דש, מלבן וסוחט (סימן ש"כ, ש"ב)

אורח חיים · שבת — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

סחיטת פירות — זיתים וענבים, תותים ורימונים, ושאר פירות ש"כ · א׳

מחלוקת חכמים ורבי יהודה

משנה: אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן - אסורין.
רבי יהודה אומר: אם לאוכלין - היוצא מהן מותר, ואם למשקין - היוצא מהן אסור.

כלומר לפי המשנה:

חכמים — יש איסור לסחוט את הפירות. וגם אם יצא מיץ הפירות מעצמו בצורה כלשהי אסור להנות ממנו.

רבי יהודה — אסור להנות מן הפירות רק אם עיקרם הוא המשקין (הנוזל) היוצאים מהם. אך אם העיקר הוא הפרי עצמו – מותר.

רש"י: · אין סוחטין את הפירות משום שזה תולדה של דש.
· אסור להנות מהמשקין גם אם יצאו מעצמן – גזרה שמא יבוא לסחוט לכתחילה.
↲ לפיכך: לדעת רבי יהודה מותר אם עיקר הפרי הוא באוכלין שבו ולא במשקין' ובעצם עומד לאכילה. משום שאז לא שמח האדם בהצטמקות הפרי ובטח שלא יבוא לסחוט אותו.

גמרא: רב ושמואל נחלקו על מה חלקו חכמים ורבי יהודה:
שמואל: הם לא חלוקים כך. אלא רבי יהודה מודה לחכמים שזיתים וענבים אסור; וחכמים מודים לרבי יהודה בשאר הפירות שמותר.
↲ ולפיכך אמר רב נחמן בר יצחק: חכמים ורבי יהודה חלוקים בתותים ורימונים
⤴(רש"י: שאלו ראויים ועומדים לעיתים למשקים שלהם ולכן חכמים מתייחסים אליהם כמו לזיתים וענבים. כלומר בגלל שלפעמים גם אותם סוחטין בשביל המשקין שלהן, אם ישתה המשקין היוצאים מתותים ורימונים - עלול לבוא לסחוט אותם לכתחילה)
רב: רבי יהודה היה חלוק אף בזיתים וענבים, ולדעתו גם מהמשקין שלהם מותר להנות אם הם עומדים לאכילה ולא לשתייה
↲ ולפיכך אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה בכל הפירות חוץ מזיתים וענבים ששם הלכה כחכמים (זאת משום שעל אף שהסחיטה קורית מאליה ומעוניין באוכל עצמו, מדובר במאכלים שבד"כ עומדים לסחיטה, ולכן עלול לבוא לסוחטם להבא)

רי"ף · רמב"ם · רא"ש: פסקו כשיטת שמואל, שר"י מודה לחכמים שמשקין היוצאים מאליהם מזיתים וענבים אסור, וחכמים מודים לרבי יהודה שבשאר פירות מותר.

גמרא: בהמשך, בדף קמה נאמר "דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד."

ומכך, ומהראשונים נמצינו למדים ש:

זיתים וענבים אסור לסחוט מן התורה, כיוון שעומדים לסחיטה.

והמשקין היוצאים מהם מעצמם – אסורים מדרבנן (שמא יסחט).

תותים ורימונים אסור לסחוט רק מדרבנן, כיוון שרק חלקם עומדים לסחיטה (שמא יסחט דברים האסורים מהתורה).

והמשקין שיוצאים מהם – אם עמד התות/רימון המסויים לאכילה מותרים; ואם לסחיטה אסורים.

שאר פירות שאינם עומדים לסחיטה כלל (אלא לאכילה), נחלקו הראשונים אם מותר לכתחילה לסחוט אותם לצורך משקיהם.

הערה: לענ"ד, החלוקה נעוצה בכך שעניין מלאכת דש הוא פירוק האוכל מהפסולת המחוברת אליו. ואם הפירות לא עומדים לסחיטה אלא לאכילה, וודאי שלא נחשב כ-דש.

רש"י · תוס': אסור לסחוט אף פירות אלו למשקיהם, אלא רק ל'מתק הפרי' (להיפטר מהנוזל. שזו דרך סחיטה בשאר פירות שאינם למשקים); זאת משום שאם אדם מעוניין במשקיהם – וודאי שנחשב כ'בני סחיטה' כמו תותים ורימונים.

רמב"ם · רי"ף · רא"ש: מותר לסחוט שאר פירות אף למשקיהם משום שאינם בני סחיטה.

ב"י: הדין שמצינו על תותים ורימונים שאסור לסוחטם מדרבנן, אין הוא רק לתותים ורימונים אלא הוא הדין לכל פרי שדרך האנשים לסחוט אותו למימיו ולשתייה.
אולם, אם נוהגים לסוחטם לרפואה וכד' – מותר.

ב"י: התקשה במנהגם של בני מצרים לסחוט לימונים לתוך מים עם סוכר שהרי הווי לשתייה ממש!
והציע מכך: מה שאסור הוא רק אם סוחט הנוזלים ללא תערובת כלל, אבל אם סוחט אותם לכלי שקיים בו נוזלים כבר – מותר.

ש"ע: כתב כדין הגמרא והראשונים לגבי זיתים וענבים ולגבי תותים ורימונים. ולגבי שאר כל פירות כתב שמותר לסוחטן.

הפוסקים נחלקו אם כוונת הש"ע בכך כרי"ף, רמב"ם והרא"ש, שמותר לסוחטן אפילו למשקים, או כרש"י ותוס' שאסור לסוחטן למשקים, אלא שמותר ל'מתק הפרי':

ט"ז: דעתו של השו"ע כרש"י ותוס' ("ונמצא פשט הש"ע עולה יפה דשאר כל הפירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא, אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה - אסור")

בה"ל: דעת השו"ע כרי"ף וסיעתו, ושפשט לשונו שמותר לסחוט אפילו למשקים

רמ"א: הביא את דברי הב"י שמה שאסור לסחוט מדרבנן הוא לא תותים ורימונים דווקא אלא כל פרי שנוהגים במקום כלשהו לסוחטו לשם שתייה.

דנו על כך הפוסקים, אם לדעת הרמ"א משמע שאסור בכל מקום בעולם, או רק במקום בו נהוג:

מג"א: דווקא במקום שנהוג לסחוט נחשבים כפירות שלעיתים עומדים לסחיטה ואסורים דרבנן.

מטה יהודה: וודאי שדעתו שאם נהוג במקום מסוים לסחוט - אסור בכל העולם

פירות הדר

לעניני ההווה, יש לדון על פירות הדר. מה יהיה דינם של תפוזים למשל?

עפ"י סברת הב"י (שהביא הרמ"א), וודאי שלא יהיו מותרים בסחיטה לכתחילה, שהרי לעיתים עומדים לסחיטה. אולם, יש לתהות אם אולי אפילו חייב על סחיטתם וזו אסורה מן התורה; שהרי ניתן לטעון שכיום תפוזים עומדים בעיקר לסחיטה כזיתים וענבים.

הגר"ע (בהליכות עולם): יהיו אסורים מדרבנן (וכך שאר פירות שנהוג כיום לסחוט).

למצוץ בפה רמ"א · א׳

הגהות מיימוניות בשם רא"מ: אסור למצוץ בפה בשר ששרה במרק או פת ששרתה ביין, ומכאן שגם פירות.

שיבולי הלקט: התיר אף בזיתים וענבים משום שמציצה לא נחשב דרך סחיטה, ואין למשקה חשיבות בפה. ואם יש – אז וודאי שחשיב כאוכל.

רמ"א: הביא על ס' א' שמותר למצוץ בפה ענבים בעבור המשקה שלהם (שה"ל), אבל שיש אוסרים (רא"מ).

וכמי ננהג?

ברכי יוסף · הגר"ע: פסקו שמותר אפילו בזיתים וענבים, כשה"ל.

אליה רבה: יש להחמיר לפחות בזיתים וענבים משום שסחיטם מדאורייתא.

מ"ב: רק דרך יניקה אסורה בזיתים וענבים, כלומר כשמוצץ אותם כשאינם בפיו. אבל כשהם בתוך פיו מותר ובוודאי שבשאר פירות מותר.

סחיטה לתוך אוכל ש"כ · ד׳

גמרא : שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה.
אלמא קסבר: משקה הבא לאוכל - אוכל הוא.

רש"י: הסוחט לקדרה ודאי שהוא מיועד לאוכל שבה ואין זה דרך המלאכה (דש)

מכאן שמותר לסחוט אפילו פירות שעומדים לסחיטה אפילו למשקיהם אם סוחטם לשם האוכל, שאז משמש הנוזל כאוכל.

ר"ח: אין הלכה כן, ואסור לסחוט דבר שצריך למימיו אפילו לקדרה.

בעל הלכות פסוקות: אסור לסחוט אפילו לאוכל משום שההיתר נאמר לגבי יו"ט.

רי"ף · רמב"ם · תוס': מותר.

ש"ע: הכריע כסיעת הרי"ף שמותר.
אולם בסעי' ז', לעניין סחיטת שלקות הביא את הדין בצורה דומה אך בסוף הביא גם את דעת ר"ח.

מ"ב: משמע מכך שלדעת השו"ע – המחמיר בזה תבוא עליו הברכה.

ב"י · ראב"ד: מה שמותר לסחוט אפילו ענבים, הוא רק אם הם עומדים לאכילה.

מאירי: אפילו ענבים העומדים לשתייה מותר.

בה"ל: להקל לגמרי כהמאירי (ו'בעל ההשלמה').

מכל מקום, אולי ראוי להחמיר לפחות בזיתים וענבים שאסורים מדאורייתא, ולסחוט למימיהם רק כאלו העומדים לאכילה.

סחיטת ענבי בוסר לתוך אוכל ש"כ · ה׳

הטור הביא את דעת המתירים ודעת האוסרים:

רבנו יוסף: כשם שמצינו (מדברי שמואל) שמותר לסחוט פירות לקערה, כך מותר לסחוט אפילו ענבים שהם בוסר.

ר"ת: אסר וסבר שההיתר הוא רק אצל ענבים שראויים לאכילה, אך בענבים שאינם ראויים לאכילה נחשב כבורר אוכל מתוך פסולת (המיץ מתוך הבוסר).

רא"ש: 'מי ישים ראשו בין שני הרים והמחמיר תבוא עליו הברכה'.

ש"ע: הביא דעת שניהם (רבנו יוסף ור"ת) כיש אומרים.

מ"ב: עפ"י דעת ר"ת, יש להחמיר גם בשאר פירות שאינם ראויים לאכילה.

הערה: לדעת מי שחושש לר"ת שמדובר בבורר, יש סברה להתיר לאכול לאלתר.

ט"ז: מותר לסחוט ענבי בוסר לקערת אוכל אם אוכל אותו לאלתר.

מג"א: חולק וסובר שאסור אף לאלתר, משום שהיתר לאלתר בבורר טעמו הוא שאין דרך ברירה לאלתר. אבל סחיטת ענבי בוסר – וודאי שדרכה אף לאלתר.

מ"ב: יש להחמיר כדעת ר"ת והמג"א, אבל בשעת הדחק אפשר להקל אם קצת ראוי הענב לאכילה.

זיתים וענבים שנתרסקו מערב שבת ש"כ · ב׳

משנה: במחלוקת של ב"ש וב"ה לעניין שביתת כלים – שניהם מסכימים שמותר לטעון בית הבד ובית הגת מער"ש כדי שייסחטו בשבת (למרות שבית שמאי סוברים שיש שביתת כלים).

גמרא: מבואר שהסיבה לכך שבית שמאי מסכימים במקרה כנ"ל שמותר, היא משום שב"ש סוברים שאיסור שביתת כלים רלוונטי רק באיסורים דאורייתא; אבל באיסורים דרבנן אין שביתת כלים.
ומכאן למדנו שאם מניחים הענבים/זיתים להיסחט לפני שבת והם נסחטים קצת – משמע שאין איסור דאורייתא לסחוט פירות שנסחטו קצת, אלא רק דרבנן.
ולפי זה למדנו בגמרא שהחשש המדובר בפירות שנסחטו מעצמם (שמא יבוא לסחוט) אינו רלוונטי לפירות שנתרסקו לפני שבת.

ומהי מידת הריסוק?

מהגמרא מתבאר שיש שלושה שלבים: ריסוק, דיכה (כתישה), ושחיקה.

רב המגיד · ר"ן: רק אם הפירות נתרסקו ונכתשו מותר לסחוט אותם בשבת.

טור: מלשונו 'נתרסקו יפה' משמע שגם דורש כתישה.

האם מותר לסחוט ממש, או רק להינות עם נסחטו מעצמם?

רש"י: מאחר שנתרסקו מער"ש מותר לו להניח להם להתרסק מעצמם.

לשיטת רב המגיד והר"ן: אם נתרסקו וגם נכתשו מער"ש מותר אף לסחוט ממש.

ש"ע: נקט "זיתים וענבים שנתרסקו מע"ש, משקים היוצאים מהם מותרין".

בה"ל: העובדה שלא נקט השו"ע לשון 'יפה' (כמו שעשה הטור), משמע שפסק שמותר אף אם רק נכתשו.
אולם, הבה"ל עצמו פסק כמשתמע מהטור, שמותר לסוחטן רק אם גם נידוכו (נכתשו).

חרצנים וזגים שנתן עליהם מים ש"כ · ג׳

בעל התרומה · ש"ע : אם שפך אדם מים על חרצנים וזגים (גרעיני זיתים וענבים) מותר לשתות אותם.

מ"ב: זאת על אף שיצא יין מן הזגים משום שגם ככה בטלים ב-60 במים.

ש"ע: מותר אפילו אם לא נתן מים, אלא החרצנים/הזגים נסחטו מעצמם מותר.

מ"ב: זאת משום שנתרסקו כבר מבעוד יום.

סחיטת לימון ש"כ · ו׳

יש לתהות לעניין לימונים מה דינם. אם נגיד שהם עומדים בעיקר לשתייה – וודאי שאסורים, ואם לאכילה – מותרים.

רא"ש בתשובה: מותר לסחוט לימונים בשבת משום שדרך העולם לסוחטם לאכילה, ולא למשקה.

שיבולי הלקט בשם רבינו ישעיה: אסור (לקערה. כי לאוכל שבקדירה יסכים שמותר).

ב"י: התקשה בדברי הרא"ש שמותר לסחוט לימונים, שהרי במצרים נהגו לסחוט לימונים לשתייה ממש! והרי סבר (ב"י, א') שדבר שנוהגים לסחוט במקום כלשהו בעולם - אסור.

הביא שני תירוצים אפשריים:
א. איסור סחיטת פירות שעומדים לשתייה הוא רק אם הם עומדים לשתייה לבדם, אבל אם שותים אותם בעירוב עם דבר מה (סוכר, מים וכו') – מותר.
ב. אף אם אופציה א' לא אפשרית ואסור גם בפירות שיעורבבו עם דבר מה, האיסור הוא רק על פירות שנוהגים לסחוט ישר לתוך כלי ורק לאחמ"כ להוסיף להם מים. אולם, במצרים נהגו לסחוט את הלימונים ישר לתוך המים.

ש"ע: פסק בקצרה: 'מותר לסחוט לימוני"ש'.

בה"ל: כוונת השו"ע שמותר לסחוט אפילו למשקים (כמו שסבר בסע' א'), ולא רק על אוכל; שהרי על אוכל מותר לסחוט אפילו ענבים, ולכך לא היה צריך להתיר גם לימונים.

סחיטת כבשים ושלקות ש"כ · ז׳

בסוגייה דנו לגבי ירקות חיים (כבשים) וירקות מבושלים (שלקות) שנספגו ביין או חומץ, אם מותר לסוחטם.

גמרא: רב: כבשים מותר לסחוט רק לגופם (כלומר, לצורך המאכל), אבל בשביל הנוזלים אסור דרבנן
שלקות מותר לסחוט גם לגופם וגם בשביל הנוזלים
שמואל: שניהם מותר לסחוט רק לגופם ואסור מדרבנן לסחוט בשביל הנוזלים
(כלומר רב מקל בשלקות שמותר גם בשביל הנוזלים)
רבי יוחנן: שניהם מותר לסחוט רק לגופם ואם סוחט לנוזלים חייב מדאורייתא

למה רק רבי יוחנן מחייב דאורייתא?

רש"י: לדעת רב ושמואל אין בסחיטת הכבשים/שלקות משום 'מפרק' מכיוון שהמשקה לא גדל בתוך הירקות, אלא נספג באופן מלאכותי (אולם טעם האיסור שמא יבואו לסחוט זיתים וענבים ודאי עומד)

ריטב"א: לדעת ר' יוחנן ירקות ושלקות דרכם להיסחט בדיוק כמו זיתים וענבים.

כמי מהדעות פוסקים?

רי"ף · רמב"ם: כשמואל (יש לו שותפים לכל עמדה: רב כמוהו לגבי סחיטה לגופם ור' יוחנן כמוהו שאסור לנוזלים בשלקות)

ר"ח: כר' יוחנן (סבר שבדעות רב שמואל ור' יוחנן מכריעים כר' יוחנן)

ש"ע: כתב כרי"ף ורמב"ם (שמואל), שמותר לסחוט כבשים ושלקות לגופם, אבל למימיהם אסור מדרבנן. וציין שלקערה מותר אפילו למימיהם (כמו בסע' ד')
ובסוף הביא את דעת ר"ח שאסור מדאורייתא למימיהם ואפילו לקדירה.

מ"ב: סבר מכך שהשו"ע הביא דעת הר"ח שלדידו טוב להחמיר.

סחיטת ציר של דג ש"כ · ח׳

גמרא: בהמשך הסוגייה מובא בשם רב שדגים מותר לסוחטם לצורך הציר אפילו לקערה.
אבל שמואל סבר שדין דגים ככבשים ושלקות (לשיטתו), ולכן יהיה אסור לסחוט את הדג בעבור הציר, אלא רק לצורך הדג מותר.

רש"י: לשיטת רב מותר לסחוט דגים אפילו לצורך הציר משום שנחשב כאוכל בעצמו.

ש"ע: פסק כשיטתו לעניין שלקות, כשמואל.

ריסוק שלג וברד ש"כ · ט׳

ברייתא · ר' יהודה: אין מרסקין בשבת שלג וברד בשביל שיצאו המים, אבל מותר לשים אותם בכוס או בקערה (למרות שימסו).

מה האיסור פה? מה המלאכה?

לא סביר שזה סוחט (דש, מפרק) משום שתולדת מפרק היא פירוק דבר מגידולו. האם הוצאת הנוזלים מהשלג/ברד נחשבת כך?

רשב"א · ר"ן: האיסור לרסק הוא שמא יסחוט (בגלל הדמיון).

בעל התרומה: מוליד.

האם מותר להניח בשבת בשמש קרח/שלג כדי שיימס?

לשיטת בעל התרומה: זה יהיה אסור, שוודאי שיוליד דבר חדש (לשיטתו כל דבר שיביא הולדה של דבר חדש יהיה אסור).

רשב"א: כתב לשיטתו, שבגלל שהאיסור הוא רק לרסק, אין כאן בעיה ומותר להניח בשמש.

ש"ע: פסק כדברי הברייתא שאסור לרסק השלג והברד, אך מותר להניחם בכוס;
וכתב כדעת הרשב"א שמותר להניחם בחמה שימסו.

רמ"א: אבל, בסימן שי"ח (ס' ט"ז) אסר כבעל התרומה שאסור להפשיר בחמה משום מוליד.

ב"י: הביא שהאיסור הוא רק לרסק לחתיכות קטנות (כמו שפירש רש"י), אבל לשבור חתיכה אחת (כדי להכניסה לכוס בהיתר) מותר; ואפילו אם יוצאים קצת מים בכך, משום שאינו מתכוון ואינו מעוניין בכך.

ב"י: ועוד, הביא מתוספתא מקבילה שמה שאסרו הוא לרסק לתוך כלי ריק, אבל לכלי עם מים מותר לרסק משום שמתערבבים עם המים.

הפוסקים חלקו אם אנו מקיימים להלכה את מה שהביא הב"י בתוספתא

מג"א: הביא את דברי המתירים עפ"י התוספתא, אך על לשון השו"ע כתב כי 'משמע דלרסק בידים אסור'.

חיי אדם: מותר לרסק לתוך כלי עם מים.

שו"ע הרב: לא קיי"ל כתוספתא, ואסר לרסק אף לכלי עם מים.

האם עירבוב כוס משקה עם קרח נחשבת ריסוק?

אגרות משה: אין בעיה לערבב על אף שמסייע להמסה, וכך גם סוכר ושאר אבקות משקים;
ולענ"ד דיש לומר בזה שמאחר והוא לא מרסק בידו, לא דמי לסוחט כלל

שש"כ: טוב להקפיד שלא להמיס הקרח ע"י ערבוב (וחשש לנולד כנראה. ונראה לי דבתוך הכוס, זה לא ניכר ומותר)

לשבור קרח בשביל המים שמתחתיו ש"כ · י׳

ש"ע: מתיר. וזה עפ"י מה שכתב בסעיף ט' שאסור לרסק לחתיכות קטנות בשביל שיזובו ויצאו מים, אבל אם לא עושה זאת בשביל המים מותר.

אז לגבי אגם קפוא, שהפך לקרח:

מג"א: הקרח מחובר לקרקע, ויש כאן חשש לאיסור בניין וסתירה.

מ"ב: הביא בשם אחרונים שחלקו על כך וסברו שיש על הקרח שם מים, ואינו נחשב מחובר; ועוד, צידד לפי השו"ע שלא עושה זאת כדי שיזובו מימיו.

נטילת ידיים במים קפואים עם קרח/שלג ש"כ · יא׳

ש"ע: יש להיזהר שלא ליטול ידיים במים קפואים שיש בהם קרח ושלג שמא יתרסק מידיו.

תוס': זה עפ"י דבריהם בדף נא שכתבו כך כנ"ל.

וההיגיון הוא עפ"י האיסור לרסק.

אולם יש לתהות, הרי מדעת השו"ע למדנו שאסור רק לרסק כדי שיזובו מים, וכאן וודאי שהווי דבר שאינו מתכוון או פסיק רישיה דלא ניחא ליה + מדרבנן. (גם ערוה"ש התקשה בזה)

לשפשף מלח בידיים ש"כ · יב׳

ש"ע · בעל התרומה: יש להיזהר שלא לשפשף מלח בידיים. וזה עפ"י דברי בעל התרומה שכתב כך משום שהמלח נהפך למים בעת השפשוף בדומה לשלג וברד; ויש בזה נולד.

ויש לתמוה כמו שכתבתי בס' יא, שהרי סבר השו"ע שאסור לרסק רק בשביל שיזובו. וגם כאן פסיק רישיה דלנ"ל + מדרבנן.

האם מותר לשפשף סבון מוצק בשבת?

שש"כ: יש בכך איסור מוליד, ופעמים אף ממחק או ממרח.

הגר"ע: התיר. וכתב שלשו"ע איסור ריסוק אינו משום מוליד, אלא שמא יסחוט (רשב"א); וטעם זה לא שייך בסבון, שהרי לא נמס מעצמו כמו פירות וקרח אלא ע"י המים.

דריסת שלג בהליכה ש"כ · יג׳

ש"ע · מהר"ם מרוטנבורג: מתיר כדברי מהר"ם מרוטנבורג.

שווה לתרגל דיון עצמאי של הנידון: מה מעמד המעשה מבחינת כוונה, ואילו גורמים מצטרפים כאן כדי להקל?

פסיק רישא — וודאי שירסק · אך לא ניחא ליה · והאיסור מדרבנן · ועוד, שאי אפשר להיזהר בזה כשהרחוב מלא שלג (ט"ז).

הטלת מי רגלים בשלג ש"כ · יד׳

ש"ע: הביא דברי המהר"ם מרוטנבורג שמתיר להטיל מי רגלים בשלג, ודעת הרא"ש שחושש.

טור: הביא גם הוא דבריו, ושם כתב שהיתר זה דומה לדריסת שלג ברגליים (ס' יג').
אך הביא גם את דעת אביו הרא"ש שהיה נזהר בדבר משום שהשלג נימוח ע"י השתן.

גם כאן, נראה שהמחלוקת נעוצה בפסיק רישיה דלא ניחא ליה + דרבנן.

על פסיק רישא

בדף על מלאכת מחשבת ראינו שהרא"ש סובר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. אבל 'הערוך' ושו"ע (ס' יח) התירו. ותרוה"ד התיר פ"ר מדרבנן.

ט"ז: יש להקל בזה בדומה למה שכתב לגבי הליכה בשלג, שאי אפשר כשכל האדמה שלג.

שפיכת מים על קוביות קרח

עולה ממה שהעלנו לגבי שתן על שלג שנימוח בגללו:

שלא רק לשיטת הרא"ש והאוסרים פסיק רישא דלא ניחא ליה יהיה אסור לשפוך מים על קוביות קרח שימוחו וימסו ע"י כך. אלא בגלל שניחא ליה, יהיה אסור לכולי עלמא.

מלבן: הגדרה ושלבים ש"ב

מלבן = כיבוס (עפ"י רש"י. 'המלבנו – מכבסו בנהר')

מספר שלבים יש במלאכת הליבון, וכולם אסורים גם בפני עצמם:

● שרייה
● שפשוף
● סחיטה
● ליבון ע"י חום האש (חום שהידס"ב)

ניעור טלית ש"ב · א׳

רב הונא: המנער טלית חייב חטאת (רש"י: זהו ליבונה)
ונאמר על כך שיש 3 תנאים:
א. בגד חדש
ב. כהה
ג. שלא היה לובש הבגד בלי הניעור (קפיד עלייהו)
(עולא שראה את רבנן בפומבדיתא מנערים גלימותיהם)

רש"י: הבין כי מדובר בניעור הטלית מעפר, וזהו ליבונה ('התנערי מעפר קומי').

תוס' · רא"ש: חלקו וסברו שמדובר בניעור מן הטל שעליו (רטיבות), ושלא שייך מלבן בניעור עפר.

ש"ע: נקט כתוס' ורא"ש שניעור הטלית האסור מטלית שחורה חדשה הוא מ-טל.

רמ"א: הביא את דעת רש"י וסבר שיש לחשוש לה.

על התנאים

היכי דמי 'טלית חדשה'?

ב"י: חדשה נקראת טלית שעוד לא כובסה.

ב"י: אולם, ציין כי מלשון הרמב"ם משתמע שלא נשתמשו בה הרבה, ועדיין נראית חדשה. וכך כתב גם המ"ב.

מ"ב: הסיבה שדווקא בבגד חדש אסור היא משום שאנשים חוששים שיתכווץ מהרטיבות ולכן ינערו.

האם באמת כל התנאים נדרשים?

בה"ל: שהקפדה עפ"י הגמרא והשו"ע, היא לא תנאי נוסף לתנאי ה-'חדש' ותנאי הצבע. אלא שההקפדה היא התנאי היחיד, פשוט כשמתקיימים שני התנאים (שחור וחדש) אז וודאי שהאדם מקפיד.
לכן כתב שגם בבגד ישן ושאינו שחור, אם ידוע שהאדם מקפיד על יפוי וניקיון הבגד – אסור לו לנערו.

בגד שנספג ממש

כל-בו · של"ג: אם מדובר בבגד שנספג ממש במים, אסור אפילו בבגד שאינו שחור; אבל עדיין רק חדש אסור, ובבגד ישן מותר.

מ"ב: על אף שבבגד ישן מותר לנער, יש להיזהר שלא לנער חזק מדי מן המים שאז עלול לסחוט.

שפשוף הבגד

בה"ל: אפילו לדעת השו"ע והמקלים שאוסרים רק ברטיבות, וודאי שאסור לשפשף אלא רק לנער מותר.

הגר"ע (בחזון עובדיה): מותר אף לשפשף ע"מ להסיר האבק אם עושה זאת ע"י שפשוף חלקי הבגד זה בזה.

מותר לנער, אך השאלה אם בחוזקה

דוגמאות

מה נגיד על מעיל גשם?

מדובר ברטיבות מטל, לכן יש לדון בשאר התנאים. לפיכך, לא מתקיים תנאי ההקפדה שהרי מעיל גשם וודאי שילבש גם בלי הניעור ואינו מקפיד על הניקיון שבכך.

אולם, נראה לפי הסברא שראינו במ"ב שבבגד ספוג יש להיזהר שלא לנער חזק מדי כדי שלא יסחוט. אבל בכך יש לדון בחומר ממנו עשוי המעיל; שהרי מעילי גשם בדר"כ עשויים מפלסטיק וכד' כך שאינם סופגים. ואם כן – מותר אפילו בחוזקה.

שפשוף ש"ב · ה׳

גמרא: רב אחא שאל את רב ספרא על חלוקים וזה התיר לו לשפשף, משום שרק מתכוון לרככו ולא להלבינו. ורב נחמן בר יצחק שאל את רב אחא למה לא שאל את רב ספרא לעניין סודר, וענה לו שכבר שאל זאת את רב הונא ש'פשט' לו. ורב נחמן ב"י תמה מדוע שאל את רב ספרא על חלוק ולא למד ממה שאסר לו רב הונא על סודר. ורב אחא ענה כי בסודר השפשוף נראה כמכוון לצחצוח וליבון ובחלוק לא נראה.

רש"י · רמב"ם: בחלוק מותר לשפשף משום שמכוון לריכוך ולא מכוון לליבון
בסודר אסור משום שבוודאי מכוון בשפשוף להלבין.

רמב"ן · ראב"ד: גם בחלוק וגם בסודר מותר לשפשף כשמתכוון לריכוך (בגרסתם החלק השני היה גם הוא על חלוק ורב הונא פשט לרב אחא להיתר).

ש"ע: נוקט בלשונו כרש"י ורמב"ם שחלוק מותר בשפשוף וסודר אסור.

רמ"א · שיבולי הלקט: מביא את שיבולי הלקט הסובר שכל בגדי פשתן אסורים בשפשוף, משום שפעולת הריכוך אצלם היא כיבוסן. מכאן שאפילו חלוק – אם הוא של פשתן אסור לשפשפו.

מ"ב: התיר לשפשף חלוק אפילו של פשתן, בגלל שהוא בגד תחתון שאינו מעוניין בליבונו אלא רק בריכוכו.

מ"ב: (כד) ובוודאי, שאם שפשף חלוק בכוונה לצחצחו וללבנו שאסור.

הסרת טיט מהבגד ש"ב · ז׳

גמרא: לגבי בגד שמלוכלך בטיט - רב כהנא מתיר להסיר הטיט באמצעות שפשוף של הבגד בעצמו מבפנים. ומהברייתא שם (שמובאת כהקשיה) מסתבר שמבחוץ מותר לגרד עם הציפורן.

למה אסור שפשוף מבחוץ ולמה מותר מבפנים?

רש"י: מסתבר שאין בשפשוף בלי מים כיבוס באמת. אלא שבגלל ששפשוף היא פעולה הנעשית בעת הליבון, היא אסורה משום שנראה כמכבס. אבל כשמשפשף בלי מים ומבפנים – לא נראה כמכבס ומותר (רק מבחוץ מחזי כמכבס).

איך זה מסתדר עם זה שבס' ה' נפסק לגבי סודר שאסור לשפשפו אף מבפנים?

מ"ב: שם מבואר כי מה שאסור בסודר הוא כשמכוון לצחצח. ופה, החילוק לא רלוונטי משום שלא מכוון לצחצח, אלא להסיר את הטיט בלבד.

לעניין סוג הבגד

שיבולי הלקט: כל מה שאסור בשפשוף הטיט מבחוץ הוא רק בפשתן, אבל בצמר/משי מותר.

איזה טיט מותר לשפשף (לח־יבש)?

ר' פרץ: (והביאו הטור) ההיתר לשפשף את הטיט עם הבגד כנ"ל, הוא רק כשמדובר בטיט לח. אבל טיט יבש אסור לגרדו משום שהווי טוחן.

ערוך השולחן · ט"ז: רק אם יש ממש פירורים אסור לגרד טיט יבש משום טוחן. אבל אם יש שם רק 'מראה' הטיט – מותר.

מ"ב: אסר לגרד אפילו את מראה הטיט, וסבר שעכשיו זה כבר נחשב כמו שפשוף לשם צחצוח (ס' ה'), ולא טוחן. שהרי מרגע שאין טיט לגירוד, נעשה כאן שפשוף של צחצוח וליבון.

ש"ע: מותר לשפשף טיט מהבגד מבפנים ולא מבחוץ משום שדמי כמלבן (רש"י).
ולא התייחס לסברת שיבולי הלקט (פשתן).
ולעניין מצב הטיט, ציין בסוף שיש האוסרים בטיט יבש (ר' פרץ).

שש"כ: פסק לעניין הטיט כמו המחמירים בגירוד, וכמו המ"ב שנחשב שפשוף כשכבר אין טיט. אולם כתב שאם מדובר בלכלוך לח שישאיר אחריו כתם – מותר להסירו (משום שלדידו, אם לח – אין טוחן; ואם ישאיר כתם – אין זה שפשוף לשם צחצוח).

גירוד הנעל ש"ב · ח׳

גמרא: רבי ינאי מתיר לגרד באמצעות גב הסכין טיט ממנעל חדש אבל לא ישן.
ומקשים עליו ממשנת רבי חייא שאמר שלא מגרדין, לא מנעל ישן ולא חדש.

והראשונים פסקו כרבי חייא (כנראה בגלל הזקן שהביא דבריו)

רש"י: מה שאוסרים לגרד הוא משום ממחק, שכשמגרד עם הסכין מתקלף גם המנעל (ולפי רבי ינאי מנעל חדש לא מתקלף מהסכין).

כלבו: האיסור מדברי רבי חייא הוא רק בגירוד טיט יבש, אבל לח מותר משום שאין בכך תיקון (כלומר, ליבון).

מכאן, נראה כי:

רש"י — האיסור הוא משום ממחק.

לכן: אסור לגרד אף טיט לח, כי החשש שיקלוף הנעל וימחק קיים גם אז.

הכלבו — מדובר באיסור תיקון הנעל.

לכן: אסור רק גירוד טיט יבש כי רק אז שייך תיקון הנעל (בכך שנוקה הטיט).

ש"ע: נקט בלשונו כרש"י שהאיסור בגירוד הטיט הוא משום ממחק, מפני שמקלף עור הנעל.

בה"ל: יכול להיות שאף לשיטת רש"י מותר לגרד טיט לח (ורק יבש אסור), אם יש אפשרות שלא לעבור על ממחק כך. לכן, סבר שאם מגרדים בנחת ולא בחוזקה – מותר בטיט לח.

שש"כ: לפי כל זאת, ניסח שכשהבוץ על הנעליים עוד לח, מותר לנגבו במטלית, אבל לא בסכין (וכך יוצא מהחשש של רש"י שיקלוף הנעל אף בטיט לח). וכשהבוץ כבר יבש – לא יסירו כלל.

אור לציון: אולם, כיום כשכבר רוב הסוליות של הנעליים לא עשויות מעור, ולכן לא שייך בכך ממחק – מותר לגרדם אף עם כלי ברזל. ואפילו כאלו העשויות מעור עשויות היטב ואין חשש.

ניקוי ע"י מים ש"ב · ט׳-י׳

תמצית השיטות

משנה (פ' נוטל): כר שהיתה עליו לשלשת – מקנח בסמרטוט (אבל לא נותן מים כי 'שרייתו זהו כיבוסו')
אם היה מעור – מותר אף לשפוך

שרייתו זהו כיבוסו

אין שרייתו זהו כיבוסו. אלא רק שפשוף נחשב כיבוס. מותר לשפוך מים

בגמרא זבחים צד עולה חילוק בין עורות קשים לרכים.

עורות רכים: אסור מן התורה לשפשף

עורות קשים: מחלוקת ראשונים.

שאילתות דרא"ג - אסור מן התורה

רר"ר (עפ"י בה"ל) - אסור מדרבנן

רש"י ר"ן - מותר

שו"ע - כתב רק הדין המוסכם שמותר לשפוך מים, ושאסור לכבס ע"י שפשוף. אבל לא פירט בין רכים לקשים ובין דאורייתא לדרבנן; ואי אפשר לדעת איזה עור מותר ואיזה אסור (דיכול להיות שנקט מה שמוסכם לכו"ע שאסור עורות קשים)

בה"ל: אין להקל כרש"י והר"ן, ואסור לשפשף (ובוודאי כשהשאילתות מחמירים דזה דאורייתא)

מ"ב – לא שייך כיבוס ומותר אף לשפשף

עורות

בקצרה:

משנה: מותר לשפוך מים על עור משום שלא מתכבס.

ברייתא: עור רך כן מתכבס; מחלוקת חכמים-אחרים אם גם עור קשה בר כיבוס.

רבא: הכיבוס האסור בעור הוא בשפשוף 'כדרך המכבסים' - שני צידיו זה בזה.

בהרחבה — מהלך הסוגיות

משנה: אם היתה על כר לשלשת – מותר לקנחה בסמרטוט
ואם היתה של עור - נותנין עליה מים עד שתכלה.

כלומר, שכר העשוי מבד, אסור לנקות ממנו לכלוך במים, כי זו השרייתו ומתחייב משום מכבס.

אבל על עור מותר לשפוך ולהוריד הלכלוך משום שהוא קשה ואינו מתכבס סתם ככה ממים.

ברייתא: מובאת מחלוקת אם עור הוא בר כיבוס, (או שמא רק גירודו יכול לנקותו ואסור).
ולפי רבא, לכולי עלמא עור רך הוא בר כיבוס, אלא שחולקים לגבי עור קשה. כאשר חכמים סוברים שרק בעור רך שייך כיבוס, ואחרים סוברים שאף בעור קשה שייך כיבוס.

רבא: בנוסף, מתבאר מדבריו 'היכי דמי' כיבוס של עור.
ואמר, שכל כיבוס שאינו בשפשוף - לאו שמיה כיבוס, ומותר.
ועפ"י רש"י, שפשוף כנ"ל הוא 'כדרך המכבסים'; כשמשפשפים את שני צדדיו של העור זה בזה. והוא האסור.
ולבסוף, אומר רבא שמותר להשרות מנעל במים (שכשוך), אבל לשפשף אסור (כיבוס).

מעתה, נראה פסיקות המתייחסות גם למחלוקת חכמים-אחרים על עור קשה, וגם לסוג הכיבוס האסור בעור. לפיכך, הפסיקות כנראה ייצרו שיטות שונות לגבי דרגת העור ומעשה הכיבוס.

שאילתות דרב אחאי: פסק כדעת אחרים, שעור קשה הוא בר כיבוס ואסור מדאורייתא ('כדרך המכבסים').

רוב הראשונים: פסקו כחכמים שרק עור רך כיבוסו אסור מדאורייתא, ועור קשה אין מתחייבין בו בכיבוס אפילו בשפשוף 'כדרך המכבסים'.

רי"ף · רמב"ם · רא"ש: אבל חלקם סברו שעל אף שעור קשה לא שייך כיבוס בשפשוף מדאורייתא – כיבוסו אסור מדרבנן.
וכך הבין הבה"ל ברי"ף, ברמב"ם וברא"ש.
ועוד, שלפי שיטתם כיבוס עורות קשים אף בלא שפשוף אסור מדרבנן
וכן, גם עור רך אסור בכיבוס ללא שפשוף מדרבנן.

רש"י · ר"ן: מותר לכבס עורות קשים אף בשפשוף, ואין איסור דרבנן שייך להם כלל.

ש"ע: לא דייק כשום דעה, ורק כתב כדין הסוגיות שמותר לשכשך את המנעל ע"י שטיפה במים, אבל אסור לשפשפו זה בזה.

בה"ל: יש להחמיר כרוב הראשונים (רמב"ם, רי"ף, רא"ש ושאילתות) שיש איסור מדרבנן על כיבוס אף בלא שפשוף בעורות קשים.
ואף כתב שכיבוס עורות רכים בלא שפשוף אסור מדאורייתא.

מ"ב: בכל מקרה, לעניין זה כלי עץ לא שייך בהם כיבוס כלל, ומותר לשפשפם.

פלסטיק

מה יהיה הדין לגבי פלסטיק? האם דומה יותר לבד, לעור (ואם כן באיזה אופן), או לעץ?

שש"כ: נראה שהתייחס אל בגדי פלסטיק (בגד-ים) כעור; והתיר להשרותם או לשפוך עליהם מים, אך אסר לכבסם אף בלא שפשוף (כלומר גם לא בידיים).

בד — 'שרייתו זהו כיבוסו'

משנה: ראינו ש: אם היתה על כר לשלשת – מותר לקנחה בסמרטוט.

גמרא: בגד שרייתו זהו כיבוסו.

כלומר, שכר העשוי מבד, אסור לנקות ממנו לכלוך במים, כי זו השרייתו ומתחייב משום מכבס.

אבל מותר לקנחו בסמרטוט.

מהי אותה ההשרייה האסורה?

תוספות: מתקשים עם האמירה שהשרייה במים נחשבת כיבוס, משום שבמסכת יומא נאמר שההולך לקבל פני רבו עובר במים עד צוארו, ובמסכ' ביצה אמרו על נידה שאין לה בגדים שיכולה לטבול עם בגדיה. ומוזר להם שלא מוזכר בשני המקרים הנ"ל חשש ליבון, שהרי מדובר בהשריית בגדים במים!

ר"י: (ר' יצחק. תוספות) תירץ שלא כל השרייה של בגד במים אסורה, אלא רק השרייה של בגד עם לכלוך. כך, ביומא ובביצה מדובר במקרים שבגדיהם לא היו מלוכלים.

סמ"ג · סמ"ק: וכך תירצו גם הם.

ר"ת · טור: ההשרייה האסורה היא כזו של דרך ניקוי, אבל אם השרייתו לא מנקה את הבגד - כמו במקרים בסוגיות; 'דרך לכלוך' – אז מותר אפילו אם יש על הבגד לכלוך.

ריב"א: לפעמים גם על בגדים עם לכלוך מותר לשפוך מים, כשמכוונים רק לטהר, ומה שאסור הוא לשפוך מים בכוונה לצחצח (ראיה מנידה, שטובלת בבגדיה למרות כתם הדם – לשם טהרה).

יראים: בפשטות כל השרייה אסורה, ואפילו של בגד נקי. מה שהיה ביומא וביצה הוא בגדי עור.

השריית בגד נקי — קיצור הלכה

ר"י — מותר

ר"ת — רק 'דרך לכלוך'

ריב"א — מכוון לטהר

יראים — אסור

ספר התרומה: (ר' ברוך. מבעלי תוס') נראה שסבר כמו ר"י שרק בגד עם לכלוך אסור להשרות. אבל סבר שבכל זאת גזרו לאיסור להשרות אפילו בגד נקי מחשש שמא יסחוט את הבגד.
ולפיו, מה שמתואר ביומא וביצה על הנידה וההולך לקבל פני רבו – לא גזרו לשם מצווה.
וגם חשש לדעותיהם של ר"ת וריב"א.

רמ"א: הביא תחילה כדעת ר"י (שמותר להשרות בגד שאין עליו לכלוך), ובסוף ציין ש'יש אוסרים בכל עניין' (לכאורה יראים, אבל בס' י' כתב שאסור רק דרך ניקוי, אז משמע שזו) כדעת ר"ת.

ש"ע: כתב שאסור להשרות בגד שיש עליו לכלוך.

מכאן נחלקו אחרונים כמי סבר:

מג"א: שו"ע כ-ר"י

תוספת שבת: כ-ר"ת (מה שכתב 'שיש עליו לכלוך' – סתם נקיטת לשון משנה)

בה"ל: יש להחמיר ולחשוש לר"ת משום שזה דאורייתא.

שש"כ: לפיכך, סבר שכיום אסור לשים אבקת טלק על בגד כדי שיספוג כתם שומן, משום שלבסוף הוא עתיד לנקותו, ונחשב כמו להשרות בגד שיש עליו לכלוך.

ייבוש ידיים

מתוך שיטת היראים הנ"ל לגבי 'שרייתו הוא כיבוסו', כתב שניגוב ידיים רטובות מאוד בבד (מפה) אסור – משום שכל השרייה אסורה. לפיכך, סבר שמוטב לנער היטב את הידיים לפני הניגוב.

אולם, לפי שיטת ר"ת, רק הרטבה ושרייה שהיא 'דרך ניקוי' אסורה, וכאשר אדם מייבש ידיו במפה, וודאי שנחשב 'דרך לכלוך' ומותר (ולפיכך התיר לאישה לנגב ידיה אף בבגדים מטונפים).

ולמרות שבס' ט' השו"ע פסק או כר"ת או כר"י, בס' י' כתב כסברת היראים שטוב להיזהר ולנער היטב את המים מן הידיים לפני ניגובם.

רמ"א: כתב כשיטת ר"ת שאין לחשוש לדעת היראים ואין בעיה לנגב כל עוד זה דרך לכלוך, אבל אסור לשפוך מים ישירות על מקום לכלוך בבד משום שוודאי נחשב דרך ניקוי ואסור.

מ"ב: הוסיף על דברי הרמ"א שאם יש על הבגד צואה נחשב בכל מקרה דרך ניקוי משום שמאוד מאיס.

מ"ב: ציין גם, שאם מדובר בבד שמקפיד עליו ועל המים הספוגים בו, יש חשש שמא יבוא לסחוט אותו אם יהיה רטוב. ואז יהיה מותר רק אם ידיו לא מאוד לחות.

שש"כ: ולעניין מגבת של ימינו, נראה שלא אכפת לאדם על רטיבותה ואין חשש שיבוא לסחוט אותה.

קינוח ידיים מלוכלכות ש"ב · יא׳

תוספתא שבת: מי שידו מלוכלכת מותר לו לנגב אותה בזנב סוס/פרה/שועל או מפה קשה (וכל דבר שאדם לא אכפת לו שיתלכלך), אבל במפה (מגבת) שנועדה לניגוב הידיים – אסור.

רמב"ם: עניין האיסור הוא שמא יבוא לכבס את המגבת בגלל שהיא שמקפיד על נקיונה.

ש"ע: כתב כלשון התוספתא וכסברת הרמב"ם.

תוספת שבת: ההיתר לנגב בזנב בהמות הוא רק אם הוא תלוש מהן, אבל כשעוד מחובר לגופן אסור משום טלטול בע"ח.

בה"ל: תמה על סברא זו, וכתב שטלטול בע"ח אסור בגופן; אבל זנבם לא נחשב כגופם.

ניגוב כוסות ש"ב · יב׳

תשב"ץ בשם מהר"ם מרוטנבורג: אסור לנגב כוסות שהיו בהם מים או יין במפה משום דאתי לידי סחיטה או ליבון.

מ"ב: דין זה הוא גם לשיטת מי שסובר ששרייתו הוא כיבוסו במפה נקייה (ר"י) או ששרייה שהיא דרך לכלוך מותרת (ר"ת). זאת משום שהחשש כאן הוא סחיטה.

לגבי איזה נוזלים יש חשש שיבוא לידי סחיטתם מבגד?

ר"ת: רק מים, משום שהם מנקים את הבגד ויש חשש סחיטת ליבון.

ר"ן: מים ויין. גם יין מנקה בגדים ויש חשש סחיטת ליבון.

רמב"ם: מים: סחיטת ליבון. יין ושמן: סחיטת דש (ענבים וזיתים).

ש"ע: לגבי דעתו, קשה להכריע משום ש
בסימן של"ד, כד (טלית שנשרפת) משמע שסבר שרק מים עושים כיבוס (מתיר לשפוך על הטלית כל משקין שאינם מים)
אבל מלשונו כאן, נראה שחושש גם לדעת הר"ן/רמב"ם.

מג"א: הסיבה לכך שכאן השו"ע חושש גם ליין היא משום שמדובר בכוס צרה, שכשיכניס הבד לנגבו וודאי יסחט בפסיק רישא. (משום דש-סוחט)

שש"כ: מותר לנגב כלים במגבת המיועדת לכך (משום שלא מקפיד על סחיטה), ואפילו הרבה כלים. משום שוודאי שאם תרטב מאוד - יחליפנה.
אך לעניין כוסות צרות חשש כדעת המג"א שיבוא לסחיטה בפסיק רישא, ואפילו במגבת המיועדת.

מניעה של שרפת בגד בהרטבתו של"ד · כד׳

סעיף זה עניינו הן בגרימת כיבוי והן בכיבוס. לעניין כיבוס:

נראה כי חלק מן האוסרים לשפוך נוזלים על חצי הטלית שאינו בוער, אוסרים זאת משום שגורם לכיבוי; וחלק משום שמכבס.

על כן, יש מי שמתיר רק במשקים שאינם מים, משום שלשיטתם אין כיבוס אלא במים (וכן השו"ע), ויש מי שמתירים אפילו במים (סוברים כר"י, שלא שייך כיבוס אלא בבגד מלוכלך).

רב: שטלית העולה באש בצד אחד, מותר לשפוך מים על צידה השני (כדי שלא תמשיך לבעור).

רשב"ם: כתב ששפיכת המים לא נעשית על הטלית, אלא לידה משום שלדעתו יהיה בזה כיבוס.

טור: ונראה שאמנם חשש לדעת הרשב"ם, אך סובר שאין ביין ליבון, ולכן פתר זאת בכך שכתב שמותר לשפוך על צד הטלית יין (שאז ביין וודאי שאין דרך ניקוי).

והשו"ע הביא בדבריו:

ש"ע: ● דעת האוסרים לגמרי (רי"ף, רמב"ן – לדידו אף ביין שייך כיבוס)
● דעת המתירים בשאר משקין (טור)
● דעת המתירים גם במים (רמב"ם)
ומצדד בדעה האמצעית.

מ"ב: שיטת המתירים אף במים (רמב"ם), היא משום שסוברים כר"י שלא שייך כיבוס אלא בבגד מלוכלך (מכאן אפשר להציע בהמשך לס' ט', כי השו"ע לא סובר כר"י, שהרי לא מתיר כאן אף במים).

פריסת סודר ע"ג חבית ש"כ · טו׳

הסוחט בגדים חייב משום מכבס, משום מלבן. מלבן במקדש היה ניקוי של הצמר הנגזז מלכלוך.

גמרא: רבה ור' זירא שהתארחו אצל ראש הגולה, ומהסיפור נלמד כי אסור להניח בגד (כסות) על גבי גיגית מלאה מים חמים; כי היא תספג באדים ויש חשש שמא יסחוט אותה. אבל מטלית מותר משום שזה ייעודה, ולכן וודאי לא יבוא לסחוט אותה (היא אמורה להיות רטובה, לא אכפת לאדם שהיא ספוגה).

מהו הבד שמותר לכסות בו עפ"י הסוגייה?

רש"י · רמב"ם: מבינים שמדובר בבד שמיועד לכיסוי, ולכן לא קפיד עליו (מטלית).

ר' ירוחם: מדובר בדבר שאינו מיועד ללבוש (לעומת דבר שכן מיועד ללבוש), שאז לא קפיד עליו בגלל שאינו בגד. לכן יהיה לו עניין לסחוט אותו.

ש"ע: נוקט כהבנת רמב"ם ורש"י: 'בגד העשוי לפרוס עליו'.

מ"ב: מסביר שמדובר כאן שהקנקן ריק, כי אם היה מלא, וודאי שיש חשש שהמטלית תפול ותרטב ויסחוט.

הידוק מוכין ש"כ · טז׳

רבא: אסור להדק מוכין לפך שמן, מחשש סחיטה.

ר"ח: הבין שמדובר במוכין שרויין, כלומר שהיו כבר רטובים – ולכן יש חשש שיסחטו.

מ"ב: המוכין נספגין מן השמן שבפך, ולכן יש רק חשש שמא יסחוט.
ועוד, כתב שאפילו לדעת מי שסבר שאין ליבון בסחיטת דברים שאינם מים (שהרי אינם מנקים) אסור בגלל שזה כמו דש וסוחט שלעניין פירות, ולמרות שלא מתכוון הווי פסיק רישא.

קינוח באמצעות ספוג ש"כ · יז׳

משנה: אסור לקנח (לנקות) שולחן בשבת עם ספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה (שאז לא סוחטו בידיו).

תמוה. מה זה משנה אם יש בית אחיזה או לא? מה החשש?

הייתי אומר שהחשש יכול להיות או מפני סחיטת ליבון או מפני סחיטת דש (ולא שייך להגיד שמפני ליבון השולחן, שהרי אז גם עם ידית היה אסור)

רש"י · רמב"ם: הבינו שכשיש בית אחיזה מותר משום שאז יכול לקנח בלא סחיטה.
(כלומר, להבנתם החשש הוא לסחיטה משום ליבון בספוג)

ראב"ד: על אף שהמים יוצאים וסוחט, נחשב כסתם שפיכת מים מכלי.
וערוך השולחן כתב עליו שכוונתו שאין בכך דרך סחיטה.

ש"ע: אסור לקנח בספוג אם אין לו בית אחיזה גזירה שמא יסחוט; (כלומר מבחינתו – אולי - אפילו בלי הידית לא באמת סוחט, אלא רק עלול לבוא לסחוט)

גר"א: מה שהשו"ע כתב 'שמא יבוא לסחוט' הוא טעות והיה צריך להיות כתוב שזו סחיטה ממש, שהרי וודאי שיסחוט אם אין בית אחיזה. ויש כאן פסיק רישא.

מנוחת אהבה: מותר לקנח כלים עם ספוג שיש לו בית אחיזה למרות שיוצא הקצף ומעוניין בו (שאז הווי דש), אלא שבגלל שהספוג של ימינו מלאכותי ואין גידולו מן הקרקע – לא שייך בו דישה (אולם ע"פ היה אמור להיות שייך כאן מלבן לגבי הספוג, אלא שהספוג וודאי מתלכלך מן הכתמים שעל הכלים והווי דרך לכלוך).

וצ"ע לגבי הספוג, האם באמת שייך ליבון בדבר שאינו בגד? נלענ"ד, שכל האיסור כאן בספוג שאינו עם בית אחיזה הוא שמא יבוא לסחוט בגדים ממש.

הידוק פקק פשתן בחבית (מְסוֹכְרַיָיא דנַזְיָיתָא) ש"כ · יח׳

רב: אסור להדק מסוכרייא דנזייתא ביו"ט (בגד שכורכים על הברז כדי שישמש הברז כפקק לחבית. והשפצור המוגמר נקרא פקק של פשתן).
ובכך, אמרו אביי ורבא שאפילו ר' שמעון יודה שאסור משום שהווי פסיק רישא (שאם מוציאים/מחזירים את הפקק של הפשתן, וודאי שייסחט יין מהבגד).

הראשונים כאן מתעסקים בשתי שאלות: איזו סחיטה זו, ואיפה הנקב של החבית.

איזו סחיטה זו (דש או מלבן)? ואיפה הנקב של החבית?

ר"ת: דש. שהרי רק במים יש מלבן (ע"ע ס' ש"ב, יב). ורק אם מעוניין ביין (דש הוא פירוק האוכל מן הקליפה. וברגע שאינו מעוניין ביין – נחשב פסולת ואז לא נקרא דש).
ולפי זה, ועפ"י דעת 'הערוך' שסובר שפ"ר דלא ניחא ליה מותר, נראה שהפתח הוא בראש החבית. שרק אז כשיסחט הבגד מאליו הוא נסחט לתוך החבית וניחא ליה (ולכן אסור), אבל אם הפתח במקום אחר, כשנסחט היין מהבגד הוא הולך לאיבוד, והווי פ"ר דלנח"ל ומותר.

ר"י: למרות שהיין הולך לאיבוד ומדובר בפ"ר דלנח"ל – אמנם אין איסור דאורייתא, אך עדיין אסור מדרבנן. (כלומר לשיטה זו אפילו אם הפתח בצד אסור, אבל מדרבנן)

הכל-בו: אפילו לפי שיטת האוסרים (ר"י) יהיה מותר במקרה שהבגד לא עוטף את כל הברז, ואז הפקק שנוצר הוא כמו ספוג עם בית אחיזה (ועפ"י ס' יז' מותר).

ש"ע: ● הביא תחילה כדעת 'הערוך' (שמדובר בפ"ר דלנח"ל והיין הולך לאיבוד).
● לאחמ"כ, הביא דעת הר"י (שלמרות שפ"ר דלנח"ל – אסור מדרבנן)
● אך ציין שהעולם נוהגים דרך היתר, וכי יש ללמד זכות עליהם עפ"י סברת הכל-בו בברז ארוך; אך הוסיף שסברת הכל-בו דחוקה ויש לגמגם בה
● ולבסוף כתב שטוב להנהיג שלא יהא כלי תחת החבית כשתוחבים את הפקק (שלא יהא ניחא ליה)

ט"ז: על מה שכתב השו"ע שסברת הכל-בו (שאם הברז ארוך נחשב כספוג עם ידית אחיזה) דחוקה – הסביר שוודאי שספוג עם בית אחיזה רק מנגבים בו בקלילות, ולא נסחט. אבל בפקק כאן שדוחסו בכח לנקב – וודאי ייסחט.

מנוחת אהבה: מותר לקנח כלים עם ספוג שיש לו בית אחיזה למרות שיוצא הקצף ומעוניין בו (שאז הווי דש), אלא שבגלל שהספוג של ימינו מלאכותי ואין גידולו מן הקרקע – לא שייך בו דישה.

ונראה מכך, שהשו"ע סבר שניתן להקל כדעה הראשונה, שהרי סוף דבריו שדאג שלא יהיה כלי מתחת לחבית, הם וודאי כדי שלא יהיה ניחא ליה.

וכן כתב הט"ז; אך סבר שזה רק בצירוף עם סברת הכל-בו.

מג"א: וודאי שפסק השו"ע שמותר (ואפילו ללא הכלבו). משום שאפילו לדעת האוסרים פ"ר דלנח"ל, בגלל שמדובר כאן בסוחט משום דש – ברגע שלא מעוניין במשקים לא מתחייב (שהרי דש היא בהוצאת האוכל מהקליפה, וברגע שאינו מעוניין ביין נחשב פסולת ולא נקרא דש. כמו סחיטת כבשׁים).

מ"ב: ציין שאם החבית מלאה במים, אז אפילו לסיעת הערוך יהיה אסור, שאז מדובר בסחיטת מלבן. ואז לא יעזור לדאוג שלא יהיה כלי מתחת, שבכל מקרה יתלבן הבד (יש לתהות - אולי מדרבנן, שלא נראה שמעוניין בליבון הבד שבפקק)

נוזל שנשפך על מפה

בעקבות הדיון הנ"ל, דנו נושאי הכלים במקרה של נוזל שנשפך על מפה, אם יש איסור בפינוי הנוזל.

מ"ב: אם מדובר ביין/משקים – אם רוצה לגרוף את הנוזל עם סכו"ם כלשהו, יש להיזהר שלא ללחוץ ולסחוט את הנוזל מהמפה משום דש.
ואם מדובר במים – הגריפה בכח תהיה סוחט משום מלבן.

מ"ב בשם פמ"ג: אם המשקים צבועים – יזהר שלא לצבוע חלקים אחרים במפה בשעת הגריפה.

סחיטת שיער

גמרא: מצויין שיכולה אישה להעביר לחברתה שמן בשיער ואין בכך משום סוחט.

הפוסקים: אולם כתבו שיש בכך איסור דרבנן (לא דאורייתא שהרי אין בכך סוחט, משום שהשערות קשות ואין הנוזל נספג בהן).

אפשר לבצע כאן דיון עצמאי אם שייך לסוחט משום מלבן או מפרק-דש.

למה לא מלבן: לא שייך מלבן בגוף האדם.
למה לא דש: לא מעוניין בנוזלים.

אגרות משה: לפיכך, התיר לסחוט שיער, משום שהוא פסיק רישא מדרבנן (נראה מהמ"ב שהשו"ע מתיר פ"ר בדרבנן, לעניין הוצאת והחזרת סכין הנעוצה בחבית מער"ש שמותר), וגם, בגלל שאין מלבן בגוף האדם, החשש היחיד שיש כאן הוא סוחט-דש. ואם הולך לאיבוד – וודאי שלא ניחא ליה. על כן, יש כאן פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן.

יבולות ש"ב · ב׳

גמרא: רב יהודה: אוסר הוצאת חוטים ושאריות צמר מהבגד משום מכה בפטיש כשמקפיד עליהם.

רא"ש: מקפיד שלא ללבוש הבגד עד שיסירם.

רמב"ם: המוציא יבולות מהבגד חייב, והוא שיקפיד עליהן אבל אם הסירן כמתעסק פטור.

נראה על פניו שהרמב"ם סובר בדומה לרא"ש שהסרה של החוטים אסורה רק אם מקפיד היה שלא ללבוש הבגד כשהם ישנם; אך אם עשה זאת כ'מתעסק' פטור (וכך מבין הט"ז).

אבל המחבר (ב"י, כ"מ) הבין שההקפדה שעליה הרמב"ם מדבר היא שיקפיד שלא להסיר בכוונה, אלא רק כמתעסק. כלומר שגם אם מוציא חתיכה שלא היתה מונעת אותו מללבוש את הבגד – היה חייב כל עוד עשה זאת במכוון.

ש"ע: נקט כלשון הרמב"ם שהלוקט יבולות שעל הבגדים חייב משום מכה בפטיש (האם פירושו בכך כדבריו בב"י, או כהבנת הטור?).

מ"ב: כך אסורה גם הסרת ה'שלל' שמשאירים החייטים בתחילת התפירה משום מכה בפטיש.

שש"כ: כל חוטי תפירה ארעיים שנשארו בבגד, אסור להוציאם משום מכה בפטיש.

בה"ל: אף אם יש בבגד מספר יבולות, אפילו הוצאה של יבולת אחת אסורה (שהרי גדר המכה בפטיש: 'הצר בכלי צורה – כל שהוא').

מונחים

פסיק רישא

מעשה שתוצאתו האסורה ודאית, גם כשלא התכוון אליה.

דלא ניחא ליה

התוצאה אינה נוחה לו.

שרייתו זהו כיבוסו

עצם הרטבת הבגד היא הכיבוס, בלי שפשוף.

למתק הפרי

סחיטה כדי להיפטר מן הנוזל, לא לשם המשקה.

מוליד

יצירת דבר חדש בשבת.

ממחק

החלקת פני הדבר; אחת מל"ט המלאכות.