ וביטול בשישים, שעיקרה בסימנים ק"ו וק"ט. הוא מובא כאן משום שהוא ההמשך הישיר של מי שלא תיקן את החריף.

בין סכין של בשר/חלב, לסכין של עכו"ם (טרפה) (ב"י:ר"ת-ר' אפרים)

תרומה, סמ"ג, טור: כר"ת בחנ"ן: אם בישל את הירק החריף בלא תיקון (טעימת וידוא+הדחה/נטילה) -
חתך בסכין בשרית/חלבית – סגי בביטול בשישים כנגד מה שנגע בסכין (ואין חתיכה כולה נ"נ, משום שנקודת החיתוך מותרת – היא פשוט חלבית/בשרית. ואם היה מדובר בחתיכת בשר-וודאי היתה כולה נ"נ)
חתך בסכין של גוי (נבלה) – צריך שישים כנגד כל הירק (משום שהחתיכה עצמה נעשית נבלה כולה, ולא רק מקום החיתוך נאסר– כדעת ר"ת)

לדעת ר' אפרים: חתיכה עצמה נעשית נבלה רק לגבי בב"ח, ולא בשאר איסורים
ולפיו יהיה אפשר להסתפק בשישים שכנגד הבלוע אף בסכין גוי (ב"י)

שו"ע · (סע׳ א'): חתך מאכל חריף בסכין ממין אחד, ואח"כ בישלו במין השני בלי שהתירו (טעימה/נטילה)
או חתכו בסכין של איסור, ואח"כ בישלו במאכל היתר
- מותר ב60 כנגד הבלוע בסכין

ש"ך: קיי"ל כר"ת דחנ"נ בכל האיסורים; לכן, חתיכה שבלעה איסור אסורה לעולם (כבסימן ק"ו), שלא כמו כאן, אם בלע הירק מסכין חלבית/בשרית, דהווי היתר

ט"ז: אם חתך בסכין כשרה – צריך 60 כנגד הלהב בין אם חתך דק דק, בין אם חתך מקום אחד
אם חתך בסכין איסור – אם חתך דק דק צריך 60 כנגד כל הירק (ורק אם חתך במקום א',
סגי ב60 כנגד הלהב)
ומתקשה מכך שלשון הרמ"א לא כנ"ל
(כלומר, סבר להחמיר כר"ת, אך עשה בו אוקימתא וחילק בין 'דק דק' ל'מקום אחד')

חריף בלא שמנונית/ב"י סעיף א׳

במימרת חזקיה קבלנו התייחסות לשני מקרים:

חריף + סכין (צנון)

לא חריף + סכין (קישוא)

כיצד נוכל לברר מה הדין בעבור מאכל חריף 'בלי הסכין'?

מדברי רש"י עלה כי הסכין מביאה כאן דין מיוחד בגלל השמנונית. מה יהיה דין המאכל בלא השמנונית?

נראה כי הראשונים סוברים כי גם בלא השמנונית תהיה בעיה, שהרי, ישנה גם חריפות המאכל.
אך בתוך כך, יש לנו שתי דעות:

• ב"י-ש"ע: אם הסכין לא תהיה בת יומה – החריף מותר בחלב (בלא צורך במעשה נוסף; כי כשאינה ב"י חריפות המאכל כבר לא משפיעה; שלא כמרדכי שהביא בסי' בקג)

• תרומה, ר' ברוך: אפילו אם הסכין אינה בת יומה, המאכל אסור בחלב (וחריפות המאכל הופכת הטעם הנטל"פ לשבח; כדעת המרדכי שהביא הש"ע בק"ג)

לעומתם, הפר"ח נוקט כי כל העניין הוא בשמנונית. לפיכך, אם הסכין נקייה משמנונית – המאכל החריף מותר בחלב, בלי שאלה אם היא בת יומה או לא, ובלא מעשה נוסף (היינו: למרות החריפות, הווי נט בר נט)

(כאן אנו יכולים בעצם לראות, כי למרות שבסימן ק"ג הש"ע מביא בי"א את דעת המרדכי שבחריף לא אמרינן נטל"פ (כי החריפות מעוררת ומשביחה את הטעם), הרי שכאן הוא פוסק בניגוד לכל הראשונים שהביא, הסוברים בדומה למרדכי הנ"ל. כלומר, הב"י סובר כי גם כשמדובר במאכל חריף - נטל"פ נשאר נטל"פ)

חשוב לזכור: הדעות כאן הן דווקא על דברים חריפים, וביחס לסוגיה, ואין לטעות ולחשוב שהדעות כאן מלמדות אודות דין סכין לבדה (זה מובהק גם מלשון התוס' והתרומה, המדברת על חלתית ודברים חריפים).

תוס', תרומה: מסתפקים: אולי סכין שאינה ב"י ונטל"פ, בחריף חשיב כב"י ונטל"ש

רבנו ברוך (סמ"ק): אפילו לא בת יומה ואפילו אין שמנונית בעין

מהרמ"מ: סבר שרק בת יומא מבליעה טעם, אך הורה כתרומה. רק לא מיחה במקלים.

ב"י: בבת יומה דווקא

שו"ע · (סע׳ א'): התרת המאכל החריף נצרכת רק אם הסכין בת יומה/לא ב"י עם שמנונית (ב"י)
ויש אומרים: ההתרה נצרכת אפילו הסכין אינה ב"י+אין שמנונית (ר' ברוך)

ט"ז: ואין להקשות ממה שדגים שעלו בקערה מותרים בכותח, משום שבסכין פעמים שהשמנונית נשארת, והווי נ"ט הבא מן הממש, ולא נ"ט בר נ"ט (כרש"י). וגם משום דוחקא
לפיכך: בתמכא אפשר להקל, משום שלא נחתך בסכין ואין בה שמנונית ודוחקא דסכינא

ש"ך: אכן הדין בחריף וסכין הוא כך כי החריפות ממתקת לשבח אפילו באינה ב"י;
אבל בדברים אחרים שאינם חריפים סכין מתפקדת כרגיל

פר"ח: הכל זה השמנונית. ואפילו אם הסכין ב"י, אם היא נקייה – מותר המאכל בחלב

מה נחשב חריף סעיפים א׳-ד׳

רק צנון וחלתית, או כל דבר חריף?

רבנו ברוך (סמ"ק): גם שומים ובצלים כדין צנון וחלתית

רבנו יחיאל (סמ"ק): דווקא צנון וחלתית (אין לנו אל מה שאמרו חז"ל)

תרומה: גם שומים ובצלים וראשי כרישין

רשב"א (בתורת הבית): גם סילקא (עפ"י הגמרא: "סילקא אסירי")

רמב"ם, רי"ף: כל דבר חריף

ב"י: כרמב"ם

א"ח: פירות חמוצים כמו תפוחים הוו דבר חריף

דרכ"מ: מרדכי מתיר זנגביל מרוקח משום שיש להם כלים מיוחדים לכך, או משום שסתם כלים
אינם בני יומן, או שהם תולשים אותם. ולדידו, הרמ"א סובר שהטעם שאינם ב"י לא סגי

שו"ע · (סע׳ א'): צנון וסלקא (גמרא, רשב"א, טור),

שו"ע · (סע׳ ב'): שומים, בצלים, כרישין (תרומה, ר ברוך)
• ושאר דברים חריפים (דעתו ברמב"ם)
• וכארחות חיים (פירות חמוצים)
• וכתב כן לגבי דגים מלוחים

ש"ך: מיירי בדגים מלוחים ביותר, דאז חריפות המלח+דוחקא דסכינא גורם לכך שיבלע טפי

ט"ז: או"ה: תפוחים חמוצים לא מיקרי חריף. ובמקום הפסד אפשר לסמוך על האו"ה

רמ"א · (סע׳ ב'): מותר לאכול זנגביל מרוקחים על אף שהם חריפים, משום שיש כלי מיוחד לכך, או שתולשים (מרדכי. ונראה דסבר שטעמו הג' של המרדכי, שסתם כלים אינם ב"י לא טוב. וכ"כ ש"ך)

ש"ך: לפיכך אם יודעים בוודאות שנחתך בסכין טריפה – אסור, אפילו אינו ב"י
אבל המהרש"ל מקל באם אינו ב"י (דהרבה פוסקים מקלים באינו ב"י אפילו בצנון)

שו"ע · (סע׳ ג'): תבלין שדכו במדוכה בשרית בת יומא – אסור לאוכלו עם חלב

ש"ך: והוא הדין מלח ושאר דברים חריפים שנידוך, ולמרות שלא הווי סכין, פעולת המדוכה שווה לדוחקא דסכינא

רמ"א: שם מביא כדעת התרומה (הי"א בסעי' א') – אפילו אינו בן יומו

והאחרונים הקשו איך זה שכאן השו"ע מדבר דווקא בבן יומו, כאשר בסימן ק"ג, ו', פסק שגם אם המדוכה לא בת יומא אסור לאכול התבלין עם חלב

ש"ך וט"ז: נשארים בזה בצריך עיון

רע"א: אפשר שהשו"ע כאן צירף נטל"פ ונ"ט בר נ"ט וכך התיר גם בשאינה ב"י, ומאחר ובק"ג מדובר באיסור, אי אפשר לצרף את הנ"ט בר נ"ט

גר"א: מחלק בין תבלין לח, שאסור אף במדוכה שאינה ב"י, לבין תבלין יבש שאסור דווקא בב"י

דין לימונים

שבולי הלקט בשם ר' ישעיה: לימונים יש בהם דין חריפות, אך מאחר וחותכים את כל הלימונים באותו הסכין – גם אם חתכו בסכין הזו פעם בשר – הכמות של הלימונים מבטלת את טעם הסכין.
אך את הלימון הראשון והשני וודאי שצריך היה לאסור, אולם הם לא ניכרים ובטלים ברוב

דרכ"מ: תפוחים יבשים, שאינם חריפים, מותרים כנ"ל (או"ה)

שו"ע: פוסק עפ"י שיבולי הלקט, שלימוני"ש וחתיכות דגים שמביאים מן העכו"ם – מותר

ש"ך: שיבולי הלקט התכוון דווקא בלימונים, שאינם חריפים כ"כ כמו צנון. ובמקרה של חיתוך צנונים רבים כנ"ל – יהיו אסורים

רמ"א: מביא את נימוק דברי השיבולי לקט
מביא בשם מהרי"ו
כותב עפ"י האו"ה שהביא ששאר דברים שאינם חריפים (כלומר, בניגוד לכרוב) נוהגין בהן היתר

סכין סעיף ה׳

במימרת חזקיה ראינו התייחסות גם למקרה שבו חותכים בסכין מאכל שאינו חריף: קישוא.

מקרה זה מאפשר לנו לבודד מתוך שני הגורמים בסיטואציה של צנון וסכין את גורם החריפות. כלומר, הוא מלמד אותנו מה מידת השפעתה של הסכין באופן בלתי תלוי, על מאכל שאינו חריף.

ודין הקישוא: ניתן להסתפק בגרידת מקום החיתוך.

אולם, מיד אח"כ אנו רואים כי בלפת אפילו בגרידה אין צורך.

מסתבר כי ההבדל נעוץ בלחות הקישוא.

חזקיה: קישוא שחתך בסכין של בשר – גריד לביה ופסקיה
לפת שחתך בסכין של בשר – מותר (בלא כלום)

ר"ן: צריך לגרד את הקישוא בגלל הלחות. הדחה לא תועיל, רק תזיק

רשב"א: גם בשאינו לח – צריך הדחה (למרות שבגמ' לא בעי הדחה, כל סתם 'מותר' – פשיטא שמדיחים)

שו"ע: מאכל לח (קישוא) שחתך בסכין בשרית – כדי לאכול עם חלב, צריך לגרדו במקום החיתוך (חזקיה)
מאכל יבש – צריך רק הדחה (רשב"א)

נפטרים מהשמנונית

סמ"ג, ב"י, ב"י ברמב"ם וברי"ף: חתך ביבש (לפת) פעם אחת – מסיר השמנונית
(גם אם יחתוך המון חריף אח"כ)

ב"י ברמב"ם: שמנונית נשארת רק אחר חיתוך רותח (כגון בשר רותח), אבל לא אחר צונן

(מבדר וחשוב: אחרי כל מה שהב"י תולה בלשון הרמב"ם והרי"ף, כותב: יש מצב שפשוט הייתה להם גרסא שונה)

שו"ע: אם חתך בסכין הבשרית לפת – אם יחתוך אח"כ חריף, מותר בחלב (סמ"ג, ודעתו בספרדים)

רמ"א: זה דווקא בלפת (שטעמה משונה), ולא בכל דבר יבש
ואפילו בלפת – מתיר חריף שאחריה רק פעם אחת. אבל אח"כ חוזר שוב להבליע (וצריך לחתוך כל
פעם לפת מחדש)

מונחים

דוחקא דסכינא

לחץ הסכין בשעת החיתוך — הוא עצמו מבליע בבשר את מה שבלוע בסכין, אף בצונן.

אגב חורפיה בלע

מחמת החריפות המאכל בולע טעם ממשי (לא רק קלוש) — ולכן החריף אוסר.

נטילת מקום

הסרת עובי אצבע ממקום החיתוך; חמור מקליפה, שהיא הסרת שכבה דקה בלבד.

כותח

מאכל חלבי (ממרח שהכיל חלב) — הדוגמה הקלאסית לאכילת מאכל 'בשרי' עם חלב.

בת יומא

כלי או סכין שהשתמשו בהם בתוך מעת־לעת האחרון; טעמם הבלוע עדיין 'לשבח'.

נטל"פ

נותן טעם לפגם — טעם שפוגם את המאכל; אינו אוסר.

נ"ט בר נ"ט

נותן טעם בר נותן טעם — טעם שעבר דרך כלי ולא ישירות, ולכן נקלש.

חנ"נ

חתיכה נעשית נבילה — החתיכה שבלעה איסור נאסרת כולה, ולא רק מקום המגע.

קורט של חילתית

גוש שרף חריף ששימש כתבלין; נחתך תמיד בסכין, ולכן הוא מקרה המבחן של חריף וסכין.

תמכא

חזרת — שורש חריף; הט"ז דן בו משום שאינו נחתך בסכין.