הרחקות (סימן קצ"ה)

יורה דעה · נידה — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

פרישה מתשמיש בימי הטומאה א׳

בפתיחת הסימן, מזכירים הטור והש"ע את עצם חיוב הגבר לפרוש מאשתו עד שתגמר טומאתה, תספור שבעה נקיים ותטבול כדין. כלומר, איסור התשמיש חל כל עוד האשה אינה נטהרת בטבילה.

טומאת האשה עד שתטבול

גמרא שבת סד · ספרא: גמרא שבת סד, ספרא: "והדוה בנדתה" – בנדתה תהא עד שתבוא במים

רוב הראשונים · הטור · הש"ע: ולפיכך פסקו רוב הראשונים (גאונים, רשב"א, רמב"ם) הטור והש"ע כי האשה טמאה ואסורים בתשמיש כל עוד לא טבלה; ואפילו בימי ליבונה, כלומר, כשכבר אינה רואה, אך עוברת לטהרה על ידי 7 נקיים.

רמ"א מגיהה: רמ"א מגיהה: אפילו אם עבר זמן ארוך אחרי ימי ליבונה – כל עוד לא טבלה - טמאה

הערה: (ולקמן נראה כי זה נכון גם בהרחקות. ושאין הבדל בין ימי טומאה, ימי ליבונה ואחרי ימי ליבונה. טמאה כל עוד לא טבלה)

עיקר דיני הרחקות א׳, י״ד

יסוד ההרחקות (א')

ויקרא יח · אבות דרבי נתן: ויקרא יח: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב"
אבות דרבי נתן: הפסוק הזה הוא סייג של התורה לעצמה.
וממנו נלמד: "לא תקרב" - כלומר, שלא יחבקנה וינשקנה וידבר דברים בטלים עמה.

ש"ע: ש"ע: אדם חייב לפרוש מאשתו ולנהוג בהרחקות בכל זמן שהיא טמאה (עפ"י הפסוק ואבות דרבי נתן)
ולכן לא יקל ראש ולא ידברו דברים בטלים, כדי שלא ירגילו לעבירה (עפ"י אבות דר"נ)

ש"ך: ש"ך מדייק: רק אם הדברים הבטלים מרגילים לערווה (ונ"ל שרוצה לומר שאם הם לא מרגילים - אין בעיה)

ברכי יוסף: ברכי יוסף: אסור להריח בושם של אשתו כשהיא נדה (מקיש מאו"ח לגבי איסור הרחה של בושם של מי שהיא ערווה עליו, לגבי מי שאשתו נדה; שלמרות שבסתם היא מותרת לו - עכשיו היא נדה ואסור להריחו) (דורש הפוך לגמרי את 'סוגה בשושנים'. במקום עדות לכך שישראל לא עוברי עבירה, רואה בכך סמך ליצירת סייגים)

ערוה"ש: ערוה"ש: מתיר להריח בושם של אשתו כשהיא נדה

ייחוד

כתובות ד · רבא: כתובות ד: מי שפירסה אשתו נדה – הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים..
רב יוסף בשם רבא: רק אם לא שמשו, אבל אם שמשו (פעם) - ישנה עמו.

ש"ע: ש"ע: למרות שאדם צריך לפרוש מאשתו בימי טומאתה ולהתרחק מדבר עבירה - מותר להם להתייחד משום שכבר שמשו (ולכן ייצרו לא תוקפו)

בין ימי נידה/זבה לימי ליבונה (י״ד)

לרוב המוחלט של הדעות (מלבד מה שעולה מדברי ר"ח, רש"י ור"ת) ההרחקות - כמו האיסור בתשמיש - רלוונטיות גם לימי הטומאה עצמה וגם לימי ההיטהרות ממנה (שבעה נקיים) בצורה שווה. אולם הרמ"א הזכיר כי בהרחקה של אכילה יחד באותה קערה, יש מי שנהגו להקל בימי ליבונה, אך לדינא דוחה זאת.
[ימי ליבונה = ימי השבעה נקיים]

ר"ח · רש"י: משמע מרבנו חננאל ורש"י: בחלק מההרחקות, אפשר להקל בימי ליבונה (כך פרשו לגבי אשתו של שמואל, לגבי הרחקת מזיגת הכוס)

ר"ת: ר"ת: היו שנהגו לטבול שתי טבילות: אחת אחרי טומאת דאורייתא (עם תום הנדה), ואחת אחרי השבעה נקיים (דרבנית). אחרי הטבילה הראשונה היו מותרות בהרחקות, ואסורות רק בתשמיש; ואחרי הטבילה השנייה (אחר השבעה נקיים) היו מותרות גם בתשמיש (וכך נהג הת"ח בסיפור עם אליהו).
(כלומר, הן סברו שחומרת בנות ישראל היא רק על תשמיש, אך לא על הרחקות)
ור"ת עצמו דוחה: "קבלה היא בידם בלא טעם ולא ישר בעיני"

דרכ"מ בשם ראבי"ה: דרכ"מ בשם ראבי"ה: מקל בהרחקות אחר ימי ליבונה בלא טבילה (כדי שתתרצה לטבול)
דרכ"מ: ראה המנהג של אנשים שמקלים אפילו בימי ליבונה ממש, אך סבר שאין לסמוך על זה

ש"ע: ש"ע: תוקפן של כל ההרחקות הוא גם לימי הנידה וגם ימי ליבונה (ה-7 נקיים)

רמ"א: רמ"א: י"א, ויש נוהגין שבימי ליבונה - אין איסור אכילה יחד בקערה; אבל יש להחמיר בזה

ב"ח · ט"ז · ש"ך: ב"ח, ט"ז, ש"ך: חולקים הן על הראבי"ה והן על המקלים בהרחקות בימי ליבונה. אין להם על מי לסמוך.

כשנטמאת מכתם (י״ד)

רשב"א: רשב"א: ההרחקות רלוונטיות גם אם ראתה דם (או בעד), וגם אם רק כתם

טור · ש"ע: טור-ש"ע: ואין הבדל בין אם היא רואה דם לבין אם נטמאה מחמת כתם

איסור נגיעה והושטה ב׳

תנא דבי אליהו: בתנא דבי אליהו מובא סיפור (קשוח) של ת"ח שמת בחצי ימיו. ואליהו חוקר את אלמנתו כיצד נהגו בהרחקות. כששואלה על ימי ליבונה, מסתבר כי הם ישנו ואכלו יחד בימי ליבונה. על כן, אליהו מברך את המקום על כך שהת"ח מת בחצי ימיו.
לגבי נגיעה - האשה אומרת שלא נגע בה אפילו באצבע קטנה (בימי נדתה, אך הם לא נהגו בכך בימי ליבונה)

רמב"ם · רשב"א: רמב"ם, רשב"א וכו': אסור לגעת בנדה אפילו באצבע קטנה

ש"ע: ש"ע: לא יגע איש באשתו נדה אפילו באצבע קטנה (רמב"ם, וכדמשמע בתנא דבי אליהו)

איסור הושטת דבר

הערת סידור: סידרתיו כאן מפני שלרוב הדעות מדובר כהרחקה מפני נגיעה, ולא כהרחקה עצמאית.

תנא דבי אליהו: התנא דבי אליהו לעיל (המדבר על נגיעה, ולא על מסירה)

מ"מ ברמב"ם: מ"מ ברמב"ם: אסור להעביר ספציפית כוס יין (מצד הרחקת עשיית מלאכה לבעלה, כבסע' י')

רשב"א · מנהג רש"י · ריו"ח: רשב"א, מנהג רש"י (באשתו): לא להעביר שום דבר לאשתו בנידותה. גזרה שמא ייגע בה.
ריו"ח: ונראה להחמיר אפילו בדבר ארוך (שכביכול יכולים להעביר בלי לגעת), שמא לא יזהר מספיק ויגע בה.

ש"ע: ש"ע: לא יושיט שום דבר שמא יגע בה (רשב"א; וכעדות על רש"י)

ש"ך: ש"ך: אפילו דבר ארוך (ריו"ח)

מסירה בזריקה

בנימין זאב · הגש"ד: בנימין זאב, הגש"ד: ראוי לגעור במוסרים מפתח מיד ליד

רמ"א: רמ"א לפי זה: אסור לזרוק מידו לידה דבר

פלתי: פלתי: מותר לזרוק באוויר כלפי מעלה, שלא אחד לעבר השני

טהרת הבית: טהרת הבית: למנהג הספרדים מותרת כל זריקה, אפילו ישירה

דינים דומים

תשב"ץ: תשב"ץ: מותר להעביר תינוק

הדלקת אש

יד אליהו: יד אליהו: אסור לאשה להחזיק נר כדי שבעלה ידליק ממנו סיגריה, יתחמם ממנו, או ידליק נר אחר

דרכי טהרה: דרכי טהרה: מחלק: סיגריה אסור, להתחמם מהאש מותר. האחרון לא מחבר בין בני הזוג

לעזור לאשתו לטבול כשאין נשים אחרות

נודע ביהודה: נודע ביהודה: במקרה מאוד ספציפי של זוג שהם היהודים היחידים בכפר – מתיר לבעל לראות את אשתו בטבילתה, וגם לגעת בה ולעזור לה לרדת מתחת למים

לנשוף ברוח (כדי להוריד משהו)

תורת השלמים: תורת השלמים: אסור

הר הכרמל · פלתי: הר הכרמל, פלתי: מותר

הרב עובדיה (טהרת הבית): הרב עובדיה (טהרת הבית): מותר להוריד נוצה מאשתו על ידי רוח מפיו, אך המחמיר תבוא עליו הברכה.

עיקר הדין ומבוא

יסודו של הדיון ההלכתי בעניין זה הוא במשנה בשבת (פרק ראשון), לפיה "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה". כלומר, למרות שכששניהם זבין אין באמת איסור אכילה יחד, זוהי מעין גזירה שמטרתה למנוע את הרגל האכילה יחד כאשר רק היא זבה. היא מעודדת להרגיל הרחקה בין האיש לאשה בימי נידותה. לפיכך, נראה כי לפחות ביסודו של הדין במשנה, עניינו הרחקה כמו זו הנידונה מתחילת סימן זה (ועצם סידורו של הטור דין זה כאן מלמד שכך הוא תופס זאת, וכך כותב הב"י במפורש). אכילה ושתייה הן פעולות שכאשר הן נעשות במרחב המשותף והזוגי, הן מסוגלות להפוך לאינטימיות ורומנטיות. לייצר קרבה וחיבה. משום שכך, פעולות אלו וההתנהגויות שבהן מסומנות כאשר רוצים ליצור הרחקה בימי הטומאה.
[כאן עולה כמובן השאלה אודות טיבה של ההרחקה בסימן זה. האם מטרתה למנוע את המדרון החלקלק לתשמיש של האיש והאשה כשהיא נדה? או שיש לה מעמד עצמאי? (כרגע אין בכוחי להאריך בכך מפני שהדיון מוכר לי, אך אם ארצה להרחיב – מתאים יותר למקם לפני כל הסימן, או לפחות לפני הסעיפים הראשונים. רק אעיר, שפשיטא לי שכדרכה של הלכה, בגלגולה היא מעניקה לגזירות מעמד עצמאי, גם אם לא כך היה במקור. ובמקרה שלנו, נראה שיש יסוד משמעותי כבר בפסוק לראות בהרחקות מעמד עצמאי. "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" יכול להיות מובן כציווי שאין עניינו למנוע איסור תשמיש, אלא ליצור מרחב של ריחוק מנדה. זהו מתח שרואים לאורך כל הדיון בהרחקות. וכך יש להבין את התפתחותם של הדינים שמזכיר הדרכי משה המרחיקים את האשה ממרחבי הקדושה כבית הכנסת ולימוד תורה).]
למרות שלשון המשנה בשבת היא על אכילה, ישנו דיון גם על שתייה. הקשר בין השניים מתבקש, והיראים אף זיהה לו סמך בסיפור על אליהו ואשת הת"ח שנפטר. שם, האשה מעידה בפני אליהו שבימי ליבונה בעלה אכל ושתה עמה. אולם יש מן הראשונים (סמ"ק, והב"י תולה בשתיקתם של ראשונים אחרים שגם סוברים כמותו) הסוברים שיש הבדל בין אכילה לשתייה, וכי השתייה מותרת. זאת גם מן העובדה הפשוטה שבניגוד לאכילה מאותו הכלי, השתייה לא יכולה להיעשות מאותו הכלי במקביל, אלא רק האיש אחר האשה או להפך, מה שבוודאי פחות מעורר קרבה.
הדרכ"מ מביא דעה המושכת לכיוון ההפוך, לפיה לא רק שהשתייה מאותו כלי אסורה גם אחד אחר השני, אלא אף אכילה אחד אחר השני אסורה (דבר שלא מצינו אצל ראשונים אחרים או הש"ע, אלא רק אכילה באותו זמן). לענ"ד, עמדה זו שמביא הדרכ"מ היא של הראבי"ה (שהזכיר המרדכי)כ"כ המהדיר של שירת דבורה, ומוכיח כן מכך שלשון המרדכי בשם הראבי"ה שם לגבי שתיה של האיש מהכוס של אשתו הנדה כשאינה שם היא: "..דאין זה שותה עמה ממש, דבאכילה ושתיה אין קרובי ביאה יותר מהצעת המיטה". הרי שגם מזכיר אכילה עם שתייה (כפעולות שוות), וגם לשון הדרכ"מ מזכירה בדיוק את ההיתר של הראבי"ה אם האשה לא שם.. לפיכך, שיטתו של הראבי"ה ייחודית היא: היא רואה שוויון בין אכילה לשתייה לקולא ולחומרא. את שתי הפעולות הוא אוסר אחד אחר השני, ומצריך שיעביר לכלי אחר; אך בשני המקרים, אם היא אינה בחדר כעת – מותר להשתמש בכלי כמו שהוא. כלומר, מבחינתו הנוכחות של אשתו בחדר היא המשמעותית מבחינת תחושת הקרבה והחיבה.
דעת הש"ע היא בצד של האוסרים. למרות שלשון הש"ע תמציתית, בב"י הוא מרחיב יותר, ובעת צידודו בעמדת האוסרים הוא מסביר כי כך העולם נוהגים. הוא עוד מרחיב ומציין מנהג נוסף על גבי עיקר הדין לרחוץ את הכוס אחר ששתתה האשה, מנהג שאינו מזכיר בש"ע.

אכילה ג׳

שאלות: מה טיב ההרחקה? ממה היא מרחיקה?
לדעות שמתירות בהיכר - מה משמעותו? האם הוא פשוט סימן, או שהוא מתפקד בצורה מהותית? אפשרות לתפקוד מהותי - יצירה של ריחוק.

שבת פ' קמא · משנה: שבת פ' קמא:
משנה: לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה
(כלומר למרות שכששניהם זבים אין באמת איסור שיאכל עמה, הרי שלאחמ"כ, כשהוא לא יהיה זב והיא כן - יש בעיה. ולכן אסור שיתרגלו בדבר)

רמב"ם: רמב"ם: האיסור הוא דווקא לאכול מאותה קערה

רב אחאי גאון · רשב"א · ראב"ד: רב אחאי גאון, רשב"א, ראב"ד: גם על שלחן אחד אסור

רשב"א · רמב"ן · הגהות מיימ': רשב"א, רמב"ן, הגהות מיימ': אבל אם יש סימן היכר - מותר (למה?)

ריו"ח: ריו"ח: אפשר לפרוס מפה להיכר, כמו בשר בחלב
יש המתירים על ידי שתשנה האשה מקום ישיבתה

רא"ש: רא"ש: פעם לא אכלו על שלחן אחד כי היה קטן והיה בזה דרך חיבה (כאן גם מתבאר מה טעם האיסור. קרבה, כמו בסע' א');
היום על שלחנות גדולים מותר מפני שאין בכך קרבה וחיבה

דרכ"מ: דרכ"מ: במדינות האלו נהגו לאכול על שלחן אחד (לא הזכיר היכר), אבל לא באותה קערה

הגהה בשל"ג: הגהה בשל"ג:
היכר לפי ההרגל: אם רגילים לאכול באותה קערה – יכולים לאכול על אותו שלחן בקערות נפרדות
אם רגילים לאכול בקערות נפרדות – לא יכולים לאכול על אותו שלחן

ש"ע: ש"ע: כשהאשה נדה, אסור לזוג לאכול על אותו שלחן.
אבל אם יש שינוי כלשהו שמפסיק ביניהם (לחם, קנקן וכו')
או שיאכלו כל אחד במפה שלו –
מותר להם לאכול על אותו שלחן (רשב"א, רמב"ן, הגהות מיימ' וכו')
(נ"ל לדייק מזה שהש"ע פוסק גם שינוי המפסיק וגם שכל אחד במפה שלו, שהוא אוחז גם בדבר המייצר ריחוק, וגם בסימן היכר 'אקראי' שמהווה תזכורת לריחוק)

רמ"א: רמ"א: י"א כדברי ההגהה בשל"ג, וכן נוהגין

ב"ח: ב"ח: לא מספיק להפריד קערות (למרות שבד"כ אוכלים בנפרד)

ש"ך: ש"ך: חולק על הב"ח

שתייה מאותה הכוס ד׳

סמ"ק · טור: סמ"ק, טור: איש ואשה נדה - מותר להם לשתות מאותה הכוס

סמ"ק / ר' פרץ: סמ"ק/ר' פרץ: נוהגים שאדם אחר יישתה ביניהם (אשתו→איש→הוא)מופיע בסמ"ק, אבל בכלבו כתב את זה בשם ר' פרץ, והרי ר' פרץ כתב הגהותיו על הסמ"ק, וקורה באמת שיש בלבול בין הגהותיו לסמ"ק עצמו. הרבה יותר מסתדר שזה ר' פרץ.

דיוק: אנו מעלים שזו פסיקה הלכתית הנמדדת לעומת אכילה מאותה קערה האסורה. מכך שהשתייה מאותה כוס מותרת אנו מדייקים שאפשר ללמוד שבקערה לא מדובר בטומאה וכד', אלא באמת בהרחקה מקרבה אינטימית, ובכוס מותר מפני שאי אפשר לשתות ממנה במקביל.

מרדכי בשם ראבי"ה: מרדכי בשם ראבי"ה:
- גם בשתייה וגם באוכל – לא יאכל אחרי אשתו הנדה מאותה קערה, אלא יעביר לאחרת (ויכול להחזיר)
- אבל, גם בקערה וגם בכוס, ההעברה הזו נצרכת רק אם היא איתו שם; אם היא לא שם - לא צריך להעביר. (משווה לדין הצעת המיטה שלא בפניו. משמע שהוא מדבר על סיטואציה שהם לא יחד פיזית אפילו. כוס שנשארה בבית על השלחן..)

היראים · מרדכי: היראים, מרדכי: לא יאכלו וישתו יחד מפני הרגל עבירה [כלומר, שזה נטו הרחקה מקירוב]
ולא ישתה אחריה, אך היא יכולה אחריו
אבל אם מעבירים מכוס לכוס אחרת - מותר
הטעם: יצרו של הגבר גדול. ויהרהר הרהורי עבירה בעקבות השתיה אחר אשתו מאותה כוס

ב"י: ב"י: העולם נוהגים שלא לשתות משאריות שתייה של אשתו נדה
וגם נהגו לשטוף את הכוס אחר ששתתה. ומנהג כשר הוא [קצת מייבא חששות מטומאה וכד', ולא קרבה]
הטעם – יש קרבה אם הוא שותה אחריה, אבל לא להפך (למה?)

אורחות חיים: אורחות חיים: באכילה מותר לאכול זה אחר זה מאותה קערה (שלא כמו הקונטרס לקמן)

דרכ"מ: דרכ"מ: לא צריך להדיח.
מנהגנו כסמ"ק (/ר' פרץ) – צריך אדם אחר שיישתה באמצע.
אבל אם אין אחר – מספיק להעביר לכוס אחרת (ואח"כ אפשר אפילו להחזיר לכוס הראשונה).

ש"ע: ש"ע: לא ישתה אדם משיורי כוס ששתתה אשתו נדה (הגהות מיימ' בשם יראים, מרדכי)

ש"ך: ש"ך: גם אם הוסיפו על מה שהשאירה – לא ישתה. רק אם סיימה לגמרי ואז הוסיפו; אבל אין צורך להדיח

הרב עובדיה: הרב עובדיה: חולק אש"ך... ועל הש"ע – לשונו היא רק מנהג. זה לא איסור מוחלט. וכל ההיתרים הם לכתחילה

רמ"א: רמ"א: מותר לשתות מאותה הכוס אם אדם אחר שותה ביניהם (ר' פרץ)
י"א: שאסור לשתות מאותה הכוס כשהם ביחד בחדר, אך אם לא – מותר (בשם ראבי"ה)
(למרות הפער בעמדה הפורמלית, גם הרמ"א וגם הש"ע מחזיקים שהטעם הוא ריחוק מחיבה, במפורש)

יד אליהו: יד אליהו: אם נכנסת תוך כדי ששותה – יכול להמשיך

ט"ז (ד'): ט"ז (ד): אם הפסיק אחר ביניהם באכילה מותר

אם האיש לא יודע

הגהות מיימ': הגהות מיימ': אם שתתה מכוס מסוימת והוא לא יודע - לא צריכה להגיד לו לא לשתות (כי האיסור הוא מצד חיבה, ואם לא יודע - אין חיבה)

רמ"א: רמ"א: פסק כן.

הרחקות בחדר השינה ה׳–ו׳

לשבת על מטתה (ה')

ראב"ד · רמב"ן: ראב"ד, רמב"ן: אסור לאיש לישון במיטה של אשתו כשהיא נדה, אפילו אם היא לא במיטה (ק"ו מזה שאסור לה להציע את המיטה בפניו)

טור: טור: אפילו אם היא לא בחדר אסור; ואפילו לשבת אסור
(הטעם של כולם: הרהור שמביא להרגל עבירה. למרות שהיא לא שם (שונה מהראבי"ה גבי אכילה ושתייה, שמבחינתו העיקר זה אם היא שם או לא))

ש"ע: ש"ע: לא יישב איש במטתו של אשתו הנדה, אפילו כשהיא לא שם (ראב"ד, רמב"ן + טור)

ב"ח · ש"ך: ב"ח, ש"ך: לשבת מותר. אסור רק לישון (יש ט"ס בטור)

ט"ז: ט"ז: מצדד בכך שהאיסור הוא גם על ישיבה

שבט הלוי: שבט הלוי: זוגות שאין לכל אחד מיטה קבועה משלו, יכול לשבת עליה (לא ייגרום לו להרהור)

כשהיא אינה בעיר

פת"ש: פת"ש: מותר לו לשבת על מטתה.

ישיבה ושכיבה שלה במיטה שלו

ט"ז: ט"ז: אסור גם שהאשה תישן במיטתו של האיש בפניו (גורם לו להרהור), אבל לה מותר לשבת שלא בפניו

פת"ש: פת"ש: שלא בפניו - מותר לה הכל

מנהג לא לגעת בסדין מלוכלך בדם

ט"ז: ט"ז: מנהג שיבוש

לישון יחד, כל אחד בבגדיו (ו')

שבת יג: שבת יג: מקישים לבשר וחלב על שלחן אחד, ומסיקים שאסור להם לישון יחד, גם כשכל אחד בבגדיו (כי איש ואשה מכירים זה את זה)

טור · ש"ע: טור-ש"ע: לא יישן עמה במטה, אפילו כל אחד בבגדו ואפילו לא נוגעים זה בזה (שבת יג)

רמ"א: רמ"א: אפילו אם יש לכל אחד מצעים משלו אסור (ב"י בעקבות מהרמ"מ)ב"י כתב שזה של הרשב"א, אבל פה מזהה את זה עם הרמב"ן.

מהר"ם אלשקר: מהר"ם אלשקר: מטה של עץ או בניין – מותר (הכוונה כנראה לכילה, שמפרידה ביניהם)

הפרדת המטות/מחיצה

רשב"ץ: רשב"ץ: אם המיטה רחבה, ויכולים לישון עליה יחד רחוקים מאוד זה מזה

מהרמ"מ: מהרמ"מ: אסור. ואפילו שתי מיטות צמודות - אסור. אלא אם יש מחיצה.

רמ"א: רמ"א: אסור להצמיד את המיטות (מהרמ"מ. ולא כתב לגבי מחיצה)

פת"ש: פת"ש: ייתכן שמיטות שגם כשהן צמודות לא נראות כמיטה אחת – מותר להצמידן (כמו מיטות אם כזה גדרות קטנים מעץ)

לשבת יחד באותו מרחב ה׳

ש"ך בנקה"כ: [ש"ך בנקה"כ: בשונה מהדינים של חדר המיטות, כאן לא שייך הרהור, אלא חשש מגע]

ט"ז: ט"ז: הטעם הוא הרהור (פחות סביר)

ב"י בשם ראב"ן · ספר הפרדס: ב"י בשם ראב"ן, ספר הפרדס: אסור לשבת על אותו ספסל יחד (בפנים, לא כ"כ ברור שהוא אומר דבר כזה)

תרוה"ד: תרוה"ד: חומרא בעלמא. רק אם יש דרך חיבה אסור.
דרך חיבה – סיטואציה פרטית. מדגים על עגלה: בד"כ, אנשים נוהגים להצטרף לעגלה, ולכן לא תהיה להם פרטיות וחיבה. אבל מתיר אפילו אם מדובר בעגלה פרטית. רק בדרך טיול ובילוי, שיש בה חיבה – אסור.

דרכ"מ: דרכ"מ: ההיתר של תרוה"ד בעגלה - רק אם הם לא יושבים אחד ליד השני. זה, אסור בכל מצב.

תרוה"ד בשם אחד הגדולים: תרוה"ד בשם אחד הגדולים: אם הספסל מחובר לבית – מותר לשבת יחד. אם הספסל תלוש - אסור.

אגודה · או"ח: אגודה, או"ח: אם יש אדם שיושב ביניהם - יכולים לשבת יחד על ספסל/עגלה/ספינה, ואפילו אם הוא קטן

ב"י: ב"י: שמעתי שרק אשכנזים נוהגים את דין הישיבה על ספסל, אבל ספרדים לא.

רמ"א: רמ"א:
+ אסור לשבת על ספסל יחד אם הוא מתנדנד ולא מחובר (ב"י בשם ראב"ן + תרוה"ד בשם אחד הגדולים)
+ יש מתירים אם אדם יושב ביניהם (אגודה)
+ אסור לנסוע יחד בעגלה/ספינה אם מדובר ב'דרך חיבה', שהולכים לטיול; אבל לצרכים ועסקים, אפילו אם זה רק שניהם בעגלה - מותר (תרוה"ד)
+ וכל זה בתנאי שלא יגעו זה בזה (אוקימתתו בדרכ"מ על תרוה"ד)

הרחקות צניעות ז׳

היוצא למעשה מהלכה זו, בעצם, הוא שהאשה צריכה להתלבש ליד בעלה כמו שמתלבשת מחוץ לבית. אולם לגבי כיסוי ראש, ישנה מחלוקת בין הפוסקים.

נדרים כ: נדרים כ:
רבי אחא ברבי יאשיה: כל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין.
רב יוסף: ובאשתו נדה.
רבי שמעון בן לקיש: עקבה = במקום הטנופת, שהוא מכוון כנגד העקב

הערה: (יש ראשונים שחולקים חזיתית בהבנת הגמרא, האם האיסור הוא דווקא בבית התורפה, או בכל מקום מכוסה. עיין תורת השלמים בזה)

רשב"א · טור: רשב"א, טור: מן העקב נלמד לכל מקום המכוסה (שנחשב כמקום טנופת)

ב"י: ב"י: אבל שאר מקומות ברור שמותר לו להסתכל (שהרי מותר לנדה להתקשט כדי שלא תתגנה על בעלה)

רמב"ם: רמב"ם: מותר להסתכל באשתו נדה למרות שיש לו הנאה מזה, משום שהיא מותרת לו בעתיד ולכן לא יכשל

ש"ע: ש"ע: לא יסתכל אדם בעקבה ובמקומות המכוסים של אשתו כשהיא נדה

רמ"א: רמ"א: אבל מותר להסתכל במקומות הגלויים, למרות שנהנה בראייתם (עפ"י ב"י וקצת רמב"ם)

כיסוי ראש

שבט הלוי · דרכי טהרה: שבט הלוי, דרכי טהרה: השער שלה נחשב כמקום המכוסה (שהרי מכסה אותו כשיוצאת מהבית מפני צניעות). ולמרות שבבית היא בלי כיסוי ראש – כשהיא נדה צריכה לכסות.

אגרות משה · פניני הלכה: אגרות משה, פניני הלכה: אם בד"כ היא בלי כיסוי ראש בבית - לא חייבת לכסות בביתה כשהיא נדה, אבל טוב להחמיר. (בימי האיסור היא צריכה להיות כמו שהיא בבית, ולא כמו בחוץ)

טהרת הבית · בדי השלחן: טהרת הבית, בדי השלחן: [בסיעת האג"מ. אך לא הספקתי לעיין בפנים]

שמיעת שירה

ערוה"ש · בדי השלחן: ערוה"ש, בדי השלחן: אסור לשמוע קול זמר שלה; כמו כל הרחקה מערווה

מנחת יצחק: מנחת יצחק: אם מזמרת לעצמה – יש מקום להתיר; אבל אסור שתשיר לבעלה (הרגל עבירה-אינטימיות)

הרב עובדיה: הרב עובדיה: המחמיר תבוא עליו הברכה, אך המקל לא הפסיד (ההיקש לערווה הוא אסמכתא בעלמא, ולא היקש ממש. לכן אין להקיש כל איסורי ערווה)

בגדים מיוחדים (כסימן) ח׳

נעיר, כי להבנת הש"ע, בשונה מרוב ההרחקות שראינו בסימן, עניין ייחוד הבגדים לימי הנדה הוא פשוט לתת סימן ותזכורת לכך שהם אסורים; ואין מדובר כאן בסיטואציה של חיבה ואינטימיות.

כתובות · רב יהודה: כתובות:
רב יהודה: הוחזקה נדה בשכנותיה - בעלה לוקה עליה
רש"י: שכנותיה ראוה לובשת בגדי נדות [אבל לבעלה אמרה שהיא טהורה]

טור: טור: ראוי לאשה שתייחד בגדים לימי נדותה

ב"י: ב"י: נראה שלמד כן ממה שכתב רש"י

ש"ע: ש"ע: ראוי לאשה שתייחד בגדים לימי נדותה, כדי שיהיו שניהם זוכרים שהיא נדה (טור, וסברתו)

שבט הלוי: שבט הלוי: אין צורך בסימנים שלא במקום אינטימיות וחיבה! למה שייזכרו כל הזמן שהיא נדה?
משיב: אכן אין צורך, אך ישראל קדושים

הערה: [באתר 'יועצות' נכתב שאכן ישנם זוגות הבוחרים ליצור סימנים שונים כדי לזכור את מצב האיסור, וביניהם לבוש מיוחד ותכשיטים]

התקשטות ט׳

כמו סעיף ח', גם סעיף זה אינו עוסק בהרחקה מסיטואציה של קרבה וחיבה, אלא דן בהיתר של האשה להתקשט בימים האסורים. ערוה"ש רואה כאן מתח בשאלה של גורמים שונים להתגנות האשה על הבעל.

שבת סד (פ' במה אשה יוצאת) · ברייתא: שבת סד (פ' במה אשה יוצאת)
ברייתא: זקנים הראשונים דרשו מ"והדוה בנדתה" - שלא תתקשט ותתאפר (למדו שהיא צריכה להיות רחוקה, ולכן שלא תתקשט)
ר' עקיבא חלק: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה (ולכן מותרת להתקשט)

הערה: [ערוה"ש: בכתובות (פ' אעפ"י) משמע דווקא שאם הנדה תתקשט - אז תתגנה על בעלה]

רמב"ם · רי"ף: רמב"ם, רי"ף: מותר לאשה להתקשט בנדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה

טור · ש"ע: טור-ש"ע: בקושי התירו לנדה להתקשט, אלא כדי שלא תתגנה על בעלה

ערוה"ש: ערוה"ש: סעיפים ח' ו-ט' מביעים שני קולות סותרים. ח' – הקול של זקנים ראשונים, לפיו טוב שהאשה לא תתקשט ותהיה דוה בנדתה, ואם היא תתקשט – תתגנה על בעלה. לכן תשים בגדי נידות (מתוך הנחה שהם בגדים בלויים שאינם נחשבים קישוט)
סעיף ט' – הקול של ר' עקיבא. שמותר לנדה להתקשט כדי לא להתגנות.
יש אנשים שטבעם כזקנים הראשונים, ולראות את האשה מתקשטת בנדותה גורם להם לגינוי; יש אנשים שטבעם כר' עקיבא, שלראות את האשה בבגדים פשוטים – מתגנה עליו.
הטור והש"ע חושבים שבבסיס, ראוי לבחור בדרך של זקנים ראשונים, וליייחד בגדי נידות פחות טובים; אך בעקבות ר' עקיבא, התירו ('בקושי') לאנשים שטבעם כמותו להתקשט.

אתר יועצות: איסור התקשטות שייך מצד הרחקות כדי שלא ליצור משיכה יוצאת דופן, אבל חשוב שהאשה לא תתגנה ותתלבש בצורה פחות נאותה מאשר ביום-יום. כנ"ל לגבי אירוע.

פניני הלכה: פניני הלכה: "על בני הזוג לנהוג בימי האיסור בדרך האמצע, מצד אחד ייזהרו שלא לעורר את התשוקה שביניהם, ומאידך, ייזהרו שלא להפריז בריחוק זה מזה... שאחד הטעמים לימי האיסור הוא לחדש את הגעגועים והאהבה ("תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". נדה לא, ב). ואם בימי האיסור האשה תתגנה על בעלה או האיש יתגנה על אשתו, או ירגישו ריחוק רב מדי זה מזה, לא יזכו להתחדשות האהבה כשיחזרו להיות מותרים. לפיכך מותר לאשה להתקשט בימי נידתה, תוך זהירות שלא יעוררו את תשוקתם ויגיעו לידי עבירה."

עשיית מלאכותיה לבעלה י׳–י״ב

יסוד הדין (י')

כתובות סא (פ' אעפ"י): כתובות סא (פ' אעפ"י):
רב הונא: נדה יכולה לעשות מלאכות לבעלה, חוץ ממספר מלאכות: מזיגת הכוס, הצעת מיטה, רחיצת פניו ידיו רגליו
רש"י: כל מלאכות אלו אינטימיות ("דברים של קירוב וחיבה, המביאים לידי הרגל דבר")
רבא: רק בפניו אסור שתעשה מלאכות אלו לבעלה; שלא בפניו - מותר
אשתו של שמואל הייתה מוזגת ביד שמאל (בשינוי) — רש"י: אבל רק בימי ליבונה, ולא בנדתה
אשתו של אביי: הייתה מניחה ממרחק
אשתו של רבא: הייתה מניחה למראשותיו (נ"ל על הכרית)
אשתו של רב פפא: הייתה מניחה לו על הספסל (=שלחן/מגש)

הרחבה — מה טעם ההרחקות?: מה טעם ההרחקות בעשייתה מלאכה לבעלה?
סמ"ג: הכל פה הרחקה מחיבה ואינטימיות, ולא הרחקה מנגיעה.
רא"ש: זה כן משום מגע

ש"ע: ש"ע: כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה, יכולה לעשות נדה חוץ ממזיגה, הצעת מיטה ורחיצת פניו ידיו רגליו (רב הונא בכתובות)

של"ה (בפת"ש): של"ה (בפת"ש): המחמיר שומר מצרות נפשו

מזיגת הכוס (י')

מה האיסור?

סמ"ג · יראים: סמ"ג, יראים: רק הושטה מיד ליד. כי היא דרך חיבה

רא"ש · רשב"א: רא"ש, רשב"א: אף מזיגה של הכוס והנחה לפניו היא דרך חיבה (וכל השינויים בגמרא - למזיגה והנחה)
(אשתו של שמואל הייתה מוזגת בשמאל, ואז מניחה לפניו, ולא מושיטה)

רמב"ם: [רמב"ם: לשונו בהלכות איסורי ביאה לא מכריעה, והב"י פירשה שאוסר שינוי בכל מקרה. אבל לא התייחס הב"י לכך שבהלכות אישות כותב במפורש כסמ"ג: ברגיל - הושטה מיד ליד; שינוי – הנחה] (כסמ"ג, ולא עובד עם הרא"ש, כי לרא"ש אסור הושטה לבד)

איך יהיה מותר?

הגהות בשם יראים: הסיעה שאוסרה רק הושטה
הגהות בשם יראים: רק מושיטה/מוזגת – מותר אפילו בלי שינוי; מושיטה + מוזגת – צריך שינוי

הגהות מיימ' · רשב"א · מ"מ · ב"י: הסיעה שאוסרת אף מזיגה
הגהות מיימ': רק 'מזיגה במים' אסורה ומצריכה שינוי; מזיגה 'מן הכלי' – על השלחן – צריך שינוי; לא על השלחן - אין חיבה ולא צריך שינוי
רשב"א, מ"מ: רק מזיגת יין (ואלכוהול) אסורה; מזיגת מים מותרת
ב"י: כל מזיגה מותרת שלא בפניו (עפ"י רבא)

ש"ע: (נראה שהש"ע לא פוסק כאחת מהשיטות האלו. אלא פשוט נוקט כגמרא ששינוי מועיל)
ש"ע: מותר לה למזוג הכוס ע"י שתעשה שינוי להיכר
כגון: שתניח הכוס על השלחן ביד שמאל; או: שתניחה על הכר או על הכסת (עפ"י הגמרא; כאשתו של שמואל ואשתו של רבא)

רמ"א: רמ"א: מגיהה בש"ע: כל מזיגה שלא בפניו - מותרת (ב"י עפ"י רבא)

ט"ז · ערוה"ש: ט"ז, ערוה"ש: האיסור הוא רק במזיגת יין (רשב"א)

הגשה

מהר"ש מאוסטרייך: מהר"ש מאוסטרייך: אסור לה להגיש אוכל לשלחן שבת

ש"ך: ש"ך: חולק, על סמך היראים: הגשה לשלחן זה רק פעולה אחת. היא לא שמה לו אישית בצלחת; בנוסף, אם הם לא לבד - אפילו שתשים בצלחת האישית שלו מותר.

אם המזיגה לא בפניו אבל ההגשה כן

ב"ח: ב"ח: אסור. נחשב כפעולה אחת שנעשתה בפניו.

ש"ך: ש"ך: חולק. מותר (כאמור, על סמך היראים)

הצעת המיטה (יא')

עיקר הדין

רב הונא (כתובות) · רבא: רב הונא בגמרא בכתובות: שאסור שנדה תעשה 3 מלאכות לבעלה ובניהן הצעת המיטה.
רבא: אבל שלא בפניו מותר.

מה אסור?

תוספות · רא"ש: תוספות, רא"ש: רק פריסת סדינים והמכסה אסורה (רק זה דרך חיבה); אבל הצעת הכרים והכסתות מותרת (יש בזה טורח וזה לא דרך חיבה)

ש"ע: ש"ע: מותרת הצעת הכרים והכסתות אפילו בפניו; אבל פריסת הסדינים והמכסה מותרת רק שלא בפניו. (רב הונא ורבא; תוספות רא"ש)

רחיצת פנים וגפיים (יב')

רב הונא (כתובות) · רבא: רב הונא בגמרא בכתובות: שאסור שנדה תעשה 3 מלאכות לבעלה ובניהן רחיצת פניו ידיו ורגליו.
רבא: אבל שלא בפניו מותר (לא כ"כ רלוונטי במלאכה הזו)

סמ"ג · סמ"ק · הגהות מיימ': סמ"ג, סמ"ק, הגהות מיימ': האיסור תקף אפילו אם היא לא נוגעת בו ('יוצקת'. כי פשיטא שנגיעה אסור)

רשב"א: רשב"א: אפילו במים קרים אסור

ש"ע: וכן פסק הש"ע: אסור לה לצקת מים על ידיו כשהיא נדה אפילו בלי שייגעו ואפילו מים קרים (רב הונא + סמ"ג וסמ"ק + רשב"א)

מותר לה להגיש לו כלי עם מים כדי שיירחץ בהם?

ט"ז: ט"ז: כן

ר' יונה · ש"ך: ר' יונה, ש"ך: אסור אפילו להגיש כלי עם מים (זה דרך חיבה)

מזיגתו כוס יין לה י״ג

הערה: (אצל הש"ע יש התייחסות לעשייתו מלאכות אלו לה רק לגבי מזיגת הכוס).

רשב"א · ש"ע: רשב"א, ש"ע: אסור לו למזוג לה יין כשם שאסור לה למזוג לו.

שליחת כוס של ברכה

גמרא: גמרא: המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה – חייב מיתה (כי זה רומנטי)

ראב"ד: ראב"ד לפי זה: אסור לשלוח (בדרך חיבה) כוס של יין או כוס של ברכה לאשתו כשהיא נדה.
וכן פסק הש"ע.

כשהוא חולה ט״ו

ערוה"ש · שבט הלוי: כל הדיון פה – שלא בשעת פקוח נפש. בשעת פקוח נפש וסכנה – כולם מתירים הכל, כולל הש"ע.

שורת הדין (ש"ע עפ"י הב"י): כשהוא חולה מותר לה לעשות הצעת המיטה ורחיצת פי"ר, אבל צריכה להזהר בהן יותר. ש"ך: גם מזיגה מותרת.

רא"ש בתשובה: רא"ש בתשובה: כשהאיש חולה, יכולה אשתו לשמשו אף אם היא נדה; אבל תזהר כמה שתוכל בהצעת המיטה וברחיצת פניו ידיו רגליו

ב"י: ב"י: מקשה - מה החידוש של הרא"ש? הרי בכל אופן הלכה כרב הונא שנדה יכולה לעשות מלאכות לבעלה, חוץ מהשלושה (האינטימיות). מציע מספר תירוצים, אך נראה שנשאר בצ"ע.
תירוץ א: כשחולה, הרא"ש מתיר גם הצעת המיטה ורחיצת פניו וגפיו. ("שתזהר ביותר שתוכל")
תירוץ ב: כשחולה, מתיר את כל ההרחקות (כולל להושיט דבר אחד לשני וכו')

ש"ע: ש"ע: אם האיש חולה ואין מי שתשמשו מלבד אשתו, יכולה לשמשו נדה, "רק שתזהר ביותר שתוכל" מרחיצת פניו וגפיו והצעת המיטה (לשון הרא"ש, ונראה שדק בתיבת 'שתוכל', כתירוצו הראשון)שכן, הטור השמיט תיבת 'שתוכל' והב"י העיר על כך ונעץ בזה את תירוצו. לכן, מכך שהחזירה, אפשר לשער שאולי התכוון לכך. מה גם שכלל לא היה פוסק את דברי הרא"ש אם לא היה מתרצה שיש בהם חידוש.

ש"ך · טהרת הבית: ש"ך, טהרת הבית: גם מזיגת הכוס מותרת (למרות שלא הזכירוה הרא"ש והש"ע)

טהרת הבית · בדה"ש: טהרת הבית, בדה"ש: שאר הדברים שמותרים – להשכיבו, לסומכו וכו' – עדיף שתעשה בלא מגע של ממש, אבל אם אי אפשר – יכולה אפילו במגע

ערוך השלחן: ערוך השלחן: אם יש הכרח – מותר הכל (גם ה-3 מלאכות)

דרכי תשובה: דרכי תשובה: דין הסעיף כאן הוא בחושאב"ס. אך מאחר וקשה להבחין בין חושאב"ס לחושיב"ס – יש המתירים גם את המלאכות שיש בהן חיבה.

כשהיא חולה ט״ז–י״ז

ערוה"ש · שבט הלוי: כל הדיון פה – שלא בשעת פקוח נפש. בשעת פקוח נפש וסכנה – כולם מתירים הכל, כולל הש"ע.

תרוה"ד: תרוה"ד: אסור לבעלה לעשות לה שום דבר שכרוך במגע (להקימה להשכיבה ולסומכה). ההיתר של הרא"ש הוא רק לגבר חולה, ולא להפך (כי כשהגבר חולה ייצרו חלש, אבל להפך - ייצרו חזק וגובר עליו).

מהרמ"מ · הגש"ד: בשם מהרמ"מ, הגש"ד: ההיתר של הרא"ש הוא גם אם היא חולה, שמותר לאיש לשמשה
בשם מהרמ"מ: אותן שנזהרים מלגעת בנשותיהם החולות כשהן נדות - חסידות של שטות.

ש"ע: ש"ע: כשהאשה חולה ונדה - אסור לבעלה לגעת בה כדי לשמשה, כגון להקימה או לסמכה (תרוה"ד)

רמ"א: רמ"א: י"א: אם אין מי שישמש אותה - מותר לאיש הכל (דעתו על סמך הגש"ד, מהרמ"מ); וכן נוהגים אם 'צריכה הרבה' לעזרתו

רדב"ז: רדב"ז: מותר הכל חוץ מה-3 מלאכות, ואפילו אם היא רק חושאב"ס. ואם החולי שלה מצריך רחיצה - יכול להשליך עליה מים. ואם לא יכול לעשות כך - יכול לרחוץ ממש

תורת הטהרה: תורת הטהרה: מותר לשמשה בכל שימוש שאין בו מגע. כולל מסירה ומזיגה וכו'.

כשבעלה רופא (יז)

תרוה"ד · תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן: תרוה"ד, תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן: אסור לרופא לבדוק את הדופק של אשתו כשהיא נדה.
בתשובה המיוחסת לרמב"ן המקרה הוא שיש עוד רופאים, ואז אולי משמע שאסור לו לבדוק אותה רק כשיש אופציה אחרת.

ב"י: ב"י: גם תרוה"ד וגם הרמב"ן/רשב"א אוסרים גם כשאין רופאים אחרים.
ב"י: אבל אם מדובר בחולי מסוכן, ואין רופא אחר, אולי יכול לבדוק אותה

ש"ע: ש"ע: אם בעלה רופא – אסור לו לבדוק לאשתו נדה את הדופק (הבנתו בתרוה"ד ותשובת הרשב"א)

רמ"א: רמ"א: לפי מה שכתבתי על שימושה אם היא חולה – ק"ו שיכול לבדוק את הדופק שלה (אבל רק אם אין רופא אחר, וצריכה הרבה, וזהו חולי שיש בו סכנה).

ש"ך: ש"ך: מצדד ברמ"א. אבל באמת, אם אין סכנה - אסור לבעלה לבדוק.

רדב"ז: רדב"ז (דלעיל): מתיר לבודקה אפילו אם רק חושאב"ס

מקור חיים: מקור חיים: אפשר להתיר (גם לש"ע) ע"י שישים בגד, ולא ייגע ישר בגופה

מונחים

ימי ליבונה

— ימי השבעה נקיים שאחרי הפסקת הראייה, שבהם האשה עוברת לטהרה; ההרחקות והאיסור בתשמיש חלים בהם כבימי הנידה עצמה.

הרחקות

— גדרים של ריחוק פיזי בין האיש לאשתו בימי טומאתה, שיסודם בפסוק "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב"; נחלקו אם מדאורייתא (רמב"ם) או מדרבנן (רמב"ן).

היכר

— סימן או שינוי (לחם, קנקן, מפה נפרדת) המונח בשעת אכילה יחד, כתזכורת למצב האיסור וכיוצר ריחוק.

דרך חיבה

— פעולה או מצב שיש בהם קרבה ואינטימיות (ולא רק מגע); אבן הבוחן להרבה מן ההרחקות.

חושאב"ס

— חולה שאין בו סכנה.

חושיב"ס

— חולה שיש בו סכנה.

מזיגת הכוס

— מזיגת כוס יין/משקה והנחתה לפני הבעל; אחת מ-3 המלאכות האינטימיות שאסור לנדה לעשות לבעלה בפניו.

בגדי נידות

— בגדים מיוחדים שראוי לאשה לייחד לימי נדותה, כסימן ותזכורת לשני בני הזוג שהיא נדה.