מי שרואה דם בשתן (סימן קצ"א)

יורה דעה · נידה — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

מבוא ותקציר

דם הנמצא בשתן עשוי היה להעלות את החשש שמא מדובר בדם מקור. זאת, על אף שבנרתיק האשה ישנם שני פתחים נפרדים: אחד המיועד להטלת שתן, והאחר הוא הפתח המוביל למערכת הרבייה, ושם נמצא הרחם ("המקור"). אולם, בדבר זה נחלקו במשנה ר' יוסי ורבי מאיר. רבי מאיר סובר שאם אשה השתינה וראתה לאחר מכן דם עם השתן, היא תהיה טמאה אך ורק אם עשתה זאת בעמידה, אך אם ישבה בזמן נתינת השתן - תהיה טהורה. לעומתו, רבי יוסי סובר כי היא טהורה בכל מקרה.

עיון בגמרא הדנה במשנה מעורר תהיה. מחד - נראה כי הגמרא דנה בעמדת רבי מאיר, ומנסה להבין מדוע ומתי לדידו תהיה טמאה. אך מאידך, האמוראים המשתתפים בדיון זה (שמואל ור' אבא), נוקטים להלכה כרבי יוסי. בדרך לשם, שמואל ור' אבא מציעים אוקימתות במחלוקת, שישמשו בהמשך את הראשונים בפסיקה.

הרמב"ם הרשב"א והרמב"ן, נקטו בפשטות להלכה כפשט דברי ר' יוסי, כי אין לטמא בעקבות דם הנמצא בשתן. נראה כי גם הרמב"ם וגם רש"י סוברים כי ר' יוסי לא מטמא מפני שלדידו אף אם היא עומדת מדובר בדם מכה, ולא בדם מקור. לשיטה זו, דיון זה מתקשר לסעיפים בסימנים קצ ו-קפז העוסקים בתליית כתם, וללשון המשנה בפרק הרואה כתם: "תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות" (על אף שיש הבדל משמעותי, שהרי לא סתם לשון המשנה היא ביחס לכתם, שבו ניתן יותר לתלות. אך בל נשכח כי ב-קפז תולים גם ראייה של ממש בכתם).

לעומת סיעת הרמב"ם המצדדת בר' יוסי, חלק מן הראשונים לא מתירים באופן גורף. הם עומדים לנוכח הדיון בגמרא, וסוברים כי אין זה מסתבר שיתקיים דיון על דעת רבי מאיר אם היא דחויה. לפיכך, הם מציעים הבנות אחרות במחלוקתם של ר' יוסי ורבי מאיר, ופוסקים בהתאם:

התוספות והרא"ש סוברים (בעקבות שמואל) כי מחלוקתם של ר' יוסי ור' מאיר אינה גורפת וחד משמעית, אלא הם מדברים על שני תנאי מציאות שיכולים להעיד כי הדם הוא מן המקור: 1) ישיבה/עמידה; 2) מזנקת/שותתת. כאשר ישיבה ו'מזנקת' הם שני קריטריונים לקולא. ולפיכך:
אם יושבת+ מזנקת (השתן יוצא בזרם) – טהורה לכל הדעות (גם לר' מאיר וגם לר' יוסי)
אם רק יושבת + שותתת (בלי שהשתן יוצא בזרם) או עומדת+מזנקת – בזה ר"י ור' מאיר נחלקו
אם עומדת + שותתת – טמאה לכל הדעות

הר"ח והמרדכי באופן דומה מאמצים אוקימתא מהגמרא, אך את זו של ר' אבא. לפיכך, סבורים כי אפילו לר' יוסי נדרשים שני תנאים נוספים לטהר: אם היא יושבת על הספל ומזנקת אליו.

הסוגיה

משנה: האשה שראתה דם במי הרגליים -
רבי מאיר: אם עומדת – טמאה; אם יושבת - טהורה.
ר' יוסי: בין כך ובין כך - טהורה.

גמרא: שמואל: ר' יוסי ור' מאיר מדברים במזנקת (ובכך מחלוקתם. זה צעד ראשון לשיטת התוס' והרא"ש) (מזנקת = זרימה בקילוח)
אמר ר' אבא: ר' יוסי ור' מאיר מדברים ביושבת על שפת הספל, ומזנקת בתוך הספל, ונמצא דם בתוך הספל.
(כשיושבת על הספל, אם הדם הוא דם מקור, הוא יגיע אחר השתן, ולכן יהיה על שפת הספל. אך אם הדם לא יימצא על שפת הספל, אלא בתוכו - סימן שהדם הגיע עם השתן, ולכן הוא לא דם מקור).
שמואל ור' אבא: פוסקים שניהם כר' יוסי.

אם כן, מובאים לנו קריטריונים שונים ליכולת לדעת האם מדובר בדם מקור או בדם מכה. את עומדת יש להבין כמצב של חוסר זרימה של השתן, דבר שהוא שלילי בהקשר שלנו. 'מזנקת' הוא קריטריון של זרימה. כששמואל מעמיד את המחלוקת במזנקת, הוא מסביר כי בעצם ר' מאיר ור' יוסי חולקים האם כח הזרימה של 'מזנקת' מועיל כדי להתגבר על אי-הזרימה של העמידה.

הדין להלכה

אז מה דין אשה שהשתינה וראתה דם במי רגליה?
(לזכור שהמוסכמה היא שהלכה כר' יוסי)

רמב"ם, רשב"א, רמב"ן: טהורה בכל מצב (האוקימתות של שמואל ור' אבא הן ברבי מאיר. אבל לר'
יוסי טהורה תמיד תמיד)

תוספות, רא"ש: יש שני צירים של מצבים המעידים אם מדובר בדם מקור:
1) ישיבה/עמידה; 2) מזנקת/שותתת. כאשר ישיבה ו'מזנקת' הם שני קריטריונים לקולא.
אם יושבת+ מזנקת (השתן יוצא בזרם) – טהורה לכל הדעות (גם לר' מאיר וגם לר' יוסי)
אם רק יושבת + שותתת (בלי שהשתן יוצא בזרם) או עומדת+מזנקת – בזה ר' יוסי ור' מאיר נחלקו
אם עומדת + שותתת – טמאה לכל הדעות
(התוס' והרא"ש מאמצים את שמואל)
אז מאחר והלכה כר' יוסי - רק אם יש תרתי לריעותא (עומדת+שותת) טמאה.

ר"ח, מרדכי: לר' יוסי יש 3 תנאים שתהיה טהורה (מאמצים את ר' אבא):
1) יושבת על הספל
2) מזנקת לתוכו (הדם יצא בקילוח)
3) הדם נמצא בתוך הספל (ולכן הגיע עם השתן, ואינו דם מקור)

ש"ע: אשה שהשתינה ויצא דם עם מי רגליה - טהורה (רמב"ם, רשב"א)

רמ"א: י"א – תוס' ורא"ש
י"א מרדכי ור"ח, והכי נהוג (כלומר: אם עומדת טמאה תמיד; אם יושבת - לפי 3 התנאים)

ש"ך: מצדד בי"א דמרדכי ור"ח

אצל זקנה

פנים מאירות: זקנה שכבר לא רואה, וראתה דם במי הרגליים - טהורה תמיד. אפילו אם עומדת (שלדעת המרדכי-הר"ח-רמ"א אשה רגילה טמאה בזה)

פת"ש: מפקפק בזה, וצ"ע

שתן מגבר ואשה

הסיפא במשנה: איש ואשה שהשתינו שניהם לספל, אם נמצא דם במים -
רבי יוסי: מטהר את האשה
רבי שמעון: מטמאה (אין דרך האיש להוציא דם. חזקת דמים מן האשה)

רמב"ם, טור: הלכה כר' יוסי גם בזה. וטהורה בכל צורה (גם אם עומדת וכו')

ב"י: הסיבה שמותרת בכל מצב – כי זה ספק ספיקא (ספק אולי הגיע הדם מהאיש, ואפילו אם הגיע
מהאשה ולא מהאיש - אולי לא דם מקור)

רמ"א: אשה ואשה שהשתינו שניהם לתוך ספל ונמצא במים דם - האשה טהורה בכל מקרה (ר' יוסי,
רמב"ם)

(היום לא כל כך רלוונטי, כי מורידים את המים)

שאלת ההרגשה

שני דפים קודם, בדף נז (פ' הרואה כתם), הגמרא מבהירה שאנו לא מדברים על הרגשה כאן (אלא על הרגשת מי רגלים), ולכן לא מדובר בטומאה מן התורה.

הש"ע כותב, שכשהשתינה וראתה דם, אפילו אם הרגישה, אנו לא חוששים לומר שזו ראייה עם הרגשה - כי זו הרגשת מי רגליים.

הרמ"א, לעומת זאת, לא מדבר על הרגשה כלל.

זהו הבדל משמעותי בין הרמ"א לש"ע לאורך כל הדרך בהלכות נדה. את הש"ע מטרידה הרגשה, ואם מדובר בהרגשה אוסרת, ואת הרמ"א מטריד דם. ההבדל הזה גם יוצר פער בין דאורייתא-דרבנן בין הש"ע לרמ"א. לש"ע, זה לא יהיה דאורייתא, כי לא חוששת להרגשה; אבל לרמ"א זה יוצא דאורייתא. הש"ך הופך את הרמ"א לדרבנן

עיקר הדין

הגהות מיימ', מרדכי: מי שראתה דם אחרי השתן, ולא בשתן עצמו – טמאה

(זה לכל הדעות בפסיקת הסוגיה. הדיון בסוגיה בסימן שלנו הוא בעצם סוג של תלייה בשתן. לכן, ברגע שהדם לא מגיע עם השתן - לא שייך לתלות).

רמ"א: מי שמצאה דם רק אחר השתן – טמאה (אין מה לתלות בשתן)

צמח צדק (פת"ש ג): מתיר:
מי שיש לה דם רק אחר השתן + כואב לה בזמן השתן + בדיקת מהרי"ל
(זה בעצם לפסוק כמו הש"ך לקמן, אבל אפילו אם הדם לא בזמן שתן)

סדרי טהרה (פת"ש ג): לא צריך את שני אלו (לא דם בשתן, ולא שיכאב בזמן השתן ממש)
אפילו אם רק: דם רק אחר השתן + כואב לה אחר השתן + בדיקת מהרי"ל

קביעת וסת לראייה שאחרי שתן

מרדכי: + מי שבאופן קבוע רואה דם אחרי שעושה צרכיה – אסורה לבעלה עד שתעקור (בב"י כתב שצריכה לעקור
ע"י 3 פעמים; אבל במרדכי חזר בו ואמר שצריכה רק פעם אחת שלא ראתה)
ואם בדקה עצמה 3 פעמים ולא מצאה - עקרה. ולא צריכה לחשוש ולבדוק שוב לעולם אחר
הצרכים (הסיפא כבסי' קפו, לגבי בדיקה של מי שוסת אינו קבוע)
+ אם לא רואה באופן קבוע, אבל לפי מחזוריות מסוימת (כב-קפט) קובעת כך וסת (דילוג וכד')

רמ"א: יש קביעת וסת לראיית דם אחר שתן. בין אם באופן קבוע, אחר כל שתן; ובין אם במחזוריות זמן מסוימת, כוסת מורכב. וצריכה לעוקרו לפי החוקים של עקירת וסת (כבסי' קפט).

דם גם בשתן וגם אחר השתן

ב"י ברא"ש, ר"ן: ראתה דם גם בשתן וגם אחר השתן - טהורה (הדם שמגיע אחר השתן הוא שאריות)
ראתה דם רק אחר השתן – טמאה (כי אז א"א לתלות את הדם בשתן)

מרדכי: ראתה גם בשתן וגם אחר השתן - טמאה

רמ"א: מי שמצאה דם גם בשתן וגם אחר השתן (בעד) -
י"א שטהורה (ב"י ברא"ש, ר"ן)
י"א שטמאה. (מרדכי) וכן דעתו. (אבל לא צריכה אחרי זה בדיקה או משהו).

ש"ך: לא ברור לו למה הרמ"א כתב את זה. זה די משתמע ממה שפסק בעיקר הדין כר"ח. ברור שעד
יותר חמור מנמצא על הספל. (ערוה"ש מתרץ באריכות בסע' כז-לא)

צמח צדק (פת"ש ג): מתיר:
מי שיש לה דם גם בשתן וגם אחר השתן + כואב לה בזמן השתן (נ"ל שלא מצריך בדקת מהרי"ל)

קיצור הלכה

בקצרה

אפשר לתלות את ראיית הדם בשתן בכאב. ואפילו אם הדם מגיע שלא בשתן, אלא אחריו

יהיה אפשר לתלות את הראייה בכאב רק אם זו אשה שיש לה וסת קבוע, ועכשיו לא שעת
וסתה, ורק אם תעשה בדיקה בחורים ובסדקים ואח"כ בדיקת מהרי"ל.

אפשר לתלות את הראייה בשתן בכאב ע"י הבדיקות, גם אם וסת אינו קבוע.

אם הדם בזמן שתן - הרמ"א כמהר"ז רונקיל; אם הדם אחר שתן – אז הרמ"א מצריך בדיקה

הדין

מה קורה כשלא סתם רואה דם במי רגליים, אלא גם יש כאבים? למרות שלמדנו ב-קפז (רמ"ת) שכאב לא נחשב מכה, אלא צריך ממש לדעת שיש מכה כדי לתלות בה, כאשר ידוע שמדבר במחלה – יש הסוברים להקל ולתלות במכה. גם אם לאחר נתינת השתן מוצאת דם בבדיקה. גם לדעות המחמירות בדם שבמי רגליים (ר"ח-רמ"א). כך היא דעת המהר"ז רונקיל.
אך הרמ"א מביא בי"א דעה מחמירה יותר, בשם המהרי"ל, ופוסק כמותה. לפיה, רק אם לאשה יש וסת קבוע ניתן לתלות את ראייתה הדם שבשתן בכאב ולהגיד שהוא מכה. כי למי שאין וסת קבוע, יש יותר סבירות שהדם שרואה עכשיו הוא דם וסת, ולא דם מכה.

מהרי"ל: מישהי שאין לה וסת קבוע, אבל כשהיא רואה - זה עם סימנים
וכעת, יש לה כאבים בזמן נתינת שתן, וכאשר בודקת עם עד אחר נתינת השתן, רואה פעמים
רבות דם, אך אינו אדום ממש.
מהרמ"מ עפ"י מרדכי (שלעיל): אסורה
מהרי"ל: אם תמיד השתן מלווה בכאבים - אפשר להתיר (מצרף לכך את זה שהדם נראה מוּגלה),
אך רק אם תעשה בדיקה קפדנית של הכנסת מוך, ותבדוק קודם את החורים והסדקים.

רמ"א: מי שבאופן קבוע רואה דם בשתן + מרגישה כאב בזמן זה - מותרת. הכאב מעיד על מכה.
ואפילו אם הדם לא מגיע בשעת השתן, אלא אחרי שהשתינה בדקה עם עד ומצאה דם - תולה בכאב(זה כמובן אפילו אם עומדת וכו'. וה'אפילו' הוא די קיצוני. זה בכלל לא נידון הסימן)
(מהר"ז רונקי"ל)רבה של מגנצא בימיו של המהרי"ל. מביאו מהרי"ל.
י"א: מתיר רק אם יש לאשה זו וסת קבוע, והראייה בשתן היא שלא בשעת הוסת.
ואפילו אז: תעשה בדיקה בחורים וסדקים, ואז תעשה בדיקת שתן (הכנסת מוך ונתינת שתן)
(מהרי"ל)
והכי נהוג (כי"א של המהרי"ל)

ש"ך (ז): הרמ"א שגה במהרי"ל. כוונתו של המהרי"ל ב'יש לה וסת' זה לא שיש לה וסת קבוע, אלא שמדובר באשה שלפעמים רואה גם שלא בשעת שתן, ולא רק בשעת השתן.
בכל מקרה לש"ך: אפשר להתירה על ידי הבדיקה גם אם אין לה וסת קבוע.

איך הרמ"א פוסק?

ערוה"ש: אם הדם בזמן שתן - הרמ"א כמהר"ז רונקיל; אם הדם אחר שתן - אז הרמ"א מצריך בדיקה
(כלומר, הרמ"א לא באמת מחמיר במי שרואה דם בזמן שתן ויש לה כאב) (נ"ל צודק)

חוו"ד, ש"ך: הרמ"א מצריך בדיקה גם אם הדם בזמן שתן. כמהרי"ל.

כמה בדיקות מהרי"ל צריכה?

משמע שגוי ברמ"א: 3 פעמים. ואם יימצא שבאמת מדובר בדם מכה – תהיה מותרת תמיד, גם שלא בשעת הוסת, ובלי בדיקה.

נו"ב: אם בבדיקת מוך אין דם במוך, אבל יש דם בשתן – מספיקה בדיקה אחת
אם יש לה וסת קבוע שרואה דם בשתן– אז צריכה 3 בדיקות שבהן לא תראה לא בשתן ולא במוך.

(כלומר, הנו"ב מסביר שלשון הרמ"א סתם מבלבלת. כשהוא מדבר על 3 בדיקות זה לא קשור לתליית הדם שבשתן בכאב; אלא אם קבעה לה וסת שרואה בזמן שתן – כך יכולה לעקור).

בדיקת השתן

הדרכ"מ הביא את מנהג בדיקת מהרי"ל ופסקו ברמ"א. הוא מביאה בהקשר של מישהי שרואה דם אך ורק במי הרגליים, ולא בשום זמן אחר. להלכה, הרמ"א פסק שאם היא מרגישה כאב בזמן הראייה בשתן, וכן, אם יש לה וסת קבוע והראייה היא שלא בשעת וסתה – ניתן לתלות את הדם בכאב שאולי מעיד על מכה. אך משום שהרמ"א סובר שלא תולים שדם הגיע במכה רק על סמך כאב (כבקפז), הוא דורש בירור האם הדם מגיע מן המקור או ממכה: זו בדיקת מהרי"ל.

דרכ"מ בשם 'גדול': איך נדע אם הדם שמגיע עם השתן הוא מן המקור או לא? תשים האשה מוך בפתח איבר המין ותתן שתן, ותראה האם יוצא דם על המוך או לא. אם יש דם על המוך – הרי שהוא דם מקור.

(מכונה בדיקת מהרי"ל)

(ועיין בערוה"ש קצא כג-כד, שהאריך לנסות להבין את טיב הבדיקה)

גושי דם/חצץ

[אולי ראוי לדייק אם הנידון כאן הוא אחרי הטלת מים או בזמן הטלת מים. אך לדינא, הרמ"א לא מחלק ופוסק להקל בשניהם]

מרדכי: מישהי שאחר צרכיה ראתה קרטין קרטין (כמין חול אדמומי) – לא מצא לה היתר

ר"ן: אם יש לה כאב בכליות, תולים בכך, כי ברור שאינו דם מקור (כי זה מוכר לרופאים כמחלה)

ב"י: המרדכי והר"ן אינם עוסקים באותו מקרה.
א. המרדכי מדבר על דבר שהוא רק כמין חול (על גבול הנוזלי), בעוד הר"ן מדבר על חול של ממש.
ב. אצל המרדכי האשה אח"כ בדקה עצמה בעד ומצאה גם דם של ממש, ואצל הר"ן - לא

דרכ"מ: חולק על הב"י בחילוק הראשון (חול/כעין חול). אבל ההבדל השני משמעותי.
נראה שהדרכ"מ מבקש להשוות ולומר שגם המרדכי היה מתיר אם לא היתה רואה דם בבדיקה

רמ"א: מי שיוצא לה עם השתן/אחר השתן כמו חול וחצץ אדום - טהורה. זה רק חול מהכליות.
(מרדכי + ר"ן)

ש"ך: אם יש לה גם כעין חול וגם דם רגיל - טמאה (כדיוק השני של הב"י במרדכי)

ט"ז: שאלה: אשה שיש לה וסת, ועשתה בדיקה שלא בשעת וסת, ויצאה נקייה, פרט לקרטין אדומים. ומרגישה כאב
תשובה: אפשר להסתמך על הכאב ועל עובדת הקרטין להיתר. אך לצרף יחד. עובדת הקרטין לא מספיקה.
אבל עובדת הכאב מספיקה כשלעצמה. ואפילו אם לפעמים לא כואב לה. ואפילו בדם (כביכול שלא כש"ך)

פת"ש: מביא המון שו"תים שחולקים על הט"ז

מונחים

מזנקת

זרימה בקילוח

פת"ש

פתחי תשובה

מהרמ"מ

מהר"ם מרוטנבורג