מילה בשבת (סימן של״א)

אורח חיים · שבת — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

צרכי ומכשירי מילה סעיף א׳

משנה: עושין כל צרכי מילה בשבת. מוהלים, פורעים ומוצצים. ונותנים תחבושת
(מוהלים = חותכים את הערלה (החיצונית); פורעים= קורעים את העור שמתחת לערלה; מוצצים= את דם הפצע. ואע"ג שנחשב לעשיית חבּורה )

גמרא · רב פפא: רב פפא אומר שמותר למצוץ למרות שבכך הדם ניתק ממקומו ויש בכך עשיית חבורה.
ומתבאר גם שעם נתינת התחבושת על האיבר, שמים עליה כמון לרפואה (ועל אף שיש בכך חשש שמא ישחק סממנים)

והשו"ע · (סע׳ א'): כתב עפ"י המשנה שעושים כל צרכי המילה, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליו כמון.

והמשנ"ב בשם שו"ת בני ציון: סבר שהמציצה מותר לעשות דווקא בפה.

שו"ע · (סע׳ ו'): ובסעיף ו', כתב שמכשירי מילה לא דוחים את השבת משום שאפשר לעשותם מער"ש. לכן, אסור להביא סכין מילה מרשות אחרת, או לחמם מים וכו'. ואפילו אם זה רק בדרבנן.
(כרבי עקיבא במשנה: כל מלאכה שאפשר לעשותה מער"ש – אינה דוחה שבת)

רחיצה סעיף ט׳

(גם צורך מילה)

משנה: מותר לרחוץ את התינוק במים חמים הן לפני המילה והן אחרי המילה, אבל רק בידיים, ולא בכלי. (כלומר, זה נחשב מצרכי המילה, גם לפני וגם אחרי; וחשוב לרפואת התינוק)
ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אף ביום השלישי למילה מותר לרחוץ אותו (אם יוצא בשבת. וזה עפי"ה הפס' 'ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים')

ובגמרא: פסקו כרבי אלעזר בן עזריה.
יוצא אם כן, שמותר אפילו לחלל שבת ע"מ לחמם מים לצורך רחיצה לפני המילה, לאחר המילה וביום השלישי.

אבל מה לגבי היום השני? האם היום השלישי הוא היום השלישי דווקא? או שהוא מן הסתם לרבותא גם את היום השני?

הרב המגיד ברמב"ם: משמע שדווקא היום השלישי. לכן אסור לחמם מים בשבת ליום השני.

הרמב"ן: סבר שאף ביום השני מותר.

אך בכל מקרה, הב"י: כותב בסוף שכל זה נכון לזמן הגמרא, שאז היה זה סכנה לתינוק אם לא היו רוחצים אותו בימים הנ"ל. אולם בימינו שלנו, שאין זה מסוכן אם לא נעשה כן – אסור לחלל על כך את השבת; ודינו כדין סתם רחיצה של גדול.

ולפיכך כתב בשו"ע · (סע׳ ט'): שהאידנא לא נחשבת רחיצת התינוק לפני ואחרי המילה וביום השלישי כדבר הנחוץ לתינוק; ולכן אסור לחלל לשם כך את השבת (ואף לא נחשב הכשר מילה).

והרמ"א: סבר, שבמדינות אשכנז נהגו בשטיפת הוולד לפני המילה בימים הנ"ל וביום השלישי אם הוחמו מער"ש (כלומר למרות שעפ"י שכ"ו מותר רק פניו ידיו ורגליו. נחשב צורך גדול, אבל עדיין לא חיללו שבת). אבל לאחר המילה – חיכו עד מוצ"ש.

וכמובן שאם רואים שיש לתינוק סכנה ויש צורך בשטיפתו – מותר אף לחלל את השבת ולחמם. וראיתי עפ"י הרב מרדכי הלפרין, שיש כיום מודעות למחלות באיבר המין הנפוצות במדינות שונות, אשר מצריכות שטיפה במים חמים לאחר המילה כנ"ל. וכן הוא בארץ ישראל

והמשנ"ב בשם התשב"ץ: שתינוק שהיה חולה ונתרפא, אסור למול אותו ביום חמישי, משום שיש חשש שתהא בו סכנה בשבת, שהיא היום השלישי למילה – ואז ייצטרכו לחלל עליו את השבת. ובגלל שמילה שאינה בזמנה אינה דוחה את השבת.

אך הש"ך (ומג"א): חלק על כך, וסבר שוודאי שמותר למול שלא בזמנו ביום ה' כנ"ל.

באמירה לגוי סעיף ו׳

השו"ע (ש"ז): לגבי אמירה המותרת לגוי בשבת, פסק בסימן ש"ז כדעת הרמב"ם, שאמירה מותרת בשבות דשבות לצורך מצווה. כלומר, האמירה עצמה היא שבות, ואיסור דרבנן הוא שבות. לפיכך, מותר להגיד לגוי לעבור על איסור דרבנן לצורך מצווה.

שו"ע · (סע׳ ו'): ולפי זאת נקט גם בעניין דידן, שמכשירי מילה – אשר אסור לחלל עליהם שבת כלל – אסור אף לאמר לגוי לחלל עליהם את השבת. אלא שבאיסורי דרבנן - שאז הווי שבות דשבות לצורך מצוות המילה – מותר.

ולדעת הרמ"א: שבמקום צורך גדול ניתן להקל באמירה לגוי לצורך מצווה אף בדאורייתא (עפ"י מה שכתב בש"ז, ה' כדעת העיטור)

המשנ"ב: ונראה שלעניין מילה אפשר להקל יותר בדאורייתא, שהרי יש מי שסבר (תוספות שם) שמותר אמירה לגוי לצורך מילה ויישוב הארץ בכל גווני. וכן כתב המשנ"ב
ולעניין טלטול - לדעת רוב הפוסקים אין רה"ר דאורייתא בזמן הזה. אז בכך וודאי ניתן.

מתי נחשב צורך מילה סעיף ב׳

למדנו שכל צורכי מילה דוחים את השבת. והסוגייה שם מלמדתנו עפ"י ברייתא, כי זמן החלון לעשות צרכי המילה (אפילו הורדת חתיכות העור שאינן מעכבות לכשרות המילה) – הוא מהרגע בו התחיל המוהל את המילה, וכל זמן שלא סילק ידו מהעיסוק במילה. אז, עדיין יכול לחזור ולחתוך אפילו הציצין שאינם מעכבין. אבל מרגע שסילק ידו – יכול לחזור רק לשם הציצין המעכבים.

ברייתא: כל זמן שהוא עוסק במילה – חוזר אף לציצין שאינם מעכבים. פירש מן המילה – חוזר רק לצורך ציצין המעכבין. (משום שאין צורך בהורדתם ואינם צורך מצווה)

ובגמרא: מוסבר שהציצין המעכבין הם הבשר המכסה את רוב העטרה. היינו, את הגיד סביב ומטה.

הטור (יו"ד רסו) בשם העיטור: סבר שאפילו אם פירש מעיסוקו במילה חוזר אף לצורך ציצין שאינם מעכבים. והב"י הסביר שטעמו הוא שסובר שהגמרא דחתה את הברייתא להלכה.

אבל הרא"ש והטור: סברו כפשט הברייתא

וכן נקט השו"ע · (סע׳ ב'): כל זמן שלא סילק ידו מן המילה, חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבין. אך אם סילק ידו – אינו חוזר, אלא רק על ציצין המעכבין. ואילו הם המעכבין – בשר החופה אפילו רוב גובהה של עטרה.

והר"ן: סבר שזמן העיסוק הוא אפילו אם הפסיק את החיתוך, אבל הסתפק לגבי שלב המציצה, אם נחשב עדיין עיסוק ומותר לחזור לציצין אלו.

והמשנ"ב: סבר שנחשב שעוסק במצוות המילה, ויכול לחזור.

ספק צריך מילה / ספק נולד בחודש שמיני סעיף ג׳

בסימן ש"ל, ראינו עפ"י הברייתא בקל"ה, שאין מחללין את השבת על תינוק שנולד בחודש השמיני או שספק אם נולד בחודש השמיני (ככה"נ מנק' הנחה שהוא בוודאי ימות, וזה אפילו לא ספק פיקוח נפש). אולם, אם גמרו שערותיו וציפורניו, נחשב שנולד בחודש השביעי ולכן מותר. וכן, שהה שלושים יום ויותר – מחללים.
לפיכך, נפקא מינא גם לגבי מילה. שהרי אם אין מחללים את השבת על בן חודש ח'/ספק בן חודש ח' - משמע שגם לא מלים אותו.

ברייתא · גמרא · רב אדא בר אהבה: ברייתא: אין מחללין את השבת על תינוק שנולד בחודש ה-8/ספק חודש 8
גמרא: רב אדא בר אהבה סובר שספק נולד בחודש 8, מותר למול, וממאי נפשך? אם הוא בן שבעה ויחייה– וודאי מותר למול; אם בן שמונה – אז רק חתך בבשר (ולא חבורה, האסורה בשבת).
ובאמת מסבירים שרק מכשירי מילה אסורים לצורך מילת ספק 8.

האם קיי"ל כרב אדא בר אהבה, או שאסור עפ"י פשט הברייתא?

רי"ף ורא"ש: מביאים רק את הברייתא, ולא את הסברא של רב אדא להתיר

ר"ן: לכן משמע שהרי"ף אוסר למול ספק בן שמונה (ואם היה מתיר היה מוריד את הברייתא ומביא את רב אדא בר אהבה)

ב"י: חולק על קריאת הר"ן ברי"ף שלפיה משתמע שאוסר בכל ספק 8.
מעמיד את מה שאסרה הברייתא למול דווקא בשלא גמרו שערותיו וציפורניו. אבל אם גמרו – מותר למול את הוולד אפילו אם הוא נולד בחודש שמיני בוודאות. ואין צורך להעמיד כרב אדא.
לכן: ספק נולד לשמונה – אסור, אלא אם גמרו שערותיו ציפורניו. וכך סובר גם בדעת הרמב"ם

וכן פסק בשו"ע · (סע׳ ג'): בן שמונה- אסור למול אותו. ספק בן שמונה – מותר אם גמרו שערותיו וציפורניו

והרמ"א (יו"ד רסו): סובר כדעת הטור והר"ן שמלין כל ספק בן שמונה (אפילו לא גמרו)

והמשנ"ב: 'נהרא נהרא ופשטיה'. כלומר, כל אחד ומנהגו.

ובכל מקרה, כיום וודאי שדין נולד לחודש שמיני אינו רלוונטי, כאשר יש לנו רפואה מתקדמת וכו'. אולם, לא נמול פג בכל מקרה משום שיש לו בכך סכנה.

מהול, אנדרוגינוס ונולד בבין השמשות סעיף ה׳

שתי קבוצות נוספות של וולדים שאין מחללים עליהם את השבת במילתם:
1) ספק אם חייבים במילה בשבת: אנדרוגינוס, מהול, ונולד בבינה"ש
2) לא צריכים מילה ביום השמיני משום שהיולדת לא נטמאה

בברייתא: למדים שרק מי שחייב במילה בוודאות דוחים בעבור מילתו את השבת. אבל אם הוא בספק אם חייב במילה – לא מחללים עליו.
והם: אנדרוגינוס (שספק אם הוא זכר או נקבה); נולד בבין השמשות (ספק אם נולד בשישי או בשבת, לכן ספק אם היום ה-8 הוא שבת או ראשון); נולד מהול (ספק אם צריך להטיף ממנו דם ברית)

רבי אסי: לא צריכים מילה ביום ה-8 (מחלוקת אביי ורבי אסי): יוצא דופן; תינוק שאמו הייתה נכרית כשנולד ולאחמ"כ התגיירה.
ולדעת רבי אסי, הסמיכות של 'אשה כי תזריע וילדה ונטמאה' ו'ביום השמיני ימול בשר עורלתו', מלמדת שרק אם היולדת נטמאה בלידתה מלים את התינוק ביום השמיני ומחללים עליו את השבת.
ומאחר ותינוק יוצא דופן לא יצא מן הפתח וטימא את היולדת, ותינוק של נכרית אין לה מה להטמא – אין מלים אותם ביום השמיני, וכל שכן שלא מחללים את השבת על מילתם.

אנדרוגינוס — ת"ק · ר' יהודה: במשנה מחלוקת ת"ק ור' יהודה. ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס. הרמב"ם פוסק כת"ק, והר"י פוסק כרבי יהודה.

שו"ע · (סע׳ ה'): פוסק כרמב"ם, שאין מילתו של אנדרוגינוס דוחה את השבת.
וכן, פסק לגבי כל המקרים עפ" הברייתא והגמרא, לגבי מילה של מהול ונולד בבינה"ש, שלא מחללים עליהם את השבת מספק.
וגם עפ"י דברי רבי אסי, שוולד שאמו לא נטמאה בלידתו – אין מילתו דוחה את השבת (משום שאינה חייבת להעשות ביום השמיני)

מתי נחשב שנולד התינוק (כדי לבדוק את הספק)?

במסכת נידה: למדים ממעשה של רבא אם התינוק הוציא ראשו מן הפרוזדור (היינו פתח גופה) – נחשב שנולד.

הבה"ל: כתב, שאם יודעים מתי הוציא הוולד את הראש – סופרים שמונה ימים מרגע זה.

מילה שלא בזמנה סעיף ד׳

ברייתא · שו"ע: רק מילה בזמנה דוחה את השבת. ומילה שלא בזמנה – אינה דוחה. וכך בברייתא בפרקנו (קלב:). זאת משום שהמילה מותרת בשבת בגלל הדווקאיות של יום השמיני. אבל אם אין המילה תעשה ביום השמיני (מסיבות רפואיות כאלו ואחרות), וודאי שאין היא דוחה. מה גם, שאפשר למול אותו בכל זמן אחר. וכן להלכה בשו"ע.

התשב"ץ: ולפיכך, כתב (וראינו דבריו בסעיף ט') שאין למול את וולד שמילתו לא תתקיים בזמנה ביום חמישי; כדי שהיום השלישי לא ייצא בשבת ויהיה צורך לחלל עליו (שהרי מאחר וכבר אין המילה תתקיים ביום השלישי, אין עניין ביום מסוים; ולכן יש להמנע מכניסה למצב של חילול שבת שאינו מתחייב).

והמג"א והש"ך: חולקים על כך.

והרב עובדיה: סבר שיש להחמיר כדעת התשב"ץ. וציין שהיו מי שהקלו כדעת המג"א והש"ך

למי מותר למול סעיף י׳

לגבי ניסיון מילה: עפ"י סוגיה בביצה, שמבארת שאסור לטרוח שלא לצורך מצווה או היתר

המרדכי: שאסור לאדם שלא מל לעולם למול בשבת, משום שעלול להכשל במילתו, ולקלקל שלא לצורך מצווה

ותרומת הדשן: כתב שאם מל פעם אחת -סגי

לגבי אביו:

רבי אליעזר הלוי (הטור, יו"ד רסו): עדיף שהאבא של התינוק לא ימול אותו, משום שבעבורו זה פסיק רישא, שהרי מתכוון לתקן את בנו.

אך תרומת הדשן: סבר שאין בעיה שימול אביו (מ"ב: ובוודאי שיש פ"ר דנ"ל; גם למוהל זה פ"ר דנ"ל. פשוט מותר למול)

והשו"ע · (סע׳ י'): נקט עפ"י המרדכי שאסור למי שלא מל לעולם למול בשבת. וכתב עפ"י תרומת הדשן שאם מל פעם אחת – יכול למול. ולגבי אביו, מתיר כתרומת הדשן (כל עוד מל פעם אחת).

המשנ"ב: כתב שמוהל שאומר שכבר מל פעם אחת ומותר לו למול – נאמן להגיד זאת

מונחים

מוהלים

חיתוך הערלה החיצונית.

פורעים

קריעת העור הדק שמתחת לערלה.

מוצצים

מציצת דם הפצע — אף שנחשבת עשיית חבורה.

ציצין המעכבין

רצועות בשר החופות את רוב גובה העטרה; כל עוד לא הוסרו, המילה פסולה.

מכשירי מילה

הכלים והפעולות שמכינים למילה (סכין, מים חמים). מאחר שאפשר להכינם מערב שבת — אינם דוחים את השבת.

שבות דשבות

צירוף שני איסורי דרבנן (למשל אמירה לגוי — שהיא שבות — על מלאכה דרבנן). הותר לצורך מצווה.

מילה בזמנה

מילה הנעשית ביום השמיני. רק היא דוחה את השבת.

פסיק רישא

פעולה מותרת שמלאכה אסורה נעשית ממנה בהכרח, גם בלי כוונה.