כתמים (סימן ק"צ)

יורה דעה · נידה — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

הרגשה סעיף א׳

סעיף א' מבסס את יסוד הסימן: ראייה בלא הרגשה — 'כתם' — טומאתה מדרבנן בלבד. כאן מתבררים גם המצבים החריגים שבהם כן נתייחס להרגשה, ודין הרגשה בלא ראייה.

ראייה בלא הרגשה (דין כתם)

שמואל: אשה נטמאת רק אם ראתה והרגישה שיצא לה דם. אם רק ראתה, בלא הרגשה - לא ("דם יהיה זובה בבשרה" - עד שתרגיש בבשרה)

ר' ירמיה: בלא הרגשה - נטמאת מדרבנן.

ש"ע: דבר תורה: אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה (שמואל). וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה, שהיא טמאה, ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה, ואפילו אם בדקה עצמה ומצאה טהורה (ר' ירמיה).

אם כן, כתם שנמצא על בגדה או גופה של אשה, עשוי לטמא אותה. וגם אם בבדיקה פנימית היא נמצא טהורה.

היחס לכתמים

גם דברי ר' עקיבא במשנה והברייתא (בפ' הרואה כתם) רלוונטיים פה.

במשנה, ר' עקיבא: 'לא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה דם ולא כתם'.

ובברייתא: לא אמרו חכמים דיני כתמים להקל, אלא להחמיר!

ורבינא (לפי רש"י): מבצע הרמוניה יפה בין המשנה לברייתא: אכן, הברייתא צודקת, וחכמים אסרו כתם, ובכך החמירו על דברי תורה, ולא הקלו בהם. אך גם ר' עקיבא צודק, ובדיני כתמים עצמם חכמים לא רצו להחמיר, אלא להקל. על כן, מאחר שהם מדרבנן, ומשום שזה לא דם נדה של ממש. - תולים כתם בכל דבר שאפשר וכו'

כלומר, חכמים אכן אסרו גם כתם, למרות שהוא בלא הרגשה, אך ברור שבדיני כתמים עצמם יש להקל, ולא להחמיר.

הרגישה, אך לא יצא הדם לחוץ

אבל אם מרגישה את צאת הדם, אפילו אם הדם לא יצא לחוץ, אלא רק ל'בית החיצון' – נטמאת מהתורה.

במשנה: כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה"

כתם על בגד

פת"ש בשם פנים מאירות: (אביו): רק כתם שנמצא על בגדה של אשה נחשב לעניין גזרת חכמים. כתם שנמצא על בגדו של האיש - לא נחשב כתם ולא חוששים שממנה בא (רק אם קנח האיש את האיבר ומצא – נחשב שבא ממנה).

יחיאל העליר: יש תוספתא מפורשת נגדו, שאומרת שאם נמצא כתם על בגד של מי שישן איתה – נחשב כתם.

הרגשה בלא ראייה

תרוה"ד: אשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם, אך אח"כ בדקה ולא מצאה – טמאה (כי בטוח יצאה לפחות טיפת דם כחרדל)

דרכ"מ: דבריו צריכים עיון.

ש"ע: יש מי שאומר שמי שהרגישה פתיחת מקור, אבל אח"כ כשבדקה לא מצאה כלום - טמאה.

בפוסקים: יש שסברו כתרוה"ד (נוב"י, חוו"ד) ויש שחלקו עליו (יעב"ץ).

פת"ש, ערוה"ש: אם הרגישה וראתה מראה טהורה (כבסי' קפח) - אפילו לתרוה"ד טהורה. כי זה מה שהרגישה.

שב יעקב: הרגשה אוסרת לבדה רק אם בודקת מיד ואין כתם. משום שאז אומרים שאין סיכוי שסתם הרגישה, אלא יצא דם ונאבד. אבל אם בדקה אחרה זמן – טהורה.

הפסק טהרה ושבעה נקיים על ראיית כתם סעיף א׳

האם ראיית כתם — כראייה רגילה — מצריכה הפסק טהרה וספירת שבעה נקיים? והאם יום מציאת הכתם עצמו נספר במניין?

האם צריך הפסק טהרה ו-ז' נקיים

ר' זירא: שואל את ר' אסי אם ראיית כתם מצריכה הפסק טהרה (כשם שראייה רגילה מצריכה) או לא. בתחילה ר' אסי לא משיב, אך לאחר דיון בדברי ר"ל ור' יוחנן נזכר: ראיית כתם מצריכה הפסק טהרה.

מ"מ בשם רשב"א ורמב"ן: הרואה כתם צריכה הפסק טהרה, ולמחרת תתחיל למנות שבעה נקיים. (זה בעקבות חומרת בנות ישראל, שהחמירו על עצמן שאפילו אם רואות טיפת דם כחרדל – נחשבות כזבות [ולא רק כנידה])

ש"ע: אשה צריכה הפסק טהרה ושבעה נקיים גם על כתם (כמסקנת ר' אסי).

האם יום מציאת הכתם נספר

רמב"ם: בכתם גדול כך שיש לחוש בו לזיבות – סופרת 7 נקיים החל מיום שאחר יום מציאת הכתם. אם אין בכתם שיעור לחוש לזיבות – גם היום של מציאת הכתם נספר ל-7.

מ"מ בשם רשב"א ורמב"ן: הרואה כתם צריכה הפסק טהרה, ולמחרת תתחיל למנות שבעה נקיים.

ש"ע: יום המציאה לא נספר לשבעה נקיים (רשב"א רמב"ן).

בחינת הכתם: מקום הכתם: לא לכל כתם מתייחסים. רק למטה מן הסינר (גמרא). סיטואציה: לא רואה בוודאי מגופה (אפשר לתלות במשהו חיצוני) / רואה מגופה בוודאי (אפשר לתלות במכה/שירותים).

קטנה (מתי מתחילה לחוש לכתם) סעיפים ב׳-ד׳

קטנה נחשבת מסולקת דמים עד שראויה לראות (גיל 12 + סימנים). מתי מתחילה לחוש לכתמים — ומה דין ראייה חוזרת ועקירת וסת.

בסימנים קפט וקפד למדנו שקטנה נחשבת מסולקת דמים עד שמתחילה להיות ראויה לראות (הגיעה לגיל 12 + הביאה סימנים). ולכן גם אם רואה דם - חוששת רק לזמן הראייה עצמה. אבל אם ראתה 3 פעמים וקבעה וסת – מתחילה לחוש לזמן הקביעה.

לגבי כתמים מחלוקת ראשונים. מוסכם כי עד שלא הגיעה לגיל - אינה חוששת לכתמים (בכלל בכלל), ורק אם קבעה וסת - מתחילה לחוש לכתמים שרואה. ואם הגיעה לגיל - יש הסוברים שחוששת לכתמים, למרות שלא הביאה סימנים (רש"י); אך יש הסוברים שאינה חוששת לכתמים, אלא עד שתביא סימני בגרות, כדין חשש מראייה (רשב"א). והש"ע נקט להקל כדעה הזו. אולם ביחס למה שנלמד ב-קפט כי אם רואה 3 פעמים מתחילה לחשוש – כן הוא הדין לגבי כתמים, בלא חולק.

עיקר דין קטנה (ב)

שמואל בשם רבי חנינא בן אנטיגנוס: כל הנשים – כתמן טמא למפרע (כלומר, כראייה). חוץ מקטנה שלא הגיע זמנה לראות (שלא חוששים לכתמים שלה כלל).

אחרי גיל 12 - האם צריך סימני בגרות?: רש"י: מספיק שהגיעה לגיל (לא צריך סימנים). רשב"א, מ"מ ברמב"ם: צריך סימני בגרות (כדין כל חשש מראייה. כבסי' קפד ו-קפט).

ש"ע: כתמים מטמאים קטנה רק כשמגיע זמנה לראות. דהיינו: גיל 12 + הביאה סימנים (רשב"א, מ"מ ברמב"ם).

פת"ש: כתם בלא הרגשה - דרבנן. ועל קטנה לא גזרו חכמים. לפיכך, משמע מהש"ך, שאפילו אם יודעים בוודאות שהגיע הכתם מגופה - טהורה.

חוו"ד: חולק: גזרו חכמים על כתם בלא הרגשה גם על קטנה. ואם בוודאי הגיעה מגופה - תהיה טמאה (אא"כ יש במה לתלות).

אם ראתה כמה פעמים דם (ב-ג)

האם נאמר שראיית דם גורמת לקטנה להטמא מכתמים למרות שלפי ההגדרה אינה ראויה לראות?

נדה י: ראתה דם פעם אחת, ואח"כ (לא בסמוך) ראתה כתם - טהורה. ראתה דם פעמיים, ואח"כ ראתה כתם – חזקיה: הכתם מטמא (כי אם תראה פעם נוספת - הרי זו ראייה שלישית, ונטמאת). ר' יוחנן: הכתם לא מטמא. טהורה (רק כשתהיה מוחזקת ע"י 3 ראיות – יטמא). והגמרא מסיקה כר' יוחנן: קטנה שלא ראתה עדיין 3 פעמים (אפילו אם כבר ראתה פעמיים) ומצאה כתם - טהורה.

ר"ח, רשב"א, רמב"ם: כר' יוחנן (אחרי 3 ראיות דם וסת - כתם מטמא).

רש"י, רבותינו הצרפתים, רמב"ן: הראייה הראשונה לא נספרת (כי זו 'ראיית עראי'). לכן, רק אחרי שתראה 4 ראיות חוששים לכתם.

ש"ע: כרשב"א (כתמים לא מטמאים לאחר 2, אלא רק אחר 3 ראיות) (ולא כרש"י ורבותנו הצרפתים).

מה נחשב ראייה?: רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, אפילו אם שופעת במשך שבעה ימים – נחשב ראייה אחת. רב שימי בר חייא: מדלפת אינה כשופעת (אלא כפוסקת. שנחשב שרואה כמה פעמים). רש"י: מדלפת=טיף אחר טף. (ב"י: כוונת רש"י שמטפטפת בלי הפסקות. אך אם יהיו הפסקות – יחשב ככמה ראיות)

ב"י ברש"י, רשב"א, טור: אם ראתה בהפסקות 3 פעמים ביום - נחשב 3 ראיות.

רמב"ם: רק 3 וסתות נחשבים ל-3 ראיות. (ובוודאי שלא כמה ראיות ביום אחד) (רמב"ם חזק. כל העניין בדין של 3 ראיות הוא להכניס את דין כתמים רק למי שנכנסת למחזוריות של ראייה של פוריות)

ש"ע: אם הייתה שופעת או מטפטפת בלי הפסקה – ראייה אחת. אם הפסיקה בין ראיה לראיה, אפילו מעט – נחשב כמה ראיות. לכן, אם ראתה בהפסקות 3 פעמים ביום - מוחזקת בדמים, ואם תראה כתם – תטמא (ב"י ברש"י, רשב"א טור). י"א: רק 3 וסתות נחשבים 3 ראיות (רמב"ם).

רמ"א: ויש להחמיר כסיעת רשב"א טור.

הייתה שופעת, הפסיקה מעט, וחזרה להיות שופעת: ב"ח, ש"ך: נחשב כראייה אחת (הטור והש"ע דברו על מזלפת, ולא על שופעת) (דחוק). ט"ז: נחשב ככמה ראיות (וכפשט לשון הש"ע).

כשעוקרת וסת (ד)

בסי' קפ"ט סע' כז למדנו, כי אם קטנה שאינה ראויה לראות קובעת וסת, היא ככל הנשים; אך אם היא עוקרת וסת – היא נחשבת שוב מסולקת דמים, ולכן לא חוששת אלא לזמן ראייה (או אם תקבע שוב וסת). הרשב"א קובע כאן כי הוא הדין כאן לגבי חשש כתמים: אם נעקר וסתה - חוזרת לעיקר הדין של סע' ב'. כתמים לא מטמאים אותה.

רשב"א: תינוקת שלא ראתה 3 עונות – שוב לא חוששת לכתמים. אבל אם ראתה 3 ראיות – חוזרת 'למגרש של הגדולות', ושוב חוששת לכתמים.

ב"י: אפילו אם ה-3 ראיות בעונות קטנות.

רשב"א בשם מקצת מפרשים: קטנה - אעפ"י שהגיע זמנה לראות – לא חוששת לכתמים (ואם יש כתם - טהור). ורשב"א עצמו: כל שהגיע זמנה לראות – אפילו לא ראתה - כתמה מטמא.

ש"ע: אם פסקה מלראות במשך 90 יום – לא חוששת לכתמים (כתמה טהור) (כברייתא + רשב"א). תינוקת שהגיע זמנה לראות – כתמה מטמא (ככל אשה. גם בלי שתקבע וסת) (רשב"א ושלא כקצת מפרשים).

קביעת וסת על ידי כתמים סעיף נ״ד

אין קביעת וסת על ידי כתם. רק אם מדובר בעד הבדוק (שאז מדובר בעצם בראייה שמטמאה מהתורה, כי דלמא הרגישה ולאו אדעתא). פירוט הדין נמצא בסיכום של קפט (קביעת וסתות).

על מה נמצא הכתם? (דבר שאינו מקבל טומאה / בגד צבעוני) סעיף י׳

שני תנאים לטומאת כתם, שהם גם כלים לטהרו: הדבר שעליו נמצא הכתם צריך לקבל טומאה, ולהיות בגד לבן (לא צבעוני).

דבר שאינו מקבל טומאה

כל גזרת כתמים של חז"ל יש לה שתי בחינות: א. לטמא את הדבר שעליו נמצא הכתם; ב. לטמא את האשה לבעלה. רבי נחמיה לומד כי מאחר ועל דבר שאינו מקבל טומאה בוודאי שהגזרה לא עובדת, והוא לא ייטמא, הרי שגם על טומאת אשה לבעלה יש להחיל את יוצא הדופן הזה. כאילו הוא רוצה לומר 'שלא תהיה אשה טמאה בזמן שהדבר שעליו נמצא הכתם טהור'.

רבי נחמיה: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל כתמים (ואינו נטמא מהם). לכן: אם אשה ישבה על ספסל של אבן, או על האיצטבא של מרחץ - רבי נחמיה מטהר.

גמרא: מסיקים שהלכה כרבי נחמיה. [טעמו של ר' נחמיהשווה לראות את הנו"ב קמא סי' נב שניסה לתת טעם לר' נחמיה. אולם ערוה"ש דבק בפשטות טעם הדין והרים גבה על הנו"ב: "כיון דאין בהדבר טומאה לא גזרו גם על טומאת האשה לבעלה וזהו עיקר הטעם מדין זה ויש טרח ליתן טעם אחר ואינו עיקר".: "ונקתה לארץ תשב" – כיוון שישבה לארץ – נקתה]

רוב הראשונים (רמב"ם, רא"ש ביניהם): כרבי נחמיה. ראב"ד: אין הלכה כרבי נחמיה.

ש"ע: כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה - לא גזרו עליו, ואינו מטמא (ר' נחמיה ורוב הראשונים). [בין הדברים שאינם מקבלים טומאה: כלי אבן, כלי גללים, אדמה, דבר המחובר לקרקע; רמ"א: בית הכסא שאינו מקבל טומאה; נו"ב: גם אם המושב מקבל טומאה, היות והוא מחובר לקרקע - אינו מקבל]

סדרי טהרה: כל עוד בסופו של דבר שעליו נמצא הכתם נטמא - גם האשה נטמאת. לכן, אם מצאה כתם על דבר שאינו מקבל טומאה, אבל מתחתיו יש דבר שמקבל טומאה, כך שהדבר התחתון מטמא את העליון בטומאת משא - נטמאת.שבט הלוי (על ס"ט): אם דבר שאינו מקובל טומא נמצא על היד (כגון, אם קנחה בטישו שהיה בידה) נטמאת (בכך בעצם עוקר כמעט את הקולא של דבר שאינו מקבל טומאה)

נו"ב: גם אם דבר מקבל טומאה רק מדרבנן – חוששים לכתמים שמוצאים עליו.

כלי חרס

כלי חרס מיוחד הוא ביכולתו להטהר. הוא יכול להטמא רק מבפנים, אבל גבּו נשאר תמיד טהור.

רבי חנינא: רבי נחמיה היה מטהר גם כשכתם היה נמצא על אחורי כלי חרס. פשיטא! מהו דתימא: ליגזור גבו אטו תוכו - קמ"ל. (=ולא גזר על החוץ משום תוכו שכן נטמא)

אביי: מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן 3 על 3, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים.

נייר

נוב"י: נייר שעשוי מבגדים מקבל טומאה. סד"ט, חת"ס: שום נייר לא מקבל טומאה.

אמצעי היגיינה

הרב הנקין: תחתונית אינה מקבלת טומאה. [באורות הטהרה מביא סיכום הדעות. יוצא על מדריכות כלות שאוסרות]

טומאת נגעים

ש"ך, תורת השלמים: (דוגמא: רצפה של בית. בית מקבל טומאת נגעים): דבר שמקבל טומאת נגעים – נחשב מקבל טומאה (וכתם שנמצא עליו - אוסר). כרתי ופלתי, ערוה"ש: טומאת נגעים לא נחשבת. והכתם לא יטמא.

בגד צבעוני

ברייתא: תנא קמא: בגד צבוע - מטמא משום כתם. רבי נתן בר יוסף: בגד צבוע אינו מטמא משום כתם, שלא תקנו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. [המשך הסוגיה היפה: תקנו? מאי תקנינהו? אלא שלא הותרו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. הותרו - מכלל דאסירי? אין, דתנן: בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בקשו לגזור על בגדי צבעונין, אמרי: הא עדיפא]

רמב"ן: כתם שנמצא על בגד צבעוני - מטמא (כת"ק). רמב"ם, רא"ש, רשב"א: לא מטמא (כרבי נתן). רשב"א: כל המחמיר בדברים אלו תבוא עליו הברכה.

ש"ע: כתם שנמצא על בגד צבוע טהורה (רבי נתן, רמב"ם רא"ש רשב"א).

מעיל צדקה: א. דין זה נאמר על כל הצבעים. ב. כתם שנמצא על בגד שהוא גם לבן וגם בצבע (פסים למשל), מתייחסים רק לחלק שעל הלבן. לכן, אם אין על החלק הלבן כגריס ועוד - לא אוסר. (אבל, אם הכתם נמשך לאורך שני חלקים לבנים בבגד – גם אם מפריד ביניהם חלק צבעוני, הם מצטרפים לאסור)

חוו"ד, תפארת צבי, תשובה מאהבה: חולקים על ב. של מעיל צדקה: גם חלק הכתם שעל הקטע הצבעוני בבגד מצטרף לשיעור הכתם.

ללבוש בכוונה בגדי צבעונים

רמב"ם: תקנו על נשים ללבוש בגדים צבעוניים כדי להצילה מדין הכתמים (כך קורא את רבי נתן).

ב"י: מקשה על הרמב"ם. להבנת הב"י, נראה שהסוגיה משנה את לשון רבי נתן הראשונית. בהתחלה משמעה שתקנו בגדי צבעונין לנשים, ואח"כ משנה את זה רק להיתר. מציע: או שהיתה לרמב"ם גרסא אחרת בגמרא; או שהוא מבין שהשאלה 'מאי תקנינהו' היא לא שאלה שבאה להקשות, אלא שאלה שמבקשת לחזור לסיבה של התקנה.

רמ"א: תלבש אשה בגדי צבעונים כדי להצילה מן הכתמים (עפ"י רמב"ם בהבנתו בגמרא).

עמודי כסף: רק כדי שכלל לא תטמא. אבל בשבעה נקיים (בהם אנו רוצים לברר כי האשה אכן יוצאת מטומאתה) – לא תשים בגדים צבעוניים.

פת"ש: ב-3 ימים הראשונים - לא תשים צבעוני; אח"כ יכולה לשים (עפ"י הרמ"א ב-קצו י' שאומר שב-3 ימים הראשונים של ה-7 נקיים אין לתלות כתם).

הרב הנקין: תחתונית אינה מקבלת טומאה, ולכן אם אשה תראה עליה כתם לא תאסר. ולמרות זאת, מותר לשים תחתונית בשבעה נקיים (בשונה מעמודי כסף)

תחתונים

חתם סופר: היתר כתם בבגדים צבעוניים אינו תופס בבגד הסמוך לבשר (תחתונים). חזון איש, טהרת הבית: תופס גם בבגד הסמוך לבשר.

בגד צבעוני + חשש הרגשה

סדרי טהרה: כתם שנמצא על בגד צבעוני לאחר ששמשה/השתינה - כבר חוששים. כי זה ספק דאורייתא.

טהרת הבית: אפשר להקל גם בזה (זה שתרגיש בזמן שהשמש שם/מי רגליים - לא שכיח. לכן אין להחמיר).

שיעור גודל כתם ותלייה בכינה סעיפים ה׳-ח׳

בחטיבה זו מכונסות כלל הדרכים לתליית כתם. תלייה בכינה (מאכולת) מתפקדת כשיעור גודל מינימלי: כתם עד 'כגריס ועוד' — תולים בכינה, ואינו מטמא.

בחטיבה זו מכונסים כלל הדרכים האפשריות (המוזכרות בסימן זה) לתליית כתם בדבר מה אחר. תלייה בכינה מתפקדת יותר כשיעור גודל מינימלי, ולכן ראוי היה להכניסה בחטיבה של תנאים לטומאת כתם. אך הכנסתי אותה כאן מפני שהבירור ההלכתי שלה בחז"ל ובפוסקים נעשה בשפה של תלייה.

דירוג היכולת לתלות כתם לפי הסיטואציה: כתם שעל בשרה (מן החגור ולמטה או למעלה+הזדקרה) - אפשר לתלות רק במכה או אם נתעסקה בכתמים. על חלוק (בגד) – למרות שעשוי להיות טמא (כגון שמתחת לחגור), אפשר לתלות בכל דבר. כתם גם על החלוק וגם על הבשר – אפשר לתלות בכל מה שיכולה. על עד בדיקה בדוק (נקי) שבוחנת מיד – שום סיכוי לתלות.

משנה: ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות... הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה.

רק אם הרגה מאכולת? (ה)

במשנה: ת"ק: רק אם הרגה מאכולת תולה בה. רבי חנינא בן אנטיגנוס: גם אם לא הרגה - תולה במאכולת כתם שגודלו עד כגריס של פול.

רמב"ם, רשב"א, רא"ש ועוד: כר' חנינא בן אנטיגנוס.

ש"ע: אם כתם פחות מכגריס ועוד - תולים לומר שהוא דם כינה, גם אם לא הרגה כינה.

השיעור (ה)

רב הונא: תולה בפחות מכגריס. רב חסדא: תולה עד כגריס (כולל). (מחלוקת רב הונא-רב חסדא היא מחלוקת 'עד ועד בכלל')

רשב"א, רא"ש, רמב"ם: כרב חסדא. תרומה: כרב הונא.

ש"ע: אשה עשויה להטמא מכתם רק אם גודלו 'כגריס ועוד' (רב חסדא, רשב"א). אבל אם גודלו פחות מזה (כגריס ומטה) - תולה.

(שיעור כגריס מגיע מדיני נגעים.) יש מחלוקת הפוסקים מה השיעור למעשה. להרב מן הפוסקים מדובר ב-2 ס"מ (20 מ"מ).

פת"ש בשם יראים: אנחנו לא בקיאים בשיעור. צריך להזהר. אם יש מעט דם, כך שיודעים שתכלס זו לא מאכולת - לא תולים. בשמים רא"ש: בעקבות היראים. צריך שיהיה מוכח שזה דם מאכולת (סמיכות הדם וכד'). פת"ש עצמו: ראיתי לרבותי שכולם משערים הגודל ותולים ולא חשים בדבר.

מהו כגריס?: משנה נגעים: גופה של בהרת – כגריס; מקום הגריס – תשע עדשות. רמב"ם, אגור בשם מהרי"ל: כגריס = 9 עדשים.

ש"ע: שעור גריס = 9 עדשים = 36 שערות (רמב"ם ומהרי"ל עפ"י משנה נגעים).

דרכ"מ, רמ"א: 36 שערות כמו שהן קבועות בגוף האדם.

ש"ך: כוונתו בזה - כולל הרווחים שיש כשהשערות על גוף האדם. לא צריך כ-36 שערות צפופות. סדרי טהרה: גם אם צרור הרבה דם, בצורה כזו שאם היה פשוט לצדדים היה יותר מכגריס – משערים כמו שהוא כך. ובכל מקרה, הכל לפי ראות עיני המורה.

רמב"ן: נזדמן לה גריס גדול יותר מ-9 עדשים – תולה בו. (כי שיעור גריס של כתמים להקל. כדר' אבהו). טור: אבל יש גודל מקסימום: גריס הגדול.

ש"ע: אם לאשה נזדמן כתם כגודל גריס, שהוא יותר גדול מ-9 עדשים – עדיין תולה בו (רמב"ן).

חתם סופר: הולך עם זה חזק. השיעור לא אמור להיות מציאותי מבחינת ההשוואה למאכולת. זו הדרך של חז"ל לשמור על שפיות של גזרת כתמים. פניני הלכה: כותב כחת"ס.

צבע דם כינה

ראב"ד, מעיל צדקה: דם כינה הוא אדום. לכן, אם הכתם הוא שחור - אפילו אם הוא כגריס ומטה - לא תולים.

סדרי טהרה: במקומות שמצויים פרעושים שמשאירים לכלכוך שחור - יש לתלות בהם. והכל כפי ראות עיני המורה.

כתם על הבגד או על הבשר סעיף ו׳

האם היתר התלייה בכינה (עד כגריס) חל גם על כתם שנמצא על הבשר, או רק על הבגד?

רשב"א, ראב"ד: ההיתר של כתם בכגריס ופחות - גם אם הכתם על הבגד וגם אם הוא על הבשר.

רמב"ם, רא"ש: על הבשר – אם סמוך לבית התורפה - חוששים גם בכגריס ופחות.

מ"מ: הרמב"ם לא סובר כמו כולם. לדעתו, בפחות מגריס מדובר בספק, ולא תולים. ובגמרא מופיע שכשיש כתם ויש ספק – אם הספק בבגד: מקלים; אם הספק בבשר: מחמירים. לפיכך הרמב"ם מחמיר בבשר (ספק בשר להחמיר).

ב"י: אם נמצא גם על הבגד וגם על הבשר – מקלים. ריו"ח: תמהה על הרמב"ם. יש סוגיה מפורשת שמתירה בכתם בשיעור כגריס שעל בשרה.

ש"ע: דין השיעור בכתם - גם על כתם שנמצא על בגדה של אשה, וגם על כתם שנמצא על בשרה (רשב"א). י"א: כתם שעל בגד – תולין במאכולת לפי השיעור כגריס; כתם שעל הבשר – אין תולים במאכולת כלל. חוששים לכל שיעור (רמב"ם, רא"ש).

ש"ך, מהר"א ברודא: יש להחמיר כרמב"ם.

סדרי טהרה: כותב כסברת הב"י להלכה (ביחס לרמב"ם והרא"ש): אם הכתם נמצא גם על הבגד וגם על הבשר - כן תולים אותו בכינה. ומוסיף: ואפילו אם הכתם שבבגד לא כנגד הכתם שעל הגוף (כי בגדים זזים).

צורת הכתם סעיפים ה׳, ח׳-ט׳

האם צורת הכתם (ארוך, מרובע, טיפין-טיפין) משפיעה על השיעור ועל היכולת לתלות?

בעיקר לשונו, הש"ע נוקט שכל כתם עד כגריס - אפשר לתלות. לא משנה מה צורתו, והאם הוא נמצא על הבשר או על הבגד. אך אם הוא כגריס ועוד - אי אפשר לתלותו. ואם צורתו משונה - אם הוא על הבשר - אין לומר שמכך מוכח שלא מדובר בדם שהגיע מן המקור; אלא רק השיעור מאפשר לתלות. ואם מדובר בכמה כתמים הסמוכים - אנו בוחנים כל אחד לפי גודלו, ולא מצרפים אותם יחד (רשב"א בשם ר' יונה).

האם אפשר להקל בשיעור של חלק מהצורות? (ה,ט)

ברייתא: (בסוף הפרק): כתם ארוך - מצטרף (כלומר, למרות שהוא לא עגול – מצרפים את כל אורכו לבחון אם שיעור כגריס).

רמב"ם: כל הצורות טמאות אם הן כנגד מקום הערווה. הצורה לא מעניינת, אלא המיקום.

טור, ש"ע: צורת הכתם לא משנה. גם אם הוא ארוך או מרובע – אם גדול מכגריס – טמא. (ואין מקום להגיד על סמך הצורה שלא הגיע מהגוף)

כמה טיפות סמוכות (ח)

רבי ירמיה: בעי: טיפין טיפין מהו? ובגמרא לא איפשיטא שאלתו, ולכן כביכול אזלינן לחומרא. אך מאידך: תא שמע: טיפין טיפין – אין מצטרפין.

תוס', רשב"א, ראב"ד: טיפין טיפין על חלוק – לא מצטרפין לכגריס לאסור. טיפין טיפין על הבשר – קטנים - מצטרפים לכגריס [גדולים, אך פחות מכגריס - לא מצטרפים (לא מגופה. מאכולת)].

רשב"א בשם ר' יונה: טיפין טיפין לא מצטרפין לאסור. גם אם הם על הבשר.

ש"ע: כמה כתמים קטנים סמוכים אינם מצטרפים יחד לשערם ככתם אחד (בשם ר' יונה). י"א: רק על חלוק כתמים סמוכים לא מצטרפים. על הבשר - מצטרפים (תוס', רשב"א).

חכמת אדם: (צירוף על בגד מקומט): אם כתם נמצא על הקמטים של בגד (כך שיש מקום לחשוב שמדובר בכתם אחד, ומאז מתחו את הבגד) – בכל זאת לא מצטרפים.

'החסרה' מכתם הגדול מכגריס (כו-כט)

סעיפים כו-כח יסודם באותה סוגיה. תחילת הסוגיה במחלוקת ר' חנינא ור' ינאי, המתעסקת בשאלה של כינה הנמצאת על כתם, והאם אפשר ויעזור 'לתלות' את הכתם בכינה, למרות שהכתם גדול משיעור הכינה (סעיף כח). עפ"י ר' ינאי והרא"ש, פוסק הש"ע שגריס שלם יורד מן החישוב לשיעור הכתם בעקבות הכינה. סעיף כט הוא רק תת-קביעה של הרשב"א כי הדין דומה גם לגבי פשפש. בסוגיה מובאת גם שאלה של ר' ירמיה: אם יש כתם גדול מכגריס, ויש 'קייס' לחלק ממנו – האם אפשר לתלות רק חלק? סעיפים כו-כז עוסקים בשאלה זו.

כשיש כינה/פשפש (כח-כט): שורה תחתונה: כתם בגודל שני גריסים, שעל חציו נמצאת כינה - לא מצטרף לאסור (כי גריס אחד תולים בכינה).

ר' חנינא: מצאה עליה כתם שגודלו כגריס ועוד, כאשר על ה'ועוד' רצופה מאכולת – טמאה (תולים במאכולת רק כאשר הכתם כגריס). ר' ינאי: טהורה (מאחר והמאכולת בפנינו על הכתם - אפשר לתלות בה חלק מהכתם; יוצא ששאר הכתם כבר אין בו שיעור כגריס ועוד).

רמב"ם: כר' חנינא. רא"ש, רשב"א רמב"ן (למ"מ): כר' ינאי. והרא"ש מוסיף שהדין תופס עד שני גריסים (שאז מאחר ונתלה גריס אחד במאכולת, תמיד ישאר פחות משיעור כתם).

ש"ע: אם אישה מצאה על בגדה כתם של שני גריסין, ועליו כינה מעוכה - טהורה (ר' ינאי, רא"ש). הגריס הראשון - מהכינה. את הגריס השני - תולים בכינה אחרת (כי הוא לא בשיעור של כתם).

ערוה"ש: מדייק כאן יפה, כי אין מדובר בתלייה כלל, שהרי הכינה פה. אין כאן ספק, אלא ודאות.

רשב"א: (פשפש, כט): כאשר מדובר בפשפש - השיעור אינו גריס, אלא תורמוס. וכ"פ הש"ע.

ע"י תלייה של חלק מהכתם (כו-כז) — בעקבות מחלוקת ר' חנינא ור' ינאי, שאלת ר' ירמיה: התעסקה בכתמים ששיעורם כגריס, ונמצא עליה כגריס ועוד - האם יכולה לתלות את הכגריס ועוד בכגריס? תא שמע: נתעסקה במועט - אין תולה בו מרובה. אך הגמרא משאירה את שאלת ר' ירמיה בצריך עיון.

ד' מצבי ה'החסרה' (כו-כז): א. התעסקה בכגריס ונמצאו שני גריסים: רא"ש, טור: אי אפשר לתלות (כברייתא); רמב"ם, רמב"ן, רשב"א בת"ה הקצר: אפשר. ש"ע: כרמב"ם והרשב"א. ב. התעסקה בכגריס ונמצא שני גריסים ועוד: לכל הדעות א"א לתלות וטמאה (וכן ש"ע). ג. התעסקה בפחות מכגריס ונמצא כגריס ועוד: רשב"א: אפשר לתלות (מפרש 'מרובה' = שני גריסין ועוד); וכן ש"ע. ד. התעסקה בפחות מכגריס ונמצא כשני גריסין: ב"י: יש לטהר (וכן ש"ע); גר"א, ש"ך, ט"ז: טעות ביד הש"ע, כולם מטמאים.

רשב"א: בקולא כללית על הברייתא: 'נתעסקה במועט אין תולה בו מרובה' - דווקא כשהאשה יודעת בבירור שהכתם שהתעסקה בו מועט מהכתם שמצאה - לא תולה. אבל אם לא בטוחה – תולה.

רמ"א: בכל הפסקים שהביא הש"ע - יש מחמירים ומטמאים (רא"ש והמשתמע ממנו). אבל לגבי פסק א. - נראה שיש לסמוך על המקלים, כי בכתמים אזלינן לקולא. + אם רק יודעת שנתעסקה בכתמים, אך לא מה השיעור – מקלים ואומרים שנתעסקה בשיעור שמספיק לתלות (כפירוש הרשב"א).

תלייה בפשפש סעיף ז׳

בשונה מכינה, בפשפש תולים רק אם יש סימן שהיה אחד — הרגה או הריחה — ורק עד שיעור תורמוס.

לא להתבלבל עם תלייה בכינה. בשונה מכינה (שר' חנינא בן אנטיגנוס, רוב הראשונים והש"ע פוסקים שעד כגריס אפשר לתלות גם בלי שהרגה) — בפשפש יכולה לתלות רק אם יש סימנים לכך שהיה אחד: אם הרגה או אם יש ריח שלו. וגם אז, רק עד כתורמוס. במובן הזה, פשפש הוא כמו תלייה רגילה — נבחנת סבירות האפשרות שהדם לא ממנה. אבל בכינה, בכך שתולים גם בלי שהרגה – מדובר בשיעור מינימלי של כתם, בלי קשר לסבירות המצאות כינה.

ר"נ בר יצחק: תולה בפשפש - ועד כתורמוס. חכמים: תולים בפשפש. ר' חנינא בן אנטיגנוס: אין תולים בפשפש.

רא"ש, טור: תולה בפשפש רק אם הרגה או הריחה אחד. (קיי"ל כר' חנינא בן אנטיגנוס שלא תולים בפשפש. אבל אם הרגה אחד - מוכח שהכתם ממנו, ואז כן תולים [כי אז זה כמו נתעסקה בכתמים])

רשב"א, ריו"ח: במקומות שיש פשפשים - תולים גם אם לא הרגה.

ש"ע: אשה שיש לה כתם, והרגה פשפש או הריחה ריחו – תולה בו את הכתם, עד שיעור כתורמוס (לשון הטור).

ש"ך: כרשב"א (איפה שמצויים פשפשים - תולה גם אם לא הרגה).

עקרון התלייה סעיפים י״ח, מ״א, ל׳

בסעיף זה מסכם הטור את העקרון של תלייה בכל דבר שאפשר, ומביא את המקרים מהגמרא (משנה וברייתא) שאפשר לתלות בהם — ומכאן גם דין תלייה במכה. בהמשך יידונו תלייה לפי מיקום הכתם בגוף/בבגד, תלייה באנשים אחרים ועוד.

היחס לכתמים (יח) — 'להקל' או 'להחמיר'?

(מובא גם לעיל, סע' א) — דברי ר' עקיבא במשנה ובברייתא (בפ' הרואה כתם).

ר' עקיבא: לא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, שנאמר 'ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה' — דם ולא כתם.

ברייתא: לא אמרו חכמים דיני כתמים להקל, אלא להחמיר!

רבינא (לפי רש"י): מבצע הרמוניה יפה בין המשנה לברייתא: אכן הברייתא צודקת — חכמים אסרו כתם, ובכך החמירו על דברי תורה ולא הקלו בהם. אך סוף סוף מדובר בדין דרבנן, ומשום שכתמים דרבנן מקלים בהם ותולים כתם בכל דבר שאפשר (ולפיכך גם ר' עקיבא צודק). [חכמים אכן אסרו גם כתם אף שהוא בלא הרגשה, אך בדיני כתמים עצמם יש להקל ולא להחמיר.]

טור, ש"ע: כיוון שכתמים דרבנן — מקלים בהם, ותולה בכל דבר שיכולה לתלות.

במה תולה (יח)

משנתנו: ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות. לכן, אם: שחטה בהמה חיה ועוף, או נתעסקה בכתמים, או ישבה על יד מי שעסוקים בכתמים, או הרגה מאכולת, או יש בה מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם — תולה.

רשב"א: 'נתעסקה בכתמים' ו'מכה' — אלו המקרים היחידים שאם נמצא כתם על בשרה אפשר לתלות.

ברייתא: מונה גם את עברה בשוק של טבחים כמקרה שתולה בו — גם אם יש ספק אם ניתז עליה.

ש"ע: כיוון שכתמים דרבנן מקלים, ותולה אשה בכל דבר שיכולה לתלות (משנה + טור), ומפרט את כל המקרים שבמשנה ובברייתא (שחטה, עברה שוק של טבחים…). אבל אם נמצא על בשרה — אינה תולה, אלא אם כן יש לה מכה (ואפילו חייתה — אם יש סיכוי שתתגלע, ואף שיש עליה קרום עכשיו — רשב"א).

דוגמאות נוספות לתלייה (סדרי טהרה): טבק: אשה ששאפה טבק ויצאה ליחה מהאף על בגד פשתן שלה — אפשר לתלות בו. בגד אדום: אם לובשת בגד אדום ומזיעה — הצבע יכול לעבור לבגד לבן שמעליו/מתחתיו. שחטה חיה (חמודי דניאל): לא שהדם השפריץ מהחיה לאזור המקור, אלא שידיה המגואלות בדם השחיטה נגעו במקור.

תליית כתם בשבעת הנקיים (מא; קצו, י)

להלכה הרמ"א פוסק שיש לחוש למחמירים ולא לתלות כתם בשבעה נקיים, אלא רק אם הוא פחות מכשיעור או במכה המוציאה דם. הש"ך מחמיר אף בזה, ובין הפוסקים יש קולות, והגר"ע התיר את החומרא לגמרי. הש"ע לא התייחס לכך מפורשות, אך נראה שפסק כרשב"א ודבריו בב"י שאין חילוק בין שבעה נקיים לשאר הימים — ותמיד אפשר לתלות כתם.

רשב"א, ב"י: תולים כתם גם בשבעה נקיים (כשחכמים הקלו בכתמים לא חילקו בין ז' נקיים לשאר זמן).

ש"ע: (מא): פוסק כן.

מרדכי, הגהות מיימ': 3 הימים הראשונים של השבעה נקיים צריכים להיות נקיים לגמרי; לפיכך אם רואה בהם כתם — אי אפשר לתלותו כדרך שתולים כל כתם.

תרוה"ד: כתם כשיעור (גריס ועוד) — לא תולים; פחות מכשיעור (גריס ופחות) — תולים.

דרכ"מ, רמ"א (קצו, י): הדרכ"מ מקשה מאוד על חומרת הראשונים, אך מסיק ברמ"א: טוב להחמיר בג' הימים הראשונים של ז' נקיים שלא לתלות כתמים, אלא רק כך: כתמים כגריס ופחות (בכינה); כתמים יותר מכגריס — רק במכה המוציאה דם (לא במכה שאינה מוציאה דם).

ש"ך: בשלושת הימים הראשונים לא תולים כלל — גם לא במכה שמוציאה דם. רק מה שהב"ח התיר אפשר לתלות (מכה שיוצא ממנה דם תמיד), שאל"כ אי אפשר לספור ז' נקיים.

טהרת הבית: דוחה את החומרא לגמרי.

חתם סופר: אם בדקה 3 פעמים (בוקר וערב) — יכולה להתחיל לתלות כתמיה (מטרת החומרא: להשיג מעין חזקת טהרה וודאות שנקייה, ובכך תושג).

קולות נוספות בחומרת ג' הימים: רואה את הכתם אחרי (תפארת צבי): החומרא רק אם רואה את הכתם בג' הימים הראשונים; אם רואה אחריהם — אין חוששים שמא הגיע בהם. יושבת ז' נקיים בעקבות כתם (פת"ש בשם דגמ"ר): אשה שיושבת ז' נקיים על כתם שמצאה, ואז רואה כתם בג' הראשונים — אפשר להקל ולתלות. כתם על בגד צבעוני (חמדת שלמה, מעיל צדקה): החומרא אינה חלה על בגדים צבעוניים; ופת"ש נראה שמחמיר גם בזה.

לדמות כתם כתנאי לתלייה (ל)

בכל סוגי התליות שבסימן, אין צריך לנסות 'לדמות' בראש האם הכתם דומה למה שהתעסקה בו — השאלה רק אם במחשבה ראשונית זה הגיוני או בבירור לא הגיוני. אם הכתם שחור והתעסקה באדום — ברור שאי אפשר לתלות (וראה כג-כד); אך אם אותו צבע — אינה צריכה להתחיל להיזכר בגודל וכד'.

ב"י: הסיפור של ר' עקיבא במשנה שטיהר מכה של אשה — עשה כן בלי שראה כלל את הכתם.

רשב"א בשם י"א: צריך להשוות ולדמות את הכתם לגורם התלייה; אך אי אפשר, שהרי אפילו כשהמראות לפנינו אין אנו יודעים להבחין בין מראה למראה (כבסי' קפח) — ולכן אי אפשר לתלות כתם כלל.

רשב"א, טור: חולק: בסתם אפשר לתלות כתם בדבר בלי לדמות בינו לבין גורם התלייה. רק במקרים חד-משמעיים — כמו לתלות אדום בשחור או כתם מרובה בדבר מועט — אי אפשר לתלות (ראיה מר' עקיבא, שטיהר על ידי תלייה במכה בלי לבקש לראות).

ש"ע: כשאשה מוצאת כתם, כדי לתלותו אינה צריכה לדמותו לדבר שתולה בו. כשהדברים דומים ברמה של ספק — תולים להקל; רק כשאין ספק באופן מוגזם — אי אפשר להקל. (הטעם: טענת הי"א יש בה אמת בדמים — אך דין כתמים קל יותר כי הם מדרבנן, ובהם תולים אפילו כשאינם לפנינו.)

מקום הכתם על הגוף והבגד סעיפים י״א-י״ד, י״ז, ל״ב

בסעיף ו' נפסק שאין הבדל בשיעור בין כתם על הבשר לכתם על הבגד (ובי"א דעת הרמב"ם להחמיר על הגוף סמוך לערווה). כאן מתברר הכלל: "לא בכל מקום שיימצא כתם טמאה, אלא במקום שאפשר שבא שם מן המקור". שני מוקדים: (א) פירוט המקומות בגוף ובחלוק שסביר שדם מגיע אליהם (מן המשנה, נוסח הטור); (ב) פלג גוף עליון/תחתון — היחס שבין המשנה לתא שמע, שהגמרא מגשרת עליו.

משנה (נדה נז): הרואה כתם על בשרה: כנגד בית התורפה — טמאה; שלא כנגד בית התורפה — טהורה; על עקבה ועל ראש גודלה — טמאה; על שוקה ועל פרסותיה: מבפנים — טמאה, מבחוץ — טהורה; ועל הצדדין מכאן ומכאן — טהורה. הרואה כתם על החלוק: מן החגור ולמטה — טמאה; מן החגור ולמעלה — טהורה; על בית יד של החלוק: אם מגיע כנגד בית התורפה — טמאה, ואם לאו — טהורה; היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה: כל מקום שנמצא בו כתם — טמאה, מפני שהוא חוזר. וכן בפוליוס.

טור, ש"ע: מטמאים כתם רק אם נמצא על מקום המעיד כי הדם הגיע אליו מן המקור (ניסוח הטור, מבוסס על המשנה) — המשך הניסיון להיאחז בכל עדות סבירה לכך שהכתם לא הגיע מן המקור.

חלקי הגוף — על הבשר (יא)

סיכום האיברים (עפ"י המשנה, גמרא וראשונים): על העקב — טמאה (שמא נגעה בישיבה). חוץ השוק — טהורה (לא יגיע לשם). חוץ כף הרגל — טהורה. פנים השוק — טמאה (יכול לטפטף משם). פנים כף הרגל — טמאה. אגודלי כף הרגל — טמאה (רמב"ם, ש"ע: 'פנים' = כל המקומות שכשמצמידים רגליים). גב כף היד — טמאה (ידיים עסקניות). כל מה שבאותו צד של חוץ כף הרגל והשוק (מתניים וכו') — טהורה.

ט"ז, ש"ך: (אגודל מול שאר האצבעות): ט"ז — על שאר האצבעות אפשר להקל; ש"ך — גם על שאר האצבעות טמאה.

ברייתא: אפילו נמצא כתם על קשרי אצבעותיה (גב כף היד) — טמאה, כי הידיים עסקניות.

רשב"א בשם רבו: כתם מטמא על היד רק אם בדקה (שזו הסיבה היחידה שתגע שם). ובשם רמב"ן ורמב"ם: לא מחלקים בברייתא — כתם על גב כף היד תמיד מטמא.

ש"ע: כתם דם על ידיה, אפילו על קשרי אצבעותיה — טמאה, כי הידיים עסקניות (ברייתא).

סדרי טהרה, חכמת אדם: ס"ט: אם אומרת שבטוחה שלא נגעה עם היד שם — נאמנת, והכתם טהור. חכמת אדם: אם הכתם על גב כף היד שאינו קשרי האצבעות — מקלים (אין סביר שתגיע לשם).

על החלוק וכיסוי הראש (יג-יד, טז)

כשמדברים כאן על 'חלוק' — הכוונה לחלוק הבדוק (רשב"א וש"ע בסע' לט); כתם על חלוק שאינו בדוק — טהור תמיד. הרב עובדיה (טהרת הבית): בימינו כל בגד שכובס נחשב חלוק הבדוק. הדין הבסיסי של כתם על החלוק עולה ביא-יב; כאן (יג-יד) שני דיונים ספציפיים: שרוול החלוק, ודין החלוק כשאינה לובשתו בלילה אלא מתכסה בו.

משנתנו: על בית יד של החלוק (שרוול): אם הכתם במקום שיכולה להגיע איתו לבית התורפה — טמאה; אם במקום שלא יכולה להגיע — טהורה.

רשב"א: אפילו אם היכולת להגיע לבית התורפה היא רק על ידי שחייה מרובה — טמאה; אבל מקום שאפילו במאמץ רב לא תגיע — לא חוששים (ולא נאמר שנגעה באיבר עם יד שנייה ואז בשרוול, שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום).

טור, ש"ע: (יג): כתם על שרוול החלוק — רק אם הוא בחלק שיכול להגיע לבית התורפה, ואפילו על ידי מאמץ רב (עפ"י המשנה והרשב"א).

משנתנו: פשטה את החלוק והתכסתה בו כשמיכה בלילה — אם נמצא עליו כתם, נטמאת בכל מקום (כי כשהחלוק משמש שמיכה הוא זז, ואין המיקום מעיד). וכן באפליון.

רמב"ם, רשב"א: מהו 'אפליון'? רמב"ם: חגורה. רשב"א: בגד שנשים מכסות בו הראש בלילה ('מעפורת') — ואף שמשמש רק לכיסוי הראש, דינו כחלוק ומטמא בכל מקום. ב"י: רק אם הכיסוי אינו מהודק (שאז יכול ליפול בשינה ולהגיע לשם).

ש"ע: חלוק שלא לבשה אלא התכסתה בו בלילה, וכן חגורה שישנה איתה, וכן כיסוי ראש שאינו מהודק שישנה איתו — לא משנה היכן נמצא הכתם, טמאה (משנה + רשב"א + דיוק הב"י). (וכיצד תדע שהכיסוי מהודק? כשתקום בבוקר ועדיין מהודק.)

רשב"א בת"ה: כשישנה עם החלוק כשמיכה יש בכך גם קולא — אפשר לתלות את מקור הכתם אף במכה שאינה סמוכה למקומו (כמכה שבכתף), כי החלוק זז בשנתה. וכ"פ ש"ע: תולה בכל מכה שיש לה, ואף במכה שבלבישה רגילה אין סבירות שיגיע ממנה דם למקום הכתם (כגון מהכתף לירך).

פלג גוף עליון/תחתון — בשר/חלוק (יא-יב, יז)

יש פער בין המשנה (הקריטריון: ביחס לחגור) לתא שמע (הקריטריון: לפי בשר/חלוק), והגמרא מגשרת. חשוב: מקום שנקבע בו על כתם באזור הבשר שהוא טמא — פירושו שגם אי אפשר לתלותו בשום דבר חוץ מבשיעור (סע' ו) ובמכה (סע' יח), כי דין כתם על הבשר חמור יותר. מה שהש"ע נקט בסע' ו כרשב"א — לעניין שיעור גודל בלבד; אבל לתלות בדברים אחרים אי אפשר (מתחת/מעל לחגור + נזדקרה).

תא שמע: כתם על בשרה — טמא; כתם על חלוקה — טהור. הגמרא מקשה: מדוע יש ספק בבשר/חלוק, הרי המשנה קובעת לפי המקום בגוף? ומסיקה: יש מקרים שרואה מן החגור ולמטה וטהורה, ומן החגור ולמעלה וטמאה.

מתי מתהפך הדין?: מן החגור ולמטה תהיה טהורה — אם נמצא על החלוק + עברה בשוק של טבחים. מן החגור ולמעלה תהיה טמאה — אם נמצא על הבשר + הזדקרה כגדי (שאז יש הסבר איך הגיע דם למעלה).

על חלק מהדברים יש מחלוקת ראשונים, וכך בטבלה:

מן החגור ולמטה
(מקרה בסיס – טמאה.
חריגות – טהורה) · טמאה · אם עברה בשוק של טבחים -
טהורה
(אפילו אם נמצא על פנים החלוק)
(כי רק אז סביר לומר שהדם הגיע מבחוץ)

מן החגור ולמעלה
(מקרה בסיס – טהורה.
חריגות – טמאה) · אם הזדקרה -
טמאה
(רק אז סביר לומר שהדם ב"ז הגיע מבפנים) · טהורה
רמב"ם: אם נזדקרה טמאה
[רשב"א: אף אם נזדקרה טהורה(ש"ע)

רמב"ן, רשב"א: (נמצא על חלוקה + בשרה): מבחינת הדין 'על בשרה + חלוקה' = כ'על בשרה' לעניין הטומאה — אבל כן יכולה לתלות. לכן אם עברה בשוק של טבחים / נתעסקה בכתמים — אפילו למטה מן החגור טהורה.

ש"ע: כתם על בשרה וגם על חלוקה — אם יש במה לתלות, תולה וטהורה (לא משנה למטה או למעלה מן החגור + הגביהה) (רשב"א, רמב"ן); לעומת כתם על החלוק למעלה מן החגור — שאינה צריכה כלל לתלות.

ש"ע: (מכה): אם יש מכה שהגיוני שדם הכתם הגיע ממנה — תולה במכה, אף אם המכה על הבשר ולפי הטבלה טמאה (משנה, רשב"א, גמרא). (מכה שהתגלעה — סע' יח.)

כתמים על שני חלקי הגוף (יז)

ברייתא, תוספתא: היו עליה טיפי דמים למטה וטיפי דמים למעלה — תולה [את התחתון] בעליון עד כגריס. (תוספתא שמביא הרא"ש): שני כתמים אחד למעלה ואחד למטה — אף שהתחתון גדול והעליון קטן, תולין התחתון בעליון עד כגריס, שאני אומר: ממקום שבא העליון בא התחתון.

רש"י: 'טיפי דמים למטה' = קטנים; 'למעלה' = גדולים.

תוס', רא"ש: 'למטה' = בחלק התחתון של החלוק; 'למעלה' = בחלק העליון. ועניין הדין: תולים את הכתם העליון שבא שלא מגופה, ולא משנה גודלו — אם העליון גדול מכגריס תולים ואומרים שכמו שהעליון בא מעלמא כך התחתון; אבל אם אין העליון גדול מכגריס — לא תולים את התחתון ממקום אחר וחוששים לו.

ש"ע: עפ"י תוס' והרא"ש.

דם שנמצא על האריג (לב)

הסעיף שונה מעט משאר החטיבה (שמבררת יסודות ראשוניים של מיקום הכתם), אך שייך אליה על אף איזוטריות הדין.

ר' ינאי: אשה שמצאה דם על אריג שעבדה עליו — תחזרי על מלאכתך ונבדוק אם ייתכן שהאריג הגיע לאותו מקום (המקור), ומשם הכתם.

רשב"א: נטמאת רק אם הבגד שעליו נמצא הכתם היה בוודאות נקי מלפני כן.

טור, ש"ע: אשה שהיתה אורגת ונמצא כתם על האריג — על דבר שהיה בדוק לה מתחילה תחזור להתעסק כשעשתה: אם נראה שכשעובדת הנקודה של הכתם יכולה להגיע למקור — טמאה, ואם לא — טהורה (גמרא, רשב"א).

תלייה במכה סעיף י״ח

מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם היא אחד ממקורות התלייה המובהקים — ואף מתירה כתם על הבשר. כאן מתבררים גבולות הסבירות של התלייה, וההבדל שבין תליית כתם במכה לבין תליית דם (בהרגשה) במכה.

משנה: תולה בכל דבר שיכולה לתלות… אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם — תולה. ר' עקיבא: אשה שראתה כתם ויש לה מכה, אף שהמכה כבר חייתה — טיהר את האשה.

רשב"א: מכה שאף שחייתה יכולה להגלע = כשיש קרום חום והמכה יבשה, אלא שאומרים שייתכן שנפתחה בלי ששמה לב.

ש"ע: כתם על בשרה (למטה מן החגור / למעלה + הזדקרה) אינה תולה, אלא אם כן יש לה מכה שהגיוני שהדם ממנה.

חמודי דניאל: (דימום מהאף): אשה שמדממת לפעמים מהאף — תולה בזה את הכתם, אם הוא במקום שיכול להגיע אליו הדימום, ומכה קלה באף עלולה לגרום דימום.

גבולות ההגיון — הש"ע פסק כרשב"א שתולים כתם במכה שסביר מבחינת מיקומה שהדם טפטף ממנה; הראב"ד מציג הרחבה של סבירות כזו:

ראב"ד, ש"ע: אם מצאה כתם בשיפולי בגדה מאחורה ויש לה מכה מקדימה — תולה, כי אולי שיפולי הבגד שמאחורה הגיעו למכה כשישבה. (רמב"ם: 'אין מחזיקים דם ממקום למקום… בין בגופה בין בחלוקה'; ב"י רואה בכך סתירה אפשרית לראב"ד.)

רשב"א, רמב"ן: (נימוק לפסק הראב"ד; ראינו בסע' יד): עפ"י המשנה — אם פושטת את בגדה ללכת לישון, תולה בכתם הנמצא עליו בכל מקום, כי הבגד זז ויכול להגיע לכל מקום.

תליית כתם במכה לעומת תליית דם במכה

תרומה, מרדכי: כדי לתלות דם המגיע בשעת וסתה במכה — צריך ודאות שהמכה מוציאה דם (סי' קפז); אבל בכתם הדין קל יותר: תולה במכה שהיתה במקום, אפילו בשעת וסתה, ואפילו בלא ודאות שהמכה מוציאה דם.

רמ"א: בשונה מדם (ראייה בהרגשה) — בכתמים פשוט יותר לתלות במכה.

ש"ך: אפשר לתלות כתם במכה אפילו בשעת חשש לוסת ואפילו אם אין ידוע שהמכה מוציאה דם.

תלייה באנשים אחרים סעיפים י״ט-כ׳

האשה תולה כתם לא רק במקורות שלה, אלא גם בבני אדם הבאים איתה במגע — בנה, בעלה, ואף נשים אחרות — כשיש עליהם סימני דם. ובסופו: תלייה של ראיית דם (לא כתם) בדם שהאיש מוציא.

תליית כתם באחרים (יט)

משנתנו: תולה הכתם בכל מה שאפשר… בבנה ובבעלה.

רשב"א: דהיינו, בגלל שהאשה ובנה ובעלה תמיד נוגעים זה בזה ובבגדי זה. ומאין יהיה להם דם? אם התעסקו בכתמים, שחטו, יש לאחד מהם מכה וכד' (וכ"כ רמב"ם).

רמב"ן: אבל אם אין להם בעצמם סימני דם — ודאי אי אפשר לתלות.

ב"י: אם מדובר בדבר שיכול ללכלך אותה ולא אותם — כגון שהאב שחט וזה השפריץ עליה — כן תולה.

ש"ע: אשה תולה בבנה ובבעלה בדברים שאפשר לתלות, כשם שתולה בעצמה (משנה, רשב"א); אבל אם היו עסוקים בדם ואין עליהם סימני דם — אינה תולה.

דרכ"מ בשם מרדכי, רמ"א: הדין נכון לא רק בבנה/בעלה אלא בכל הבא איתה במגע. רמ"א: אם שכבה במטה עם נשים שיש להן מכות בגופן — תולה בהן כשם שתולה בבנה ובעלה.

ש"ך, סדרי טהרה: ש"ך: לשון הש"ס והפוסקים דווקא בבנה ובעלה, שסביר שתגע בהם. ס"ט: אפילו נמצא על בשרה יכולה לתלות בבנה/בעלה — אך אם אין להם סימני דם, לא.

תליית ראיית דם (כ)

דין זה שייך גם לדיני 'רואה מחמת תשמיש' (סי' קפז).

שו"ת הרשב"א: נשאל על מי שמדמם מפי האבר, ואחר תשמיש בדקה אשתו בעד (ולא כתם) ומצאה דם — וענה: אין אומרים שראתה מחמת תשמיש, אלא תולים בדם שהאיש מוציא (עפ"י כלל המשנה שתולה בבנה ובבעלה).

ש"ע: מי שיוצא לו דם מפתח האבר, ובשעת תשמיש מצאה אשתו דם — תולה את הראייה בדם שלו.

מהרי"ט, נו"ב: מהרי"ט: אף אם הדם נמצא רק יומיים אחרי התשמיש — תולים (זרע הגבר נשאר בגוף). נו"ב: אם האיש רואה דם מהאבר רק כשנותן שתן — אי אפשר לתלות בזה רמ"ת.

תליית כתם בכתם (בצבעים שונים) סעיפים כ״ג-כ״ד

האם אפשר לתלות כתם שנמצא בכתם אחר טהור — גם כשצבעיהם שונים? הסוגיה נחלקת לשתי לשונות, ונפסק כ'נתעסקה בתרנגולת': תולים כתם בצבע אחד בגורם רב-גוני (כתרנגולת), אך לא נתעסקה בצבע אחד ונמצא צבע שני.

(שווה להיזכר בדיון על תליית כתם תחתון בעליון, סע' יז.)

רבא (לשנא קמא): נמצא עליה כתם אחד טהור — תולה בו כמה כתמים בצבעים שונים. מיתיבי: נתעסקה באדום — אין תולה בו שחור! תירוץ: 'נתעסקה שאני' (אם נתעסקה בכתמים — אין תולים כתם בצבע אחד בכתם בצבע אחר, כי אם התעסקה באדום, כיצד נאמר שגם השחור משם).

רבא (לשנא בתרא): נתעסקה במין אחד — תולה בו כתמים מכמה מינים. מיתיבי: נתעסקה באדום — אין תולה בו שחור! תירוץ: נתעסקה בתרנגולת ('מין אחד' = תרנגולת; 'כמה מינים' = הצבעים שיש באיבריה).

רשב"א: (פירוש הלשנא קמא, לשון תו"ה בהיר יותר): רבא מדבר כשלא בדקה אח"כ (ואז תולים אדום בשחור/להפך); הברייתא — כשכן בדקה אח"כ.

ר"ח, רא"ש, רמב"ם, רמב"ן: פוסקים רק כלשנא בתרא.

רשב"א, ראב"ד: גם כלשנא קמא וגם כלשנא בתרא (אלו שתי מימרות, לא שתי לשונות למימרא אחת). נפק"מ לרואה כתמים בצבעים שונים בעליון ובתחתון: לר"ח טמאה, לרשב"א טהורה. אבל כתמים למעלה ולמטה באותו צבע — ר"ח יודה.

הברייתא זהה בשתי הלשונות; רק מימרת רבא והתירוץ שונים. פסיקת הש"ע פירושה לדחות את תירוץ הלשנא קמא ולקבל את תירוץ הלשנא בתרא.

ש"ע: נתעסקה בדבר אדום ומצאה כתם שחור (או להפך) — אינה תולה. נתעסקה בתרנגולת ומצאה כתם — תולה בה אדום, שחור וכרכומי (צבעי איברי התרנגולת) (תירוץ הלשנא בתרא, כר"ח ורא"ש).

ברייתא: (גוונים דומים): ר' מאיר תלה כתם אדום בגוון שרף שקמה שמצאה אשה, בכתם שהתעסקה בו בגוון קילור אדום (גוונים דומים, אך לא זהים — ובכל זאת תלה).

ש"ע: נתעסקה בדבר בגוון אדום ומצאה כתם בגוון אחר של אדום — תולה את הכתם בדבר (כברייתא).

תלייה בעצמה (בעבר) סעיפים מ״ד-מ״ו

אשה יכולה לתלות כתם שנמצא כעת על חלוקה בזמן עבר שבו לבשה אותו — ימי נדתה, או ימים שהיתה מסולקת דמים (עיבור/הנקה) — ובלבד שלא בדקה את הבגד בינתיים. סעיף מו מוסיף את אלמנט הכביסה, ומברר מתי כתם על בגד שכובס עדיין ניתן לתלייה.

לבשה בימי נדתה (מד)

רא"ש, רשב"א ועוד: אשה שהיתה נדה ולבשה אז חלוק, ולאחר זמן לובשת את אותו החלוק ומוצאת כתם — תולה שהכתם הגיע באותו זמן שהיתה נדה.

ש"ע: פסק כן — וכעת טהורה.

הכל בתנאי שלא בדקה את הבגד בין הלבישה בזמן הנדה לעכשיו; אם בדקה והבגד היה נקי — אי אפשר לתלות כך (וכן בהתאם בסע' הבא).

לבשה קודם שהיתה מעוברת (מה)

ריו"ח: מי שלבשה חלוק לפני שנכנסה להריון, ואחר שנכנסה לבשה אותו (בלי שבדקה) ומצאה כתם — תולה שהגיע מהלבישה בימים שלא היתה בהריון. וכן בימי הנקתה (שניהם מסולקות דמים).

ש"ע: פוסק כן.

רמ"א: כנ"ל בזקנה, ביחס לחלוק שלבשה בימי צעירותה (שהיתה רואה).

בגד שכובס (מו)

סעיף מו הוא במובן מסוים המשך לתלייה בעצמה: הרשב"א מתרגם את סוגיית הכביסה למקרה — מי שלבשה חלוק בימי נדתה, ואח"כ כובס, ובימי טהרתה לבשה אותו ונמצא עליו כתם. אף שהחלוק בדוק (ולכן יכול לאסור) נוסף אלמנט הכביסה. מן הגמרא מתברר שהכביסה 'משתווה' לבדיקה לא מפני הכיבוס עצמו אלא מפני שבשעתו בודקים את הבגד.

משנה (נו): משמע שכיבוס בגד שווה ערך לבדיקתו.

א"ר מאיר: מפני מה אמרו שכיבוס הבגד שווה לבדיקה — מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כיבוסן (הבדיקה מטהרת, לא הכיבוס). ר' אחא: מצאה כתם על בגד שיצא מהכביסה — תחזור ותכבסנו. רבי: אינו דומה כתם שלאחר הכיבוס לכתם שלפניו, שזה מקדיר וזה מגליד. ש"מ חזקתו בדוק.

ש"ע: (האם כתם חדש או ישן): אם אחר הכביסה הכתם עבה כגליד — ודאי חדש (הגיע אחר הכביסה); אם הקדיר ואינו עבה עוד — ודאי ישן (מלפני הכביסה) (רב אחא ורבי, רשב"א). כלומר אפשר לשער אם הכתם ישן מימי נדתה — ואז תולה בו.

רשב"א: (מי המכבס): מאחר שהבדיקה (לא הכיבוס) היא שמטהרת — משנה מי המכבס. ישראלית מכבסת — בודקת (ומנקה), אלא אם אמרה בפירוש שלא בדקה; גויה או שפחה — אינה בודקת.

ש"ע: אם גויה או שפחה כיבסו — מניחים שלא בדקו וניקו, ולכן כתם שעליו ניתן לתלות שהוא מלפני הכביסה (וכן אם ישראלית כיבסה ואמרה בפירוש שלא בדקה).

רשב"א: (מסקנה): ניתן לתלות כתם שנמצא על בגד שכובס בימי נדתה — אם כובס בידי גויה/שפחה, או בידי ישראלית שאמרה שלא בדקה, או אם ניכר שהכתם הקדיר ונחלש (עבר כביסה). אך אם אינה בקיאה לזהות אם הקדיר — מחמירה. וכן פוסק הש"ע.

ש"ך: רק כשהחלוק לא בפנינו נוקטים כר' מאיר וחוששים מי בדקה; ועל חזקת הרשב"א שבנות ישראל בודקות אף חלוקי חברותיהן — היום לא נוהגת.

ערוה"ש: מעמיד הכל בכיבוס: 'אשה בודקת' = אם מוצאת כתם היא עושה מאמץ לנקותו; חלוק הבדוק נקי כי ניקתה אותו.

שבט הלוי: כיום, מאחר שהכביסה יסודית מאוד, יש להפוך את מסקנת הסוגיה: לא 'מי כיבס' אלא 'האם כובס'.

דרכי טהרה: מחלק בין בגד נקי לבגד בדוק: בגד שעבר כביסה אינו חשוב בדוק, שמא יתלכלך בייבוש וכד'.

ספק אם יש במה לתלות; עיר שיש בה חזירים סעיף כ״ב

מה הדין כשיש ספק אם בכלל התרחשה סיטואציית התלייה? הכלל: ספק אם עברה בשוק טבחים — אינה תולה. אך יש מצבים שברירת המחדל הפוכה (עיר שיש בה חזירים), שבהם תולה תמיד אלא אם ודאי שלא התלכלכה.

המשנה: אשה תולה כתם בכל דבר שיכולה לתלות.

ברייתא: עברה בשוק של טבחים: ספק ניתז עליה ספק לא ניתז — תולה; ספק עברה ספק לא עברה — טמאה. (עברה בוודאי אך ספק אם התיז — תולה; ספק אם עברה כלל — לא תולה.)

רשב"א: בסיטואציות מסוימות ההפך הוא הנכון: ברירת המחדל שתולה, כי הנחת היסוד שהתלכלכה — כמו במקום שיש הרבה טבחים בכל פינה, ובעיר של חזירים. ואז אף אם ספק אם התלכלכה מחזיר/טבח — תולה.

מ"מ: ורק אם יש ודאות שלא התלכלכה — אינה תולה.

ש"ע: אשה שספק אם עברה בשוק של טבחים — אינה תולה (וכן בכל מצב שספק אם יש לה במה לתלות). אבל אם יש הרבה טבחים, כך שאם עברה ודאי נתלכלכה — אף אם ספק אם היתה שם, תולה.

עיר שיש בה חזירים (אין בזה פסק בש"ע)

רב אשי: עיר שיש בה חזירים — לא חוששים לכתמים. רשב"א: כי החזירים מצויים באשפות, אוכלים נבלות ומתלכלכים בדם, ואולי מהם הגיע הכתם.

תוס', רא"ש: אין קולא זו נוהגת היום — חזירים לא מתיזים דם; אולי בזמן חז"ל היו מצויים כל כך עד שהתיזו.

רב נחמן (ב"י), רא"ש: 'דוקרת (עיר) — כעיר שיש בה חזירים דמיא'. רא"ש: לפיכך אין זה תלוי אם יש חזירים בעיר, שהרי ייתכן שאין בה נבלות ואשפתות — הכל לפי המציאות.

רמב"ם: פסק פשט מימרת רב אשי: עיר שיש בה חזירים — תולה בהם ואינה מטמאה. מ"מ: לפי מה שכתב עם הרשב"א בברירת המחדל — אם יודעת בוודאות שלא נגע בה חזיר, אינה תולה.

רשב"א: עושה טרנספורמציה לדברי התוס': דין עיר של חזירים אינו רלוונטי היום, כי החזירים אינם מסתובבים אלא באסם/בבתים. [הש"ע לא התייחס.]

תלייה בחברות (בגד משותף, מרחב משותף) סעיפים כ״ה, מ׳-מ״ג, מ״ז-נ״ג, ט״ו

סעיפים אלו עוסקים בתלייה בחברה — לא מפני שנגעה בה (יט-כ), אלא משימוש משותף בבגד, השאלת בגד, שינה באותה מיטה או ישיבה על ספסל. בדינים של כמה נשים שחלקו מרחב/בגד, אין זו כל כך תלייה של כתם אחת בשנייה, אלא קביעה מי טמאה ומי טהורה. משמעותי שמדובר בכתם שעל הבגד — שדינו קל מכתם על הבשר, וקל יותר לתלותו (יא-יד).

שתי נשים שנתעסקו בציפור (כה)

ברייתא: שתי נשים שנתעסקו בציפור אחת שיש בה סלע דם, ונמצא על כל אחת סלע דם — טמאות (כלומר: אינן יכולות לתלות).

טור, ש"ע: פוסק כן.

ב"י, ש"ך (נקה"כ), ט"ז: ב"י, ש"ך: רק אם באות לחכם ביחד — טמאות; אחת אחר השנייה — טהורות. ט"ז: גם בזו אחר זו — טמאות.

תלייה בחלוק שהושאל (מ-מג, מז)

העיקרון הנבחן: 'האם מקלקלים את המקולקלת' — תולים כתם במי שחזקתה טמאה בכל מקרה; אך כששתיהן במעמד שווה (שתיהן טהורות/טמאות) אין מקום לתלות ('מאי חזית לטמא זו ולטהר זו'). ואגב כך: בדיקת אדם אחר את החלוק מועילה להחשיבו בדוק. (הכל בחלוק הבדוק.)

רשב"א (עפ"י ברייתא), ש"ע: אשה שבדקה חלוקה ולבשתו ובפשיטתו היתה טהורה, ואז השאילתו לחברתה — אם יימצא כתם, המשאילה טהורה והשואלת טמאה. (א. בדיקת הבעלים מחשיבתו בדוק; ב. השואלת אינה יכולה לטעון שאינה מאמינה שהיה נקי.)

השאילה לנכרית או לנדה (מא)

משנה: השאילה חלוקה לנכרית או לנדה — הרי זו תולה בה.

רשב"א, רמב"ם, טור: רשב"א: בעלת החלוק בדקה ולבשה ואז השאילה לנדה/נכרית — תולה בהן (כבסע' מ). רמב"ם, טור: אף אם אח"כ לבשה בעלת החלוק שוב.

ש"ע: תולה כתם שנמצא על בגד שלה שהשאילה (אחר שבדקתו) לנדה/נכרית — ואף אם נמצא אחר שהחברה החזירתו ובעלת הבגד לבשתו שוב (רמב"ם). ש"ך: אבל כשהשאילה לחברה טהורה — אינה תולה בה, ושתיהן טמאות.

איזו נכרית?: רב בגמרא: 'נכרית' = הרואה, שהיא כנדה ישראלית. רשב"א, רש"י, מ"מ: נכרית שהגיע זמנה לראות. ב"י ברמב"ם: רק נכרית שהיא נדה בזמן ההשאלה. ש"ע: נכרית שראויה לראות וראתה פעם אחת, אף שאינה נדה עכשיו (רשב"א, רש"י).

דמויות בעלות פוטנציאל חלקי (מב)

רשב"ג / רבי (ברייתא): (שומרת יום כנגד יום / סופרת ז' נקיים): רשב"ג — המשאילה חלוקה לשומרת יום ביום השני שלה או לסופרת ז' נקיים ומצאה כתם — תולה בה (היא מתוקנת, וחברתה מקולקלת). רבי — לא תולה, שתיהן מקולקלות (שהרי יכולה לטבול ונחשבת כטהורה).

רשב"א, ראב"ד, רמב"ן / רמב"ם: רשב"א, ראב"ד, רמב"ן: כרשב"ג. רמב"ם: כרבי. (להלכה אין היום שומרת יום כנגד יום, ולכן הש"ע מתייחס רק לסופרת ז' נקיים.)

ש"ע: השאילה חלוק בדוק לחברתה הסופרת ז' נקיים ונמצא כתם — תולה בחברתה. משנה למלך: אין תולין בסופרת ז' שלא טבלה (נחשבת טהורה אף שלא טבלה).

יושבת על דם טוהר / קטנה ונערה: רבי ורשב"ג מסכימים שהמשאלת חלוק ליושבת על דם טוהר או לבתולה שדמיה טהורין — תולה בהן (יש דם בפועל). רמב"ן: היום אין יושבת על דם טוהר, ולכן אין תולין בה. ראב"ד וש"ע: תולים אף בזמן הזה (הן החמירו על עצמן רק שלא להיבעל, לא למנוע מחברותיהן לתלות). וכן תולה בקטנה שנשאת ובנערה שבתוך ד' לילות (מוחזקות מעיינות פתוחים, ומעיקר דין תורה טהורות).

מי שטמאה משום כתם (מג)

ר' יוחנן / ר' יהודה בר ליואי: 'מהו לתלות כתם בכתם?' — אין תולין. מה טעם? לפי שאין תולין.

רשב"א, ש"ע: המשאילה חלוק למי שיש לה כתם — אינה תולה בה, ושתיהן טמאות (בין שנטמאה מכתם קודם ההשאלה, בין שראתה כתם נוסף אחר שהחזירה). הטעם: בעלת הכתם עצמה אינה יודעת בבירור שהכתם ממנה. ערוה"ש: כי טומאת כתם היא טומאת ספק, ואין להשוותה לתלייה בטומאת ודאי.

כשהחלוק הושאל לאחר כביסה (מז)

ש"ע: אשה שלבשה בגד, כיבסתו והשאילתו לחברתה — אם אחר לבישת החברה נמצא כתם, מאחר שכובס מניחים שהוא של החברה, והיא טמאה ובעלת החלוק טהורה. אבל אם ניכר שהכתם הקדיר ודהה — הוא מלפני הכביסה, שייך לבעלת החלוק (היא טמאה והחברה טהורה) (עפ"י רשב"א וסוגיית נו).

ש"ך: אם אינה בקיאה להבחין אם הכתם הקדיר — שתיהן טמאות, שאין לאחת יתרון על חברתה.

כמה נשים שחלקו מרחב (מח-נג)

כשנמצא כתם על חלוק/ספסל/מיטה שכמה נשים חלקו, ואין אינדיקציה למצב בין לבין — האם ניתן לשייך את הכתם למישהי? התשובה: כן, אם הכללים (מיקום ביחס לחגור, סע' יא-יב; הפרשי גובה; ראויה יותר לראות) מאפשרים שיוך. אם לא — כולן טמאות (או טהורות) בהתאם.

רשב"א, ש"ע: שתי נשים שלבשו חלוק בדוק אחד ונמצא כתם: מעל החגור של שתיהן — שתיהן טהורות; מתחת לחגור של שתיהן — שתיהן טמאות. ואם אחת גבוהה ואחת נמוכה, והכתם מעל חגור הנמוכה ומתחת חגור הגבוהה — הגבוהה טמאה והנמוכה טהורה (תולים בגבוהה). ואם כל אחת פשטה החלוק בלילה — שתיהן טמאות.

ר' ירוחם, ש"ע: (סע' טו): שתי נשים טהורות שכיסו ראשן בחלוק אחד ונמצא עליו כתם — שתיהן טמאות. ערוה"ש: הדין נוהג ביום ובלילה.

שלוש נשים בחלוק/ספסל (מט)

משנה: 3 נשים שלבשו חלוק אחד או ישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם — כולן טמאות (אין סיבה לתלות באחת יותר מבאחרת).

ש"ע: 3 נשים שלבשו חלוק/ישבו על ספסל אחת אחר השנייה ונמצא כתם — כולן טמאות, ובלבד שכולן ראויות לראות באותה מידה; אחרת תולין בזו שראויה יותר (ב"י). [ואם הספסל של אבן — אינו מטמא, כסע' י.]

ט"ז, ערוה"ש / ש"ך: ט"ז, ערוה"ש: לא משנה אם באו לשאול יחד או בנפרד. ש"ך: חולק — אם באו זו אחר זו אפשר לטמא רק אחת (כסע' כה).

שלוש נשים שישנו יחד (נ-נב)

שתי משניות: 3 נשים שישנו על מטה אחת ונמצא דם מתחת לאחת: (א) כולן טמאות; (ב) מתחת לאמצעית — כולן טמאות, מתחת לפנימית/חיצונית — היא והאמצעית טמאות והקצה השני טהורה. הגמרא מיישבת: משנה א 'משולבות', משנה ב לא.

רש"י, רא"ש / רשב"א, טור: מהו 'משולבות'? רש"י, רא"ש: תכופות ודבוקות. רשב"א, טור: רגליהן מעורבבות כסולם.

ש"ע: (נ): משולבות ברגליהן — כולן טמאות; לא משולבות — לפי מתחת למי נמצא (אמצעית → כולן; פנימית/חיצונית → היא והאמצעית). אך אם הדם על הסדין — כולן טמאות בכל מקרה (הסדין זז) (ראב"ד).

מהרש"ל, ש"ך, ט"ז: אף על הסדין התחתון כולן טמאות תמיד (גם הוא זז). ט"ז: ההבדל שבמשנה השנייה קיים רק כשהדם על הכסת שמתחת לסדין או על המטה עצמה (שאינם זזים).

משנה (נא): בדקה אחת ונמצאת טהורה — היא טהורה והשתיים טמאות; בדקו שתיים וטהורות — הן טהורות והשלישית טמאה; בדקו שלושתן וטהורות — כולן טמאות (חזרנו לשוויון).

רב יהודה בשם רב: רק אם הבדיקות נעשו בתוך שיעור וסת — דין המשך המשנה רלוונטי.

רמב"ן / רא"ש / רז"ה: רמב"ן: תולים בבדיקה רק בתוך שיעור וסת. רא"ש: אף לאחר שיעור וסת. רז"ה: תוצאה טמאה מועילה רק בשיעור וסת, תוצאה טהורה — אף לאחר זמן.

ש"ע: (נא): כדין המשנה — ובלבד שהבדיקות בתוך שיעור וסת; ואם לא, הדין נשאר כשהיה (רמב"ן).

ש"ע (עפ"י משנה, ברייתא, ראב"ד): (נב): כשאחת ראויה לראות יותר מן האחרת (מדרג: מעוברת תולה בשאינה מעוברת וכו') — תולין בזו שראויה יותר. ואם אפשר לתלות באחת עפ"י סע' יט (נתעסקה בכתמים / יש לה מכה) — מטהר גם אותה וגם את האחרות (ראב"ד).

רשב"א: מטמאין את שלושתן דווקא כשישנות (תנועה לא-מודעת מטשטשת), או כשאין גבולות במיטה אף בערותן. אבל אם ערות ואחת אומרת 'ברי לי' שהיתה בסיטואציה טהורה — נשארת טהורה.

ט"ז: מקשה כיצד 'ברי' מועיל; ומחמיר שאם ה'ברי' נאמר זמן רב אחר שכיבתן — אינה נאמנת.

כשאין במה לתלות — בדיקת שבעה סמנין סעיף ל״א

אשה שמצאה כתם שאין ברור אם הוא דם, ואין במה לתלותו — השלב הבא הוא בירור 'מדעי': בחינת תגובת הכתם לשבעה חומרים. בראשונים נחלקו בשתי נקודות: דין האשה עד הבדיקה, ותוקף הבדיקה. למעשה קובע הש"ע שאין אנו בקיאים בבדיקה זו, ולכן אינה רלוונטית הלכה למעשה.

משנה (פ' האשה): שבעה סמנין מעבירין על הכתם (לדעת אם הוא דם): רוק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוניא ואשלג. העבירן עליו ונשאר — סתם צבע; נמחה — דם.

שתי מחלוקות ראשונים: (א) דין האשה עד שתיבדק; (ב) תוקף הבדיקה לטהר אשה לבעלה.

רשב"א, מ"מ (ברמב"ם): (עד הבדיקה): אסורה עד שתיבדק (כן מבינים מן המשנה). ובשם רשב"א ברמב"ם: מותרת עד שתיבדק. ב"י: מאחר שאין כאן מחלוקת גדולה — אסורה עד שתיבדק.

רמב"ן / רמב"ם, רשב"א, מ"מ: (תוקף הבדיקה): רמב"ן — אין תוקף לבדיקה (המשנה בטהרות בלבד). רמב"ם, רשב"א, מ"מ — יש תוקף. ב"י: אין לנו בקיאות בבדיקה כיום, ולכן דין הבדיקה נעקר.

ש"ע: אשה שמצאה כתם ואין ברור אם דם, ואין במה לתלות — תיבדק בשבעה סמנין. אבל היום אין אנו בקיאים בסמנים ובזהותם, ולכן אין עושים בדיקה זו (ב"י).

שבט הלוי, תורת השלמים: שבט הלוי: האשה טמאה עד שתיבדק כי זהו מוצא אחרון. תורת השלמים: מאחר שאין משתמשים בסמנים — נשארים בספק ולחומרה.

מדע ימינו: על פניו יש יכולת מדעית לבדוק אף עד (לא רק כתם), ואף להבחין בין דם מכה לדם מן המקור. גר"ח: 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות' — לא מביאים זכוכית מגדלת. ציץ אליעזר: אין סומכים על בדיקות מדעיות, לא לקולא ולא לחומרה — רק עיני הדיין. גרש"ז אויערבך, בעל השש"כ: לכתחילה עפ"י עיני הפוסק, ואם מסופק — יכול להסתייע בבדיקה כימית.

הגדרת עד הבדוק ועד שאינו בדוק סעיף ל״ח

מה עניין עדי בדיקה בדיני כתמים? הרי פתחנו בכך שעד בדיקה מעורר חשש שמא הרגישה ולאו אדעתה (רש"י), ולכן מטמא מן התורה מספק! אלא שלעיתים גם בעד שייכים דיני כתמים: (א) אף שבעד יכולה להיטמא מן התורה, יש יכולת לתלות את המראה במקרים מסוימים (לא כתלייה חופשית של כתם, אך תלייה); (ב) לעיתים המראה שעל העד נחשב ככתם לכל דבר — מטמא רק ביותר מכגריס וניתן לתלייה — כשבדקה בעד שאינו בדוק, או בעד הבדוק שלא בחנה את המראה בסמוך לבדיקה.

רמב"ן: עד הבדוק: שבדקה שהוא נקי, ומיד אחר הבדיקה השתמשה בו (השימוש סמוך לבדיקה). עד שאינו בדוק: השימוש נעשה שלא סמוך לבדיקה.

רשב"א: עד הבדוק: שנבדק שהוא נקי, ואפילו הניחתו אח"כ במקום מוצנע (חזקת נקיות נשמרת עד שרואים בבירור שיצא ממנה). עד שאינו בדוק: שלא נבדק שהוא נקי.

ש"ע: עד הבדוק = שנבדק ולא נודע שיש בו כתם — בחזקת בדוק (רשב"א).

רמ"א: יש 3 סוגי עדים: בין הבדוק לשאינו בדוק יש 'עד בינוני' — שאין חזקתו בדוק אבל גם אין חזקתו מלוכלך. [ולפיו: 'שאינו בדוק' = חזקתו מלוכלך (נלקח ממקום שמצויים בו דמים, כאשפה); 'הבדוק' = חזקתו נקי, אף שהוכנס לקופסא.]

דין עד הבדוק סעיפים ל״ג-ל״ה

עד הבדוק שווה ערך לבדיקה פנימית — אם המראה טמא, טמאה מן התורה מספק, ואף בפחות מכגריס ואף אם נמצאה עליו מאכולת. זאת כשנבחן מיד אחר השימוש או נשמר במקום המשתמר. אבל אם הונח במקום שאינו משתמר (או 'טחתו בירכה') והכתם עגול — יש מקום להקל ולדונו ככתם רגיל.

נבחן מיד / נשמר במקום המשתמר (לג)

משנה: כתם דם על עד בדיקה מיד — טמאים; לאחר זמן — טמאים מספק.

ר' זירא: (מדוע מיד טמאים? נתלה במאכולת!) ל"ק: אותו מקום בדוק אצל מאכולת; ל"ב: אותו מקום דחוק אצל מאכולת. נפק"מ במאכולת רצופה — לל"ק אף מאכולת רצופה נאסור, לל"ב מאכולת רצופה חריגה והכתם ממנה.

רשב"א, מ"מ, רמב"ם: כלשנא קמא: עד הבדוק שבחנה מיד — טמאה אף אם נמצאה על הכתם מאכולת רצופה (לעומת עד רגיל — מאכולת רצופה מטהרת).

ש"ע: בדקה בעד הבדוק ובחנתו מיד או הניחתו במקום המשתמר — טמאה, גם על כגריס ופחות, ואפילו נמצאה מאכולת, ולא משנה אם הדם משוך או עגול (משנה + ל"ק דר' זירא, לשון הרשב"א).

תניא (רבי / ר' חייא): (מקום המשתמר): בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה דם — רבי: טמאה משום נדה; ר' חייא: טמאה משום כתם (ורבי הודה לו). רשב"א, טור: אבל בעד הבדוק — יסכימו רבי ור' חייא שטמאה משום נדה. וכן פסק ש"ע: מקום המשתמר (כקופסא) — כאילו בחנתו מיד.

נבחן לאחר זמן / הונח במקום שאינו משתמר (לד-לה)

שני מקרים: (א) הניחתו תחת הכר; (ב) 'טחתו בירכה'. בשניהם העד אינו נחשב בדוק לגמרי, ולכן אם הכתם עגול (ולא משוך) — מתייחסים אליו ככתם רגיל (שמא התלכלך מכינה: ב-א מפני שאינו משתמר, וב'טחתו בירכה' מפני שאולי היתה כינה על הירך).

ר' אליעזר בר צדוק: (מקרה א): עד הנתון תחת הכר ונמצא עליו כתם דם — עגול: טהור; משוך: טמא.

רב: (מקרה ב): בדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה ולמחר מצא כתם — טמאה. (רש"י: הכתם על הירך ולא על העד; הש"ע לא פסק כמותו בזה.)

רשב"א, תוס' / רא"ש, רמב"ם: רשב"א, תוס': אם הכתם עגול + קטן מכגריס ועוד — טהורה, בין תחת הכר בין טחתו בירכה (רק אם אחד מהקריטריונים — טמאה). רא"ש, רמב"ם: ב'טחתו בירכה' אין חילוק בין משוך לעגול — טמאה בכל מקרה (רק תחת הכר מקילים בעגול).

ש"ע: (לד — תחת הכסת): כרשב"א ותוס'; (לה — טחתו בירכה): כרשב"א ותוס', וי"א כרמב"ם ורא"ש. כלומר בשני המקרים, אם הכתם עגול + קטן מכגריס — טהורה.

רמ"א: העיקר כרא"ש. ש"ך, ב"ח: חוששים לרמב"ם והרא"ש. ט"ז: הרמב"ם אוסר אף אם נדע בוודאות שהדם מהירך. פת"ש: לשון 'למחר' אינה מדויקת — העיקר שטחתו בירכה או שהניחתו במקום שאינו משתמר לזמן מה.

כשיש יותר מכגריס / ג' ימים ראשונים: ב"י, רמ"א: אף אם עגול ויותר מכגריס — אם יש במה לתלות (כדין כל כתם). ט"ז: אם יש לה דם מפי הטבעת — מקל אף במשוך (ואף בטחתו בירכה, אך לא בשעת וסתה); חוו"ד: אף בשעת וסתה. בג' ימים ראשונים של ז' נקיים (רמ"א קצו): דגול מרבבה — בעד לא נטהר אף בעגול ופחות מכגריס; מעיל צדקה — אין הבדל בין עד לכתם, מתירים בפחות מכגריס.

דין עד שאינו בדוק סעיפים ל״ו-ל״ז

עד שאינו בדוק שנמצא עליו כתם — דינו ככל כתם: מטמא רק ביותר מכגריס, וניתן לתלייה, ואף אם הוכנס למקום המשתמר. ואם 'טחתו בירכה' — מקילים עוד יותר, וטהורה אף ביותר מכגריס.

עיקר דין עד שאינו בדוק (לו)

תניא (רבי / ר' חייא): בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה דם — רבי: טמאה משום נדה; ר' חייא: טמאה רק בכגריס ועוד ורק משום כתם (ורבי הודה). נמצא: עד שאינו בדוק מטמא רק משום כתם (מדרבנן), אף אם נשמר, ומטמא רק ביותר מכגריס.

ר"ח, רשב"א / רמב"ם: ר"ח, רשב"א: כר' חייא — כתם על עד שאינו בדוק טמאה בכתם (רק ביותר מכגריס), ואף אם הניחה במקום שמור. רמב"ם: כרבי — במקום שמור טמאה מן התורה. רשב"א (בסברה): בעד שאינו בדוק — אף משוך + כגריס ועוד — טהורה.

ש"ע: בדקה בעד שאינו בדוק ונמצא כתם — דינו ככל כתם: מטמא רק ביותר מכגריס, ואף אם הניחתו במקום המשתמר (ר' חייא עפ"י ר"ח).

דרכ"מ, רמ"א: (עד בינוני): הדין הנלמד מהברייתא הוא על עד בינוני (אין חזקתו בדוק ואין חזקתו מלוכלך) — כתם עליו טמאה בכגריס ועוד. אבל עד שחזקתו מלוכלך (ממקום שמצויים בו דמים) — טהורה אף ביותר מכגריס. פת"ש: דווקא שלא בשעת חשש לוסת; בשעת וסת חוששת ביותר מכגריס.

עד שאינו בדוק + טחתו בירכה (לז)

בעד הבדוק ראינו שטיחה בירך/הנחה במקום שאינו משתמר (עם כתם עגול) מקילה. כאן: אם טחה עד שאינו בדוק בירכה — מקילים עוד יותר, וטהורה אף ביותר מכגריס.

רש"י: עד שאינו בדוק + טחתו בירכה = ספק ספיקא: שמא הדם הגיע לירך מעלמא (ולא מהעד), ואף אם מהעד — שמא היה עליו קודם ולא מן המקור.

ש"ע: בדקה בעד שאינו בדוק + טחתו בירכה ונמצא כתם — טהורה, אף אם כגריס ועוד (רש"י).

רמ"א: כנ"ל בעד שאינו בדוק + הניחתו במקום שיש לתלות הכתם — טהורה אף בכגריס ועוד; אבל במקום מגולה שאין לתלות — טמאה בכגריס ועוד.

ש"ך, כו"פ: ש"ך (חולק על הש"ע): הס"ס של רש"י אינו מטהר; מסקנתו — רק אם הכתם נמצא על הירך טהורה, אבל על העד טמאה. כו"פ: אף שהס"ס אינו טוב (משם אחד), אפשר להקל בכתם עגול (עד שאינו בדוק + טחתו בירכה + עגול — טהורה אף כגריס ועוד).

בין חלוק לעד סעיף ל״ט

החלוק משמש כאן להשוואה עם העד. שתי נקודות: (1) בחלוק — אף שהוא בדוק, אין הבדל בין כתם עגול למשוך, ואם אינו כגריס ועוד תולים במאכולת (חומרה שיש בעד ואין בחלוק); (2) 'חלוק' כאן = החלוק הבדוק; כתם על חלוק שאינו בדוק — טהור תמיד.

רשב"א, ש"ע: חלוק שלא נבדק קודם שנלבש — כתם עליו טהורה; חלוק שנבדק קודם שנלבש — כתם עליו טמאה.

ב"ח: (על הקושיה שהש"ע מתיר כאן כל כתם אף כגריס ועוד, בעוד עד שאינו בדוק דינו ככתם רגיל): ברור שחלוק שאינו בדוק קל יותר — כי הוא ספק כתם רגיל, בעוד העד הוא בדיקה פנימית ממש.

מתי חלוק נחשב בדוק?

רשב"א (עפ"י ברייתא), ש"ע: (סעיף מ): אף בדיקה של אחר מחשיבה את החלוק כבדוק.

(סעיף מו): תהליך הכביסה של פעם הופך בגד ל'בדוק', כי נשים בדקוהו לפני הכביסה.

טהרת הבית / הרב מרדכי אליהו: הגדרת 'בדוק' בימינו — דעות לקולא ולחומרה: הרב עובדיה (טהרת הבית): כל בגד שעבר כביסה נחשב חלוק הבדוק. הרב מרדכי אליהו: כמעט כל בגד נחשב שאינו בדוק (עשוי להתלכלך בארון).

ערוה"ש בשם כרו"פ: רוב הנשים אינן בודקות חלוקיהן וסדיניהן קודם לבישה אלא לובשות כשבאו מכובסים — וא"כ 'ליכא כאן חלוק הבדוק כלל'. ערוה"ש עפ"י רשב"א: אף אם לא לבשו מיד אחר הכביסה אלא נשמרו במקום נקי — נחשב בדוק.

מונחים

כתם

מראה דם שנמצא על הגוף/הבגד בלי שהאשה הרגישה ביציאת הדם — טומאתו מדרבנן בלבד (לא מן התורה).

הרגשה

תחושת יציאת הדם מן המקור; ראייה בהרגשה מטמאת מן התורה, ובלעדיה — רק כתם (מדרבנן).

כגריס

שיעור מינימלי לטומאת כתם — 9 עדשים (36 שערות; להרבה פוסקים כ-2 ס"מ). פחות מ'כגריס ועוד' — תולים במאכולת.

מאכולת

כינה; כתם קטן (עד כגריס) תולים שהוא דם כינה, ולכן אינו מטמא.

תלייה

פקפוק על זהות הכתם — לייחסו למקור חיצוני (מכה, כינה, שוק טבחים, אשה אחרת) ולא לאשה.

פשפש

מין פרעוש; תולים בו רק אם הרגה/הריחה אחד, ועד שיעור תורמוס.

עד הבדוק

עד בדיקה שנבדק ונמצא נקי — כתם שנמצא עליו מטמא כבדיקה פנימית (מן התורה מספק), גם בפחות מכגריס.

עד שאינו בדוק

עד שלא נבדק (או שחזקתו מלוכלך) — כתם שעליו דינו ככתם רגיל (מטמא רק ביותר מכגריס, וניתן לתלייה).

חלוק הבדוק

בגד שנבדק (או כובס) קודם הלבישה — רק עליו חלים דיני מיקום/שיעור הכתם; חלוק שאינו בדוק — כתמו טהור תמיד.

בית התורפה

מקום הערווה; מקום שסביר שהגיע אליו דם מן המקור.

הזדקרה

התכופפה/קפצה כגדי — מצב שבו ייתכן שדם הגיע גם מעל החגור.

נזדקרה

כנ"ל — התכופפה באופן שמאפשר שהדם יגיע לפלג הגוף העליון.

מן החגור ולמטה

פלג גוף תחתון — כתם שם (מקרה בסיס) מטמא.

טחתו בירכה

מרחה את העד בירך — אפשרות להקל, שמא מאכולת שעל הירך הגיעה לעד.

מקום המשתמר

מקום נקי (כקופסא) ששומר את העד כמות שהוא — עד בדוק שנשמר בו דינו כנבחן מיד.