הרחקות בשר בחלב (סימן פ"ח-פ"ט)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

דין ההרחקה וטעם סעיף א׳

בסימן פ"ח, פוסק השו"ע עפ"י המשנה כדעת בית הלל, כי אין להעלות בשר וגבינה על שולחן אחד. ואפילו בשר עוף האסור באכילה רק מדרבנן (סימן פ"ז). ועפ"י המשנה גם מסייג ומתיר להעלותם על שולחן שאינו שולחן אכילה.
בעניין טעם האיסור, התקשו בגמרא, דהרי אכילת עוף בחלב אסורה מדרבנן, ואם גוזרים כאן להעלות עוף וגבינה על אותו שולחן שמא יאכלם יחד – מדובר בגזרה על גזרה!
לדעת רש"י, מדובר בעצם בגזרה אחת (עפ"י אביי: שמא יעלם יחד באלפס רותח). ולדעת התוספות והרמב"ם, מדובר בשתי גזרות, ובכוחם של חכמים לעשות כן בעת הצורך.

משנה: +אסור להעלות בשר וגבינה על אותו השולחן
+מחלוקת ב"ה וב"ש לגבי עוף:
ב"ש מתירים להעלות עוף
ב"ה אוסרים להעלות אף עוף על אותו שולחן עם הגבינה
בבא מסייגתעל מה הבבא המסייגת מוסבת? על האיסור הכללי? או על ב"ה?: באיזה שולחן אסור - בשולחן שאוכל עליו. אבל שולחן שסודר עליו התבשיל - מותר.

גמרא: קושי 1 - על גזרת ב"ה: עוף הוא דרבנן, אז אמאי לגזור שלא להעלותו? תשובה: אי שרי להעלות עוף וגבינה - יעלה בשר ויאכל בגבינה (באיסור תורה). יענו: צריך את הגזרה אגזרה
קושי 2, על התשובה, רב ששת: סוף סוף, צונן בצונן הוא (היינו: בצונן - אפילו אכילת בשר בהמה בגבינה – הוא מדרבנן, כי אינה דרך בישול)
תשובה, אביי: גזירה שמא יבשל (יעלה באילפס רותח)

רמב"ם: הטעם הוא שמא יבוא לאכול העוף והחלב יחד (וכן לשון הטור והשו"ע).

ערוה"ש: הקשה על הרמב"ם וטוש"ע - הרי לפי הסוגיה אנו חוששים שמא יעלה בשר בהמה ויאכלו, ולפי אביי, אנו חוששים אף שיבוא לבשל את הבשר הבהמה והחלב באלפס רותח!
והציע שאולי דרכם הייתה לקצר ולהתייחס רק לגזרה הראשונה משום שאין נפקא מינא, ובוודאי שמתכוונים לכך שחיישינן שמתוך אכילת עוף בחלב יבוא לאכול בשר בהמה וחלב ואף יבשלם

שו"ע · (סע׳ א'): אסור להעלות בשר וחלב כולל עוף על אותו שולחן (המשנה, וכדעת ב"ה)
זה כאשר מדובר בשולחן אכילה. אבל בשולחן שרק 'סודר' עליו התבשיל - מותר. (המשנה)
(משמיט ריש לשונו של הטור) אולי הוא פוסק במשנה שהבבא מוסבת על דעת ב"ה. ואז האוקימתא היא רק על עוף. ולכן קיצץ מתחילת לשון הטור 'כל הבשר שאסור לאוכלו בחלב'.
כלומר: אסור להעלות בשר וחלב על אותו שולחן. כל שולחן. עוף אסור רק בשולחן אכילה. שאר שולחנות מותר עוף.

גזרה לגזרה (ס׳ א׳)

על אף שהסוגיה ניסתה לתת מענה על שאלת הגזירה אגזירה, גם הראשונים נידרשו לה:

תוספות ורמב"ם: בכה"ג גזרינן גזירה לגזירה. וכן הט"ז

רש"י: נראה שסובר שמדובר בגזירה אחת

למה מחמירים כ"כ בבשר בחלב? (בעוד שנבלות ויין נסך אם גוי מעלם על השולחן, אין בעיה לאכול על אותו שולחן)

ר"ן: בגלל שיש היתר לאכול כל אחד מהם בנפרד, קיים חשש סביר יותר שיאכלו אותם יחדיו (וכן הביא הש"ך)

מתי מותר סעיף ב׳

מן המשנה, בדברי רשב"ג, מסתבר ששני אכסנאים מותר לאחד להעלות בשר ולשני חלב על שולחן אחד. ובגמרא, שמואל מתנה זאת בכך שהם אינם מכירים זה את זה.
ומן הברייתא השונה לשון אחרת בדברי רשב"ג, עולה גם האפשרות שסימן היכר מועיל. וזה תלוי בפרשנות הראשונים.

משנה · רשב"ג: רשב"ג: שני אכסנאים מותר שיאכלו על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה (משום שהם זרים ואין סיכוי שיערבבו)

גמרא · שמואל: שמואל: אם הם מכירים זה את זה אסור (ההיתר הוא משום שהם זרים ולא יאכלו אחד משל השני)
שני אחים השונאים זה את זה? מחמירים ואסור. זה נחשב אכילה יחד.
בהמשך הגמרא, מובאת תניא נמי הכי על דברי רשב"ג: שני אכסנאים מותר שיאכלו על שולחן אחד. 'ולא אסרו אלא בתפיסה אחת'.

ובידינו שני פירושים להבנת מהלך הסוגיה וההיתר:
לפי הפירוש הראשון: אם יש סימן היכר מותר אפילו למכרים
לפי הפירוש השני: אסור למכרים אף פעם

רש"י ותוספות א': -ולא אסרו אלא בתפיסה אחת. חלב ובשר כרוכים זה בזה
-תפיסה אחת סלקא דעתך? פשיטא! זה אסור אפילו בלי קשר לאותו שולחן
-אלא כעין תפיסה אחת על שולחן אחד. אבל אם יש דבר היכר (שתי תפיסות) - מותר
כלומר, הברייתא מלמדת אותנו ששני אכסנאים אסורים באכילה של בשר וחלב על אותו השולחן כל עוד הם קרובים ואין הפסק. אבל אם יש הפסק כלשהו, כגון לחם או קנקנן – מותר.

יש מפרשים (תוס' ב'): תפיסה אחת = שניים שיש להם שותפות כלכלית. ו'כעין תפיסה אחת' = מכירים זה את זה. כלומר, שיש ביניהם קרבה בכל זאת, ועל אף שהם שני אכסנאים, אינם זרים זה לזה. ולזה אין פתרון היתר.

רמב"ם: שני מכרים לא יכולים לאכול על שולחן אחד בשר וחלב. רק זרים (ולא מדבר על אוקימתות)ובב"י כתב שנראה שגם הרי"ף סבר ככה. אך באמת, לא מצאתי ראיה לכך שכן סבר. ואולי זו הסיבה לכך שלא פסק עפ"י רוב עמודי הוראה

הטור: הביא את שני הפירושים, אבל סבר להקל שהיכר מועיל. וכן נראה באו"ח קעג, וכן דעת הרשב"א.

ובשו"ע · (סע׳ ב'): מותר ע"י סימן היכר (וק"ו אם לא מכירים זא"ז) (תוס' א, רש"י, רשב"א).
ופסק ששניים המכירים אסור בשום צורה. אפילו שונאים/מקפידים.

רמ"א: +לחם ההיכר צריך להיות לחם שלא אוכלים. ואם אוכלים ממנו וודאי לא חשיב היכר (דהרי נחשב חלק מן הארוחה) (עפ"י הגהות אשיר"י)
+והביא גם עפ"י הב"י (באו"ח קע"ג) שקנקנן שאין דרכו להיות על השולחן בזמן סעודה, על אף שמשמש לשתייה - חשיב היכר
+צריך שההיכר יהיה בין הסועדים.

הב"ח: חולק על הב"י וסובר שאם שותים מן הקנקן עכשיו – לא נחשב היכר.

והש"ך: צידד בדעת הרמ"א והב"י

ילקו"י: בקבוקים שלנו שדרכם להיות על השולחן לא נחשבים לסימן היכר.

לדעת המהרש"ל: אם אינם אחים ושונאים זא"ז – מותר

ש"ך וט"ז: חולקים וסוברים כדעת השו"ע שכל שני מכרים אסור, אפילו שונאים

כמה הלכות בעניין הפרדה

(דרכ"מ. לא לגמרי קשורות לכאן. אולי יובאו בסימנים אחרים.)

רשב"א (דרכ"מ): אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו עליה בשר משום שהבשר נדבק במפה ואז יידבק בגבינה
- אסור לחתוך גבינה -אפילו צוננת- בסכין שחתכו בה בשר
- אפילו את הלחם שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין הזה (כי רוב הסכינים השומן קרוש בהם ונדבק עליהן)

ב"י בשם א"ח: סבר שאין להחמיר ומותר לחתוך את הפת שיאכל בה גבינה עם סכין בשרית. והוי נ"ט בר נ"ט.

והדרכ"מ: סובר כדעת הרשב"א, וחושב שאם רואים את השומן והוא ניכר, לא שייך נ"ט בר נ"ט.

חלב אחר בשר סעיף א׳

סימן פ"ט – שהייה באכילה והרחקות נוספות. הדיון בגבינה אחר בשר הוא בשאלה אחת: ההמתנה. שאלה זו מתפרטת לתת שאלות: טעם ההמתנה (רש"י-רמב"ם), זמן ההמתנה (שפע דעות ומנהגים), ועוף (תוס' ור"ן שמתירים בלא המתנה).

גמרא: רבי יוחנן: לא צריך לחכות בין בשר לגבינה
רב חסדא: אסור לאכול גבינה אחר בשר; מותר לאכול בשר אחר גבינה (רש"י: משום שבשר מוציא שומן, ו טעמו נשאר לאורך זמן)
רב אחא: דין בשר שבין השיניים כבשר ממש ("הבשר עודנו בין שיניהם")
אבא של מר עוקבא: היה מחכה אחר בשר למחר (רש"י: מעת לעת – 24 שעות)
מר עוקבא: אחרי בשר, היה אוכל בסעודה שלאחמ"כ חלב

טעם ההמתנה

רמב"ם: צריך לחכות בגלל הבשר בשיניים שאינו יורד בקינוח הפה (ט"ז: מקרי בשר עד 6 שעות, ואח"כ הוי כמעוכל).
לאחר אכילת בשר, בהמה או עוף, יש לחכות שיעור סעודה שהוא 'כמו' 6 שעות מפני בשר השיניים שאינו יורד בקינוח.

טור, רש"י: צריך לחכות בגלל שהבשר מוציא שומן והטעם נשאר לאורך זמן (באכילה).
הטור: צריך לחכות 6 שעות אחרי בשר בהמה/עוף (זמן בין סעודת בוקר לסעודת ערב). בנוסף, צריך להסיר הבשר מבין שיניו. וכ"כ הרשב"א והעיטור. סובר שטוב לאחוז גם בטעם הרמב"ם.

הטור (נפק"מ): הנפק"מ ביניהם היא שלרמב"ם אם עברו 6 שעות, אם נשאר בשר בשיניו מותר. וכן, אם לעס לתינוק ולא אכל, לפי רש"י לא צריך לחכות (ולא נשאר טעם) רק להוציא הבשר משיניו; ולרמב"ם צריך לחכות.

שו"ע: פוסק כסיעת הטור שצריך גם להמתין 6 שעות, וגם להוציא הבשר מבין השיניים. אבל לעניין מי שלעס לתינוק, סבר שצריך לחכות

עטרת זהב: למה? לא פסק בזה כהרמב"ם, אלא סבר שכל עוד לעס – וודאי שהטעם מהשמן נמשך ונשאר

ש"ך: תמהה על כך. אולי אימץ את עצתו של הטור לאחוז בשני הטעמים בזה לחומרא

פמ"ג: לעיסה לא תמיד מושכת טעם. אבל צריך להמתין ו' שעות כדי לא לפרוץ גדר ולנקוט כשני הטעמים לחומרא

זמן ההמתנה

ר"ת, בה"ג: לא צריך להמתין אפילו אחרי בשר בהמה, רק לקנח ולהדיח (כאגרא + רב חסדא)

תוספות, ראבי"ה: העולם נוהגים שלא לאכול גבינה אחר בשר בהמה/עוף (באותה סעודה)ב"י: ונראה לי שזה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל, לא מטעם גדר וסייג הוא שנהגו כן, אלא משום דסבירא להו כדעת הרמב"ם שמפרש דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים קאמר. אבל מותר לאכול בסעודה הבאה; אפילו אם רק בירך יכול מיד חלב לאלתר

רא"ש, ר"ח, רי"ף, רמב"ם: צריך לחכות מסעודה לסעודה. לא מועיל קינוח ונטילה.

רמב"ם וטור: 6 שעות (כאשר לרמב"ם סגי המתנה ולטור לא)

מנהג רש"י (עפ"י או"ה לר' ירוחם): 3 שעות

הגש"ד, או"ה: נוהגים העולם להמתין שעה אחת אחר ברהמ"ז אפילו בלא קינוח והדחה אפילו אחר בשר בהמה (מעין פשרה בין שיטת תוס' לרמב"ם)

שו"ע: 6 שעות (+להסיר בשר משיניו אם יש)

רמ"א: -בי"א – צירוף של התוס' ור"ת: ע"י שסילק הסעודה + קינח והדיח
-ופשט המנהג כדעת הש"ד ואו"ה - לחכות שעה אחת
-ומסיים שנכון לחכות שש שעות

מהרש"ל, ש"ך, ט"ז: מי שיש בו ריח תורה - 6 שעות

פר"ח: בימי חורף ימים קצרים סגי בארבע שעות מחצות היום עד ערב

הרב עובדיה: בשעת הדחק אפשר להקל כחצי שעה מתחת לשש שעות (פעם לא היה שעון ולא יכלו לאמוד)

חלב אחר עוף או חיה

להלכה, שו"ע: פסק עפ"י הטור והרמב"ם, שלעניין אכילת חלב אחר בשר, יש להמתין 6 שעות ולהוציא חתיכות מבין השיניים גם אחר עוף או חיה.

התוספות: מבינים שעוף שונה מבשר, ולאחר אכילתו לא צריך לחכות. (מהא דנקט אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורין, ונקט דווקא את העוף תחילה). אבל העולם נוהגים שלא לאכול ללא המתנה.

רמב"ם: עוף כבהמה (לא מזכיר חיה)

ר"ן: חיה ועוף נאכלין באפיקורין לפני גבינה (אינם מן התורה)

בשר אחר חלב סעיף ב׳

בדיון בבשר אחר גבינה ד' שאלות: א) המתנה. ב) קינוח הפה ושטיפתו. ג) הדחת הידיים ביום (לעומת הלילה). ד) עוף לעומת בשר בהמה וחיה.

גמרא · אגרא · רב יצחק · ב"ש · ב"ה: אגרא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורין (ואין להקפיד בשטיפת ידיים או הפה באכילתם זה אחר זה)
רב יצחק הגיע לבית רב אשי, אכל גבינה ואח"כ בשר, ולא שטף ידיו. והקשו לו שאגרא דיבר רק על עוף! וענה שרק בלילה יש בעיה עם בשר, אבל ביום – מותר בבשר כמו בעוף, משום שרואים (שלא דבוק כלום בידיים)
ב"ש: מקנח / ב"ה: מדיח. ומסקנת הסוגיה שלא חולקים ודורשים את שניהם.
והלכתא: בכל הוי קינוח חוץ מקמח, מתמרים ומירקות

המתנה

ר' יוחנן בסוגיה: לא צריך

ב"י: לומד מהזוהר: אסור לאכול בשר אחר גבינה בכלל (ולא נוקט כן להלכה)

מרדכי, מהרמ"מ: צריך לחכות בבהמה (מצא גבינה בין שיניו)

ט"ז (על הרמ"א): לטעם הרמב"ם דצריך להמתין בין בשר לחלב בגלל הבשר בין שיניהם, אין צריך להמתין בין גבינה לבשר, שאינה נתקעת בשיניים. אך לטעם רש"י (טעם שומן הולך ונמשך) יש להמתין גם בין גבינה לבשר; אבל רק בגבינה מתולעת שטעם שלה נמשך בפה זמן רב

קינוח הפה ושטיפתו

נראה מר"ת: לא צריך קינוח ושטיפה אחר גבינה אפילו בשביל בשר בהמה

תוספות, רא"ש, טור: צריך לקנח פיו ולהדיחו (בנוסף לידיים. זו פרשנות בב"ה)

רמב"ם: לפה - סגי קינוח לבד. וגם יישטוף ידיו.

ב"י: העולם נהגו לקנח ולהדיח וכן נכון לעשות כדברי המחמיר בדבר שאין בו טורח. בשו"ע נקט כן, להדיח גם פה (תוס', רא"ש)

הדחת הידיים ביום

טור: אם בוקר ורואה שידיו נקיות – לא צריך לנקותן (אפילו לבשר בהמה) (ועפ"י רב יצחק בגמרא)

ר' פרץ: גם ביום צריך לרחוץ (הגבינה נדבקת)

הש"ע: נקט כדעת הטור עפ"י ר' יצחק שאין צריך לרחוץ ביום אם רואה ידיו שנקיות

ש"ך: סבר להחמיר כר' פרץ לרחוץ אף ביום.

פר"ח: במזלג, לא צריך הדחה אף בלילה (לא משתמש בידיים)

פמ"ג: טוב להחמיר בזה (כי אין בכך טורח)

יביע אומר, עפ"י רש"ש: לחלב לא צריך נטילה כי לא אוכלים בידיים. סגי הדחת פה בלבד (ולא צריך קינוח)

עוף / חיה / בשר

בסוגיה: קאי דדווקא בעוף אחר גבינה אין צריך להדיח ולקנח, אבל בבהמה כן

רמב"ם: וגם בחיה צריך

ר"ן: חיה כעוף, ולא צריך

כל לשון שו"ע · (סע׳ ב'): אכל גבינה ורוצה לאכול בשר:
עוף – יאכל מיד
בהמה/חיה (רמב"ם) –
בלילה - לנקות
ביום – להסתכל, ורק אם מלוכלך לנקות (רא"ש, טור)
לקנח את הפה ע"י כל דבר שהוא לא תמר וקמח וירקות (פשוט בגמרא)
לשטוף גם הפה עם מים או יין (תוס', רא"ש, טור)

ש"ך: והחמירו כן גבי חיה כמו בהמה אעפ"י שהיא דרבנן משום שדומה לה בבשרה

רמ"א: הביא ב'יש מחמירין' את דעת המרדכי במהרמ"מ לא לאכול מיד אחרי גבינה בשר (והט"ז: כלומר, לחכות 6 שעות). ויש מקלים. ומיהו, אין מוחין בפני המקלים וכדאי לפחות לקנח ולהדיח הפה, ולשטוף הידיים

ולש"ך: אין עניין להחמיר כדעת המרהממ (שבדידו נכשל)

תבשילים סעיף ג׳

כשמדברים על תבשיל (לפחות מן הטור והלאה), וודאי שלא מדברים על בשר ממש. אלא מדובר רק בתבשיל שיש בו בשר, ומה הדין אם אכל רק מהתבשיל, בלא הבשר. (המושג 'מים אמצעיים' כוונתו לנטילת הידיים בין מאכל למאכל)

המקרים להלכה (בסע' זה)

תבשיל בשר ← גבינה ממש = שו"ע: נטילה (ללא הדחה/קינוח) רמ"א עפ"י ב"י באו"ח: כדין בשר

תבשיל גבינה ← בשר ממש = כנ"ל (ללא הרמ"א)

תבשיל בשר ← תבשיל גבינה = שו"ע: נטילה רשות; רמ"א בי"א: חובה (רשב"ם)

תבשיל גבינה ← תבשיל בשר = שו"ע: [ק"ו] רמ"א: חובה ליטול (הגש"ד; דתבשיל נדבק)

בגמרא · רב נחמן: בין תבשיל לתבשיל לא צריך לשטוף ידיים. בין תבשיל לגבינה של ממש – צריך.

רשב"ם: גם בין גבינה לתבשיל בשר/תבשיל בשר לגבינה – צריך נטילה

ר"ת, טור: לא צריך נטילה בין גבינה לתבשיל בשר. רק בין תבשיל של בשר לגבינה. ובין תבשיל לתבשיל לא צריך.

דרכ"מ בשם הגש"ד: תבשיל גבינה ואז בשר: צריך נטילה (תבשיל גבינה נדבק בידים יותר מגבינה עצמה). ואם צריך להקל זה בגבינה עצמה, שהיא קשה. ולא להפך. אבל נוהגים בתבשיל של בשר כבשר עצמו.

הגהות מיימוניות בשם סמ"ק: רוטב של בשר שיש בו בשר מושך המים בפה. כלומר, הא דשרי לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר - דוקא בכגון ביצים מטוגנים בשומן שאינם מושכים המים בפה כל כך. אבל גבינה אחר רוטב של בשר - לא.

ר' יונה: אחרי מרק של בשר ודאי מותר לאכול גבינה בקינוח והדחה. הצריכו שהייה רק כשאוכל בשר מפני הבשר שבין השינים. אבל במרק שאין חשש זה - מותר.

ר' ירוחם: זה רק במרק צלול. אם הוא עב - יש ספק שיש בו בשר, ואסור לאכול אח"כ גבינה אף אם ידיח ויקנח.

מרדכי בשם מהרמ"מ: אסור לאכול גבינה אחרי ביצים מטוגנים בשומן בשר

ב"י (או"ח קעג): שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל ואין לפרוץ גדר. אבל, אם אין בשר בתבשיל (אעפ"י שנתבשל בקדרה בשרית) - לא נהגו להחמיר ומותר לאכול אחריו גבינה

שו"ע · (סע׳ ג'): פסק גם כדעת ר"ת שצריך רק ליטול ידיים אחר תבשיל בשר ואפשר לאכול גבינה (על אף שבב"י נראה שסבר להחמיר)

רמ"א: +מביא עפ"י הרשב"א והמרדכי ששומן בשר דינו כבשר עצמו (ולכן אסור לאכול גבינה אחריו) (ש"ך: וגם שומן עוף דינו כן)
+והביא עפ"י הב"י שאין לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו שאסור אחר בשר עצמו.
+וגם הביא מה שכתב בב"י שאם אין בשר בתבשיל, מותר אחריו גבינה על אף שבושל בקדרה בשרית
+עפ"י ש"ד: צריך נטילה אף בין תבשיל לתבשיל (אם נגע בידיו)

ש"ך: ומותר אפילו עם גבינה ממש. כי בתבשיל בשר הוא נ"ט בר נ"ט. ואפילו הקדרה לא הודחה יפה מאז שבושל בה בשר עד שבישלו בה תבשיל

החלפת מפה וסכו"ם סעיף ד׳

מפה, נקיון שולחן (צונן)

משנה: צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ושלא יגעו זה בזה

גמרא · אביי: מאחר ואם יגעו - צריך הדחה אפילו צונן בצונן

ירושלמי (פסחים) · א"ר יוסה: ההין דאוכל חובץ ובדעתיה מיכול קופד צריך מבער פיסת

טור (צא): מהירוש' מבין שצריך להוריד מהשולחן את הלחם שנשאר מארוחה עם גבינה אם רוצה לאכול בשר

הגהות אשרי בשם או"ז: מוסיף שצריך להוריד כל מה שהיה על השולחן בארוחה החלבית

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן: אם אכלו בשר ורוצים לאכול גבינה - לא מספיק לנקות. ואפילו גבינה קרה (משום שזה בגלל הלכלוך והשאריות. אם זה היה בגלל שבלוע היה מותר קר)

שו"ע · (סע׳ ד'): צריך להוריד אחר אכילת גבינה שיורי פת מהשולחן (טור), וכשו"ת הרשב"א שאם אכלו בשר ורוצים לאכול גבינה - יש להחליף מפה

והפת"ש בשם רדב"ז: דאם אוכלים בקערה - אין מתלכלכת המפה, ולא צריך כלום. אבל אפילו לצאת לדעת הרשב"א, צריך רק להפוך המפה

והרמ"א: סבר עפ"י האו"ה שגם הפוך (אם אוכלים גבינה צריך להחליף מפה בשביל בשר. ולא להסתפק בהורדת שיורי הפת)

ערוך השולחן: מצווה מן המובחר להחליף את כל מה שהיה על המפה בארוחה החלבית ולפרוס מפה אחרת ולחם אחר וכלים אחרים, ואז יאכל בשר. וכן המנהג פשוט ברוב תפוצות ישראל

סכין (נדון בה בצ"ו)

ועיקר הדברים:

חזקיה בשם אביי: דגים שהיו בקערה של בשר מותר לאכול בכותח (משום שהווי נ"ט הבא מן נ"ט)
סכין שחתכו בה בשר:
חתכו בה צנון - אסור לאכול בכותח (כי הוא חריף, לכן בולע את טעם הבשר מהסכין. והווי נ"ט בכותח)
חתכו בה קישוא - יכול להוריד את החלק שחתך בו ולאכול עם הכותח (כי השמנוניות לא נבלעת. אבל בכל זאת הווי נ"ט הבא מן הממש, לכן יש להוריד את החלק כדי שלא יפגוש את החלב)

רש"י: מדובר בכלים שניקו. הפער בין סכין לקערה הוא בגלל שהשומן נשמר ונקרש על הסכין, והווי נ"ט הבא מן הממש. ובקערה לא נקרש, ואין בה ממש של שומן. לכן יש בקערה רק טעם (ובכותח - נ"ט בר נ"ט)
ועוד, דברים חריפים כמו צנון בולעים יותר מדגים על אף שהם רותחים

אז נראה מההתיחסות לסכין בחולין, כי בשונה משאר הכלים (לפחות מקערה), סכין בד"כ מלוכלת יותר והשומן נקרש עליה. לכן נתייחס אליה כנותנת טעם מן הממש (ומה שפוגש אותה - נ"ט).
כיצד ניתן לנקות סכין לגמרי כדי שלא תתן טעם כ"כ? בעבודה זרה מצינו כך:

בעבודה זרה · רב עוקבא · רב כהנא · רב הונא: במשנה דורשים לשפשף את הסכין על מנת לטהרה. רב עוקבא דורש אף לנעוץ הסכין עשר פעמים בקרקע ע"מ לטהרה. רב כהנא: זה דווקא בסכין חלקה ושטוחה שאין בה גומות. רב הונא בריה דרב יהושע: זאת ע"מ לאכול בה צונן. אבל ע"מ לאכול/לחתוך בה חם - יש להגעיל.

שו"ת הרשב"א (בשם הרמב"ן), והביאו הב"י: אסור לחתוך גבינה (אפילו קרה) בסכין שחותכים בה בשר בד"כ, וגם לא את הפת שיאכל עם הגבינה. ולגבי הצנון, אם הסכין נקיה ואין בה טעם בשר, וחתך בה הצנון – מותר לאכול את הצנון בכותח (ועל אף החריפות - הווי בר נ"ט)

ובעל התרומה בשם ר"ש: התיר לחתוך את הלחם, ולדידו הווי רק נ"ט בר נ"ט כשיאכלו עם הגבינה, כל עוד ינגבו היטב.

שו"ע: הביא דברי שו"ת הרשב"א, שאין לחתוך גבינה בסכין שחותכים בה בשר; וכן לגבי הלחם שיאכל איתה

ורמ"א: הביא בשם א"ח שכן הפוך (אסור לחתוך בשר בסכין שחותכים בה גבינה; ואת הלחם שלה). וכי ע"י נעיצת הסכין בקרקע – מותר. אך סיים שנהגו ישראל שיהיה להם סכין לכל דבר – בשרי וחלבי

ונחלקו הפוסקים מה סבר הרמ"א שנעיצת הסכין תתיר לחתוך:

ש"ך: לאחר נעיצתה מותר לחתוך את הלחם שיאכל עם הגבינה

ט"ז: אפילו את הגבינה עצמה מותר יהיה לחתוך. והוכיח מר"ש שללחם סגי בקינוח. אבל סבר ממה שכתב הרמ"א גבי מנהג ישראל להחזיק 2 סכינים - להחמיר ולא לחתוך גבינה אף בסכין שנעצה. מ"מ, כן אפשר להסתפק בקינוח בשביל חיתוך הלחם.

המרהש"ל: נעיצת הסכין בקרקע לא מועילה אף לחיתוך הלחם שיאכל עם הגבינה.

וערוה"ש: ניגוב היטב/נעיצת בקרקע של סכין שחותכים בה בשר – מועיל רק ללחם, ולא לגבינה עצמה.

הפר"ח: הביא, שיש מדקדקים שמחזיקים אף סכין מיוחדת ללחם (פרווה). (וכמובן שמותר להשתמש בסכין של בשר לחתוך בה לחם ולאכול בו חלב עם הסכין נקייה כנ"ל)

מונחים

נ"ט בר נ"ט

נותן טעם בר נותן טעם — טעם שעבר דרך כלי (ולא ישירות) ולכן נקלש; בהיתר מקילים בו.

כותח

מאכל חלבי — הדוגמה הקלאסית לאכילת מאכל 'בשרי' עם חלב.

אכסנאים

אורחים המתארחים יחד; אם זרים זה לזה — הותר להם להעלות בשר וחלב על שולחן אחד.

תפיסה אחת

קרבה בין הסועדים (שותפות/היכרות); בה נאסרה העלאת בשר וחלב יחד.

סימן היכר

דבר המפריד על השולחן (לחם/קנקן שאין אוכלים ממנו) — מתיר למכרים לאכול יחד.

גזרה לגזרה

גזירה שנועדה למנוע איסור שהוא עצמו כבר מדרבנן; נחלקו אם גוזרים כן.

קינוח

ניגוב הפה בפת וכד' לסילוק שיירי המאכל.

הדחה

שטיפת הפה במים/יין.

מאב"ד

מאכל בן דרוסאי — כשליש/כחצי בישול.

אפיקורין

'בקינוח' — עוף וגבינה נאכלים בזה אחר זה בלא הקפדה.