דם בתולים (סימן קצ"ג)
יורה דעה · נידה — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.
הקדמה וסיכום
עניינו של סימן זה בדם בתולים. הדין המרכזי העומד כאן בהקשר זה הוא פרישה אחר ביאה ראשונה. לפי דין זה, לאחר התשמיש הראשון בחיי הנישואין של בני זוג, לאשה מעמד הלכתי כמו של נדה אף אם לא ראתה דם, ולכן צריכים לפרוש זה מזה. הנימוק לכך שהם צריכים לפרוש למרות שאין שום דם הוא, שמדובר בחשש שמא יש טיפת דם שנתערבבה בזרע. אולם הרמ"א סובר שאם לא הייתה ביאה גמורה וגם לא היה דם - אפשר לסמוך על דעת המקלים ולא לפרוש.
בנוסף, מלבד דין הפרישה מיד אחר התשמיש, לפי השוואת מעמד זה לנידה האשה צריכה לספור שבעה נקיים לאחר התשמיש הראשון. הדין היחיד שאינו מושווה לנדה הוא טומאת מיטתה (טומאת משכב).
כיצד תהיה הפרישה? בשונה מפרישה של ראיית דם בזמן התשמיש, כאשר פורשים עם גמר הביאה הראשונה מחמת הגזירה, האיש לא צריך לנעוץ רגליו בקרקע, ויכול לפרוש כשאיברו קשה. שבט הלוי והרב מלמד מדייקים מפסיקה זו שכמובן שגם ההפך מותר. כלומר, מותר להם לשהות יחד בתנוחת החיבור זמן רב.
במהרה מתברר כי דין הלכתי זה הוא מעין אנומליה, וטעמו לא ברור לגמרי. אך אנסה להסביר את מהלך הדברים.
נראה שלאורך כל הדרך מוסכם שדם בתולים הוא טהור. גם אצל חז"ל, וגם אצל הראשונים. השינוי הוא רק ביכולת לתלות דם הנראה בבתולים, ובכך להגיד שהוא טהור. כך, במשנה ישנה חלוקה ל-3 גילאים שונים של נערה. כאשר ביחס לכל גיל, חולקים ב"ה וב"ש כמה זמן ניתן להגיד שאם שהנערה תראה דם זה יהיה דם בתולים. כלומר, במשך כמה זמן ניתן יהיה לתלות את הדם בבתולים ולהגיד שהוא טהור. כאשר ככל שהנערה גדלה, יש פחות סבירות ויכולת לתלות בדם בתולים. בגמרא, מתייחס רב בדומה גם לבוגרת. אולם, השלב הבא בגמרא הוא ביטול של היכולת לתלות דם בבתולים. כבר מן הדור השני של האמוראים מובעת זרות והתנערות מהיכולת לתלות דם בבתולים (ובכך להגיד שהוא טהור), כאשר ר' יוחנן וריש לקיש קובעים סוגרים את מגוון הדעות של ב"ה וב"ש לקביעה אחידה: "בועל בעילת מצוה ופורש". כלומר, בשום מצב אי אפשר לתלות בדם בתולים. אך יותר מכך, מדבריהם משתמע שלא רק שבמקרה שיש דם אי אפשר לתלותו בבתולים, אלא גם אם אין דם - צריך לפרוש. זאת לפחות בבעילה ראשונה.
הטעם לעצם הפרישה הזו גם כשאין דם אינו מובהק, והוא עולה רק אצל הראשונים. תשובה אפשרית לדין הפרישה עולה מדברי הרשב"א (ואחרים), הכותב שאם רואים דם בתשמיש ראשון, לא תולים ואומרים שהוא דם מכה, משום שבתולה "אינה אלא לשעה ופעם אחת, אבל היכא שאפשר שתאסרנה על ידה לבעלה - לא החמירו". נראה כי הרשב"א רואה בפרישה מעין גזירה עצמאית, שלמרות הקשר הפורמלי שיש לה לדם בתולים או לדם מכה, קשר זה לא מסתדר לגמרי, ולא מסביר את המנהג עד תום. לפיכך, לא אמורה להיות עקביות בדין ביחס לדם מכה וכו', אלא נוצר פה אירוע חד פעמי של ביאה ראשונה.
סיכום ההבדלים בין דין בתולה לדין נדה:
בעילה: בועל ופורש מיד אח"כ. אפילו אם אין דם. אפילו אם היא קטנה שלא הגיע זמנה
לראות. אבל יכול לגמור.
הרחקות: כמו נדה, חוץ מכך שיכול לישון על מיטתה כשהיא אינה. אפילו יש כתם דם.
בעילה: ברגע שמגלה שנדה לא יכול לגמור. וצריך 'לקפוא במקום' ('לנעוץ רגליו
בקרקע'), כדי שלא תהיה לו אפילו הנאה מהפרישה.
הרחקות: לא יכול לישון על מיטה, אפילו כשהיא אינה.
עיקר הדין: המסורת לפרוש מיד אחר בעילת מצווה
בלב הדברים משנה ובה מחלוקת ב"ה וב"ש לגבי היכולת לתלות דם בבתולים בשלבים שונים של נערה. בגמרא, רב בוחן את היכולת לתלות גם לגבי בגירה. אך אנו רואים עדויות למנהגים המחמירים הרבה מעבר לדין המשנה ורב (הן לב"ה והן לב"ש), לפיהם פשוט לא תולים דם בבתולים. יתרה מכך, עולה גם מסורת לפרוש אחר בעילת מצווה למרות שאין בכלל דם (!).
הב"י סוקר את הגמרא והראשונים, ובוחן כמה דברים:
א. טעם סברתי-לוגי לחומרא של לא לתלות דם בבתולים (רשב"א; רא"ש)
ב. טעם ונימוק היסטורי להיווצרות הפער (מנהג חומרא שנתפתח)
הב"י קובע כי ישנו בעצם פער בין עיקר הדין, שהוא ההלכה, לבין המנהג. אולם, הוא פוסק כי אין לסגת ממנהג חומרא זה, אלא יש לנהוג כמותו.
מתי קטנה/בוגרת יכולה לתלות דם בבתולים?
משנה וגמרא
משנה: קטנה שלא הגיע זמנה לראות, וניסת
ב"ש: נותנין לה ארבע לילות (=תולים דם בבתולים 4 לילות, ותהיה טהורה)
ב"ה: עד שתחיה המכה (=כל עוד יורד דם - מדובר בדם בתולים. דם מכה. ומותרים)
הגיע זמנה לראות וניסת
ב"ש: רק בלילה הראשון
ב"ה: עד מוצאי שבת, 4 לילות.
ראתה ועודה בבית אביה
ב"ש: רק בבעילת מצוה (מותרים רק לבעילת מצווה, ואח"כ נאסרים)
ב"ה אומרים: כל הלילה הראשון כולו
רב בגמרא: בוגרת שעוד לא ראתה – כל הלילה הראשון
בוגרת שכבר ראתה – רק בעילת מצווה
גמרא: בגמרא יש מהלך שמראה מסורת תנאית (ברייתא, 'רבותינו') וגם אמוראית (רב ושמואל דאמרי תרוויהו; ר' יוחנן וריש לקיש שהתנערו מהמשנה) שאי אפשר לתלות דם בבתולים. אלא שהבועל קטנה/בוגרת - בועל בעילת מצווה ופורש מיד. (בראשונים נראֶה מחלוקת בהבנת רב ושמואל)
וגם בירושלמי הולכים במגמה זו: ההלכה שבמשנה הלכה אך לא למעשה.
נשים לב: מן המסורות האלו עולה שלא רק שאי אפשר לתלות דם בבתולים, אלא יכול להיות שצריכים לפרוש אחר תשמיש ראשון אף אם לא ראתה דם. שאלה זו נבחנת במחלוקת ראשונים בהמשך: ואם אין דם?
עיקר הדין: המסורת לפרוש מיד אחר בעילת מצווה
כשעוד לא ראויה לראות/לא ראתה
נחלקו ראשונים האם חוסר היכולת לתלות בדם בתולים ודין הפרישה הם לגבי כל קטנה/בוגרת, או רק כזו שראתה דם בחייה.
רא"ש, רשב"א, רש"י, ר"ן: תמיד צריך לפרוש (גם אם עוד לא ראתה, וגם אם לא הגיע זמנה לראות)
רמב"ם, ב"י ברי"ף: אם לא ראתה מעולם (כי לא ראתה או כי לא הגיע זמנה לראות) – לא צריכים לפרוש
מיד. אלא הדין כב"ה (לגבי קטנה) וכרב (לגבי בוגרת).
הגיע זמנה לראות וראתה – צריכים לפרוש (כמסורת של רב ושמואל)
[נימוק הב"י ברי"ף: הלכה כב"ה בראתה ועודה בבית אביה. אבל הם מדברים על נערה. משום שחוששים שיבואו להתיר גם בבוגרת שראתה – גזרו.
אבל הגיע זמנה לראות ולא ראתה – לא גזרו (אלא הדין כמו ב"ה. ד' לילות)
למה לא להחמיר גם בנערה שלא ראתה, אטו בוגרת? כי רק בראתה אנו חוששים כ"כ, משום שאז שייך חשש איסור תורה שיהיה דם נדה שיתערבב עם הדם בתולים (שהרי ראתה)]
הב"י פה על הרי"ף והרמב"ם מופלא. חשוב לו להדגיש בהם ובסוגיות שהדין החמור הוא לא עיקר הדין, אלא מנהג חומרא. יש לנו שני דברים שונים: הדין לעומת המנהגהב"י פה אומר יפה על מנהג איך הוא עובד. כשבמקום מסוים מחזיקים קולא, ובשאר המקומות חומרא, א"א להגיד שהם 'עוברי דת', מפני שפשוט לא הגיע אליהם המנהג. במובן הזה, אני שומע בב"י התייחסות למנהג טעות. כי אלו שנהגו כך, ההצדקה היחידה לכך זה שעוד לא הגיעה אליהם 'האמת'; אבל כשזה יקרה, כשיגיע אליהם הדין הנכון – הם ייצטרכו להתיישר לפיו..
[בדיון הארוך בב"י אנו מזהים שיטוח של הדין. הנימוקים של הראשונים לפער בין המשנה למנהג החומרא שבאמוראים הם בעיקר חשש בלבול.
ב"י: צריך להתיישר לפי המנהג. כדעת הרשב"א והרא"ש. זהו גדר שאין לזוז ממנו, ופורץ גדר ישכנו נחש.
ש"ע: הכונס את הבתולה, לאחר בעילת מצווה פורש מיד. אפילו אם היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה (המסורת שבגמרא ובירושלמי; רא"ש, רשב"א וכו')
טעם הדין
הטעם לכך שאי אפשר לתלות דם בבתולים. אצל הרשב"א ניתן לזהות נימוק לפרישה גם כשאין דם (מעבר לנימוק של חשש שמא הייתה טיפת דם שחופתה בשכבת זרע). ממנו ניתן לשמוע איזשהו רעיון של טקסיות, גזירה חד פעמית.
רשב"א בתשובה: שמא הדם שיבוא בביאה הראשונה הוא לא דם בתולים
וגם, זו כולה גזרה של פעם אחת (לכן לא גוזרים זאת אם זה יאסור אותה לבעלה מדין רמ"ת)
יותר מילים: למרות שדם בתולים הוא דם מכה, כאשר יש דם בתשמיש ראשון אנו לא תולים לומר שהוא דם מכה מפני שאיננו בטוחים בחוקיות של דם בתולים. ואולי זה לא יהיה דם בתולים (ראיה: שמואל שהעיד שבתולות לא בהכרח מוציאות דם בתולים בבעילה ראשונה).
ירושלמי, גאונים: חשש שמא עם דם הבתולים יבוא דם נדה (כמו הרשב"א, רק עם נטייה קלה שעצם הפתיחה של הבתולים תגרום לדם נדה לבוא)
רא"ש: להשוות את הדינים. שכל דם יהיה אסור, כך שלא יהיה בלבול בין דם בתולים לדם נדה ("בעילת מצווה לכל מסורה").
ואם אין דם?
כאמור, מן המסורות בגמרא עולה שלא רק שאי אפשר לתלות דם בבתולים, אלא יכול להיות שצריכים לפרוש אחר תשמיש ראשון אף אם לא ראתה דם. במחלוקת הראשונים כאן נבחנת שאלה זו.
רא"ש, רשב"א ושאר ראשונים: נחשבת טמאה אחר תשמיש ראשון וצריכים לפרוש אפילו אם אין דם.
משום שרוב הנשים יש להן דם בתולים, יש חשש שמא יש טיפת דם כחרדל שתערבבה בזרע ולא נראת (דבר שכיום ידוע כלא נכון. לרוב נשים אין דם בתולים)
ראב"ד בשם י"א: אפשר לבדוק אם יש דם, ואם אין - טהורה (כי ס"ס) (דעת מיעוט דחויה)
ש"ע: פורשים אפילו אם לא נמצא דם (רא"ש, רשב"א ושאר ראשונים)
רמ"א: אם לא ראתה דם – יש מקלים (ראב"ד בשם י"א)
אם הייתה רק העראה, ולא ביאה גמורה, ולא היה דם – נהגו לסמוך על דעה זו להקל
אבל אם הייתה ביאה גמורה – אפילו אם לא היה דם פורשים
[ביאה גמורה: מחלוקת הפוסקים. הרב מלמד: כל האיבר נכנס לנרתיק ויצא זרע.
שווה לראות ציץ אליעזר (חלק טז, ע) שמדבר על זה שחתנים סתם מחמירים על עצמם, כשאולי לא היה גמר ביאה.]
הרב דב ליאור: הפרישה היא גזירה רק בפעם הראשונה. בפעם השנייה, אפילו אם יש כאב ואפילו עם יש דם - לא צריכים לפרוש (דם מכה. מבחינתו הגזירה היא על עצם הביאה, אבל אף אחד לא אמר שדם בתולים אסור. וכך נראה מן הטעמים שאספנו לגזירה).
מה עושים בזמן התשמיש כשיש דם?
טור רשב"א רז"ה רא"ש: יוצא החוצה ומפסיק. אפילו באבר קשוי
ראב"ד: אפילו לא ייצא. יינעץ רגליו (כמו מי שבאמצע התשמיש מגלה שהיא נדה)
ש"ע: הבועל הבתולה בעילת מצווה – גומר ביאתו ופורש מיד
ש"ך, ט"ז: ברור שלא כמו הראב"ד. ואפילו אם יש ממש דם (משום שמדובר בדם בתולים)
שבט הלוי: אם עוד לא הוציא האבר - יכול לחכות עד שייפסק הדם כשהוא בפנים, ולהמשיך (כל עוד לא יַצא - אין דין פרישה)
הפסק טהרה ושבעה נקיים
מלבד דין הפרישה שאחר בעילה ראשונה, האם נחשבת האשה כנדה לשאר העניינים?
רא"ש רשב"א, רמב"ם: כן. צריכה גם הפסק טהרה, וגם לספור ולבדוק שבעה נקיים
טור-ש"ע: פוסקים כן
מתי מתחילה את ההפסק טהרה וה-7 נקיים?
בסימן קצו, סע ה' נלמד על פולטת שכבת זרע. זהו דין שיש בו מחלוקת גדול בין מסורת אשכנז והרמ"א לבין הש"ע. שם עולה, כי יש לנו חשש כזה שהדם יאבד בזרע ולא יראה. ומשום ששכבת הזרע יכולה להשאר בנרתיק האשה גם ימים מספר, אנו חוששים שמא בעצם קיים דם בגוף האשה, ובכך נחשב שראתה. דין זה מכונה 'פולטת שכבת זרע'. ולפיו, אנו מחכים שגם שכבת הזרע שאולי יש בה דם תפלט מן הגוף. עניין זה משליך על הפסק הטהרה וספירת ה-7 נקיים, שאינם יכולים להתחיל מיד אחר גמר התשמיש. כך לגבי דם נדה. האם גם לגבי בעילה ראשונה של בתולים?
תרומה, סמ"ג סמ"ק: צריכה לחכות 4 ימים עד שתספור (כדי שתפלט שכבת זרע)
(לשיטתם: צריכה לחכות 6 עונות, אך הן מתחילות רק יום אחרי התשמיש, כי
א"א לעשות הפסק טהרה בלילה. ועיין קצו, ה)
רמב"ן: לא צריכה לחכות ויכולה להתחיל לספור מיד
רמב"ם: מחלוקת בדעתו
ש"ע: תחכה 4 ימים עד שתעשה הפסק טהרה ותתחיל למנות 7 נקיים (תרומה, סמ"ג סמ"ק)
(אצל הרב מלמד הוא כותב 3 ימים, וביום הרביעי תתחיל לספור)
מה דעת הרמ"א כאן (שלא כתב כלום)?
ט"ז בשם מהר"ל מפראג: הרמ"א לא מצריך 5 ימים כמו בדין נדה רגילה.
ט"ז: משום שזה לא דם נדה, אלא רק חשש. אז אין מה להחמיר את החשש של תרוה"ד ומנהג אשכנז על שמא ישמשו בבין השמשות וייטעו בספירה.
הרב עובדיה: אחרי התשמיש ראשון יכולה לרחוץ עצמה במים חמים, ואז תוכל להתחיל לספור השבעה נקיים מיד (כי אז אין חשש לשכבת זרע שיש בה דם; ואם אין היא אמורה לראות אז, יוצא שתהיה מותרת תוך שבוע)
(פסיקתו רלוונטית גם לחשש שכבת זרע בנדה רגילה, ולא רק בגזרת בתולה)
כמה בדיקות ב-7 נקיים
בסימן קצו, סע' ד, הש"ע פוסק שעל אף שלכתחילה אשה צריכה לבדוק פעמיים בכל יום בשבעה נקיים, בדיעבד מספיקה בדיקה אחת בכל ה-7. בגלל שהוא סובר שזה עיקר הדין, במקרה של דם חימוד הש"ע מקל בזה גם לכתחילה. האם יש מקום להגיד כך גם פה?
טהרת הבית: כן. אפשר להסתפק בבדיקה אחת לכל ה-7 נקיים
טומאת משכב (מיטה)
רב האי: בתולה שנבעלה בעילת מצווה (ראשונה) - נוהגת כנדה, מלבד טומאת משכב
ראב"ד: לפיכך: כל עוד היא אינה במטה - יכול האיש לשכב במיטה, ואפילו באותו סדין (ואפילו אם יש עליו דם)
ש"ע: בשונה מנדה גמורה - מותר לגבר לשון במטה כשהיא אינה שם; ואפילו באותו סדין
(ראב"ד עפ"י רב האי)
תשובת הרב הנקין
הרב הנקין: הטעם – מכתה לשעה אחת
או חשש דם חימוד
שמא יטעו בין דם בתולים לדם מקור
שמא יתערבב דם מקור בדם הבתולים
(הרב הנקין מושך את החשש שמא יצא עם דם הבתולים דם מקור לחשש רחוק, פשוט שעל אף שהוא רחוק כ"כ וגם חשש דרבנן, אנו לא רוצים לקחת את הסיכון)
מביא את מחזור ויטרי (כדם נידות. כף הדמיון, אבל לא נידה ממש)
מנסה להראות שרוב ראשונים אוחזים בחשש של תערובת דם נדה בדם בתולים. ואז, לא יעזור לדעת מה ההבדל בין דם בתולים לדם נדה.
למרות שחולק על ה'מחקר אחד' – רוצה להקל בדם בתולים במידת האפשר. הפרישה קשה מאוד לזוגות. אז איפה אפשר להקל:
א. להוציא את הבתולים לפני הנישואים אצל רופאה. ואז אם לא יהיה דם - לא צריכים לפרוש.
1. לכתחילה ההסרה הרפואית מצריכה 7 נקיים, אך בדיעבד אפשר לסמוך על מקלים שלא
2. רק משודכות ומאורסות. לא רווקות, שלא ייגרום לזנות
ב. מי שנשרו בתוליה גם לא צריכה 7 נקיים. אפשר לנטות לשם להקל, לדוגמא, כשמישהי לא הרגישה כאב, בבעילה ראשונה ויש רגליים לדבר שנשרו בתוליה (ולמרות שיש הרבה בתולות שאין להן בתולין – כולן יושבות ז נקיים, אא"כ יש רגליים לדבר שיצא)
מונחים
- דם בתולים
- דם היוצא מקריעת קרום הבתולים בבעילה ראשונה. מוסכם שהוא דם טהור (דם מכה); המחלוקת היא ביכולת לתלות בו דם שנראה.
- בעילת מצווה
- הבעילה הראשונה שאחר הנישואין.
- לתלות דם בבתולים
- לייחס דם שנראה לקרום הבתולים ולא לדם נדה, ובכך להתירה.
- העראה
- ביאה שאינה גמורה.
- הפסק טהרה
- בדיקה בסוף הראייה המפסיקה את ימי הטומאה ומאפשרת תחילת ספירת הנקיים.
- שבעה נקיים
- שבעה ימים נקיים מדם שצריכה לספור ולבדוק לפני הטבילה.
- פולטת שכבת זרע
- חשש שדם נאבד בשכבת הזרע שנשארה בגוף, ולכן ממתינים עד שתיפלט קודם תחילת הספירה.
- טומאת משכב
- טומאת המיטה והמשכב של הנדה — הדין היחיד שאינו מושווה כאן לנדה.
- רמ"ת
- רואה מחמת תשמיש.
- לנעוץ רגליו בקרקע
- לקפוא במקום בשעת הפרישה, כדי שלא תהיה הנאה מהפרישה עצמה.