ברכה על הנס והגומל (סימן רי"ח-רי"ט)

אורח חיים · תפילה וברכות — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

נסים לאומיים סעיף א׳

סימן זה עוסק בברכה על הנס. מהו נס? סעיף ט' עוסק בהגדרה זו. המפליא הוא שמחד, הגמרא נותנת דוגמא שאינה 'נסית' ומופלאה לגמרי (מי שנפל עליו גמל). מאידך, מביא הב"י בעקבות האבודרהם דיון בהגדרה.

משנה: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה

גמרא: רבי יוחנן: הברכה במקום שנעשו בו ניסים נלמדת מיתרו - שכשראה את ישראל וברך ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים.
ברייתא: הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה - על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום.
בהמשך הגמרא מפרטים על כל מקום איזה נס לאומי נעשה בו

טור: הכלאה של לשון הברייתא והמשנה: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, כגון: כל הנ"ל דבברייתא (מלבד אשת לוט) - מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (בשם ומלכות) (מטבע הלשון הוא ממשנתנו).

שם ומלכות

לרוב הדעות (רמב"ם, רא"ש ועוד) צריך להזכיר בברכה זו שם ומלכות

ראב"ד: לא צריך שם ומלכות

שו"ע · (סע׳ א׳): כלשון הטור (משנה + ברייתא)
ברכה זו וכל ברכות הראייה – בשם ומלכות (שלא כראב"ד)

מג"א: מן המקרים של הברייתא אנו למדים כי על נס 'לאומי' מברכים דווקא כאשר הוא ניכר
במקום (כסיפור הגמל) (תוס', מרדכי)
אבל על נס פרטי – גם אם אינו ניכר מתוך המקום.

כף החיים: אין מברכים על נסים אלו עד שרואים המקום הספציפי שבו קרה.
אולם, ראוי להזכיר חסדי השי"ת בכל מקום שרואים חלק מן הירדן או ים סוף וכו'
לכן יברך בלא שם ומלכות: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה"
ומביא גם נוסח יפה של הכפתור ופרח לראיית הירדן:
על יד הירדן אברך אהלל אשבחואודה שמך. בעד עמך בקעת ים סוף. גבול ארצך שפתו והסוף
הסוף לאליהו חציתו ובו אלישע היה חלוף חשוף זרוע קדשך קדוש ישראל להושיע עם אביון
הטיבה ברצונך את ציון

נסים לקצת ישראל סעיף ב׳

גמרא: הסיקו מהסיפורים המוזרים: נסים דרבים – כולם מחויבים לברך. נס של יחיד – רק הוא.

ר' יונה: נס שנעשה לרבים = לרוב או לכלל ישראל. אבל רק למיעוט - חשיב כנס ליחיד.

שו"ע · (סע׳ ב׳): על נס שנעשה לקצת ישראל ולא לרוב/כלל ישראל – אין מברכים. (ר' יונה)
אפילו נעשה לקצת שבטים לא מברך (ירושלמי)

נס יחיד סעיף ד׳

גמרא: ההוא גברא שנפל עליו אריה וניצל, ואמר לו רבא שבכל פעם שעובר שם יאמר: בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה!
אמרי: אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד - איהו חייב לברוכי.

רי"ף, רמב"ם, רב האי גאון: נס של יחיד – הוא ובניו ובני בניו מברכים (מה מברכים? שעשה נס לאבותינו?)

רשב"א: לא רק בניו, אלא כל יוצאי חלציו

רא"ש: רק הוא מברך (זו גרסת הגמרא דידן)

שו"ע · (סע׳ ד׳): הרואה מקום שנעשה נס ליחיד – מברך רק אם לו נעשה נס במקום הזה (רי"ף רמב"ם רשב"א)
וגם כל יוצאי ירכיו של מי שנעשה לו נס מברכים: שעשה נס לאבי במקום הזה (רשב"א)

מג"א: ביחיד, אפילו אם אין הנס ניכר במקום - מברך

מ"ב: בפעם הראשונה מברך לא משנה מתי מגיע, ואח"כ – רק אם עברו לפחות 30 יום (כבסע' ג')

א"ר: בן ונכד מברכים גם אם נולדו לפני הנס. מפני הכבוד. אבל מנכד
והלאה – מברכים רק אם נולדו אחר הנס.

ערוה"ש: לפי פסק הש"ע כרשב"א, הרי שבני שבט כלשהו שנעשה לו נס – כן צריכים לברך. והיה
לש"ע לסייג כן מדבריו בסע' ב'.
לכן – סובר שרק בנו ובן בנו חייבים בברכה בשם ומלכות

מתי מברכים סעיף ג׳

ראב"ד: חובה לברך בפעם הראשונה שמגיע למקום הנס. מכאן ואילך - רשות

רא"ש: החיוב בברכה מתחדש כל ל' יום.

ב"י: הרא"ש חולק על הראב"ד בשתי נקודות:
1. לראב"ד רק בפעם הראשונה חובה לברך. לרא"ש גם בפעמים הבאות
2. משמע שלראב"ד מותר לברך אחר הפעם הראשונה בכל זמן שהוא (אפילו פחות מל'). לרא"ש אינו רשאי כן (אלא כל ל')

שו"ע · (סע׳ ג׳): החיוב על ברכת הנס מתחדש בכל 30 יום (רא"ש)

ערוה"ש: הטעם – 'חודש' לשון 'חדש'. בכל חודש הווי כדבר חדש.

מג"א: צריך שיעברו 30 יום בין היום שקרה ליום שראה (32 יום דידן)

מג"א: למה על שאר ברכות ראייה, וכן על ריח, מברך בכל פעם, בלי ל' יום?
תשובה: כי בכל פעם רואה דבר חדש. וריח – על אף שאותו דבר, זו הנאה ממשית.
כאכילה.

הזכרת כל המקומות סעיף ה׳

גמרא: ההוא שנעשה לו גם נס בערבות וגם עם הגמל – ברך בערבות 'ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל'

רא"ש: מי שמגיע למקום נס ומברך – צריך להזכיר שאר המקומות שנעשו לו בהם נס

שו"ע · (סע׳ ה׳): מי שנעשו לו כמה ניסים – בהגיעו לאחד מהמקומות שנעשה בהם נס – צריך להזכיר את כל
המקומות. ויעשה כן בברכה אחת

ט"ז: דין הרא"ש כבר בגמרא. אלא שהוא מחדש – צריך להזכיר את שם המקומות (בסיפור
אמר 'ובגמל', ולא שם המקום)

ט"ז: אין צריך להזכיר את גוף הנס

מג"א: דין הזכרת כל המקומות – רק לו, ולא ליוצאי חלציו

מ"ב: דין זה רק גבי נס דיחיד

פמ"ג, מ"ב: אם בירך במקום א' שנעשה לו נס אחר שהיה שם ל' יום, ואח"כ מגיע למקום ב'
שנעשה לו בו נס – אין צריך ל' יום בין הברכות. כלומר, הל' יום נספרים פר מקום.

על איזה נס מברכים? סעיף ט׳

ר"ד אבודרהם בשם הרא"ש מלוניל: חייבים לברך רק על נס שהוא חריגה ממנהג העולם (ככריעת ים סוף)
על נסים שבמנהג העולם (כגון הצלה מגנבים) – אין חובהומאריך לתרץ שגם נס פורים אינו נס ממנהג העולם

שו"ע · (סע׳ ט׳): י"א שאין חייב לברך על נס שהוא מנהג העולם (רא"ש מלוניל)
יש חולק

ט"ז: אבל 'הגומל' כן חייב לברך

מג"א: לא מצא מי שחולק ארא"ש מלוניל. ומצדד בדעתו.

מ"ב: יש מקום לדעה החולקת. לכן, במקרים שבהם אדם קרוב לסכנה וניצול – יברך בלא שם
ומלכות

פמ"ג: דעת הש"ע כדעה החולקת על הרא"ש מלוניל

הקדמה

ישנם כמה סוגים של אנשים יחידים שמברכים על הנס שקרה להם, גם אם הם לא אתה:
אביו וסבו (ד')
רבו (ו')
מישהו מסויים-מוכר (ז')
מישהו שקידש שם שמיים (ז')

אבא, סבא וכו' סעיף ד׳

לעיל, לגבי נס של יחיד, ראינו את גרסת הרי"ף והרמב"ם שאדם שנעשה לו נס של יחיד - גם בניו ונכדיו מברכים על הנס הזה.
דעת הרשב"א שם מרחיקה לכת עוד יותר, וכוללת גם את שאר יוצאי חלציו.

ערוה"ש: סובר שהלכה למעשה אין להרחיק כדעת הרשב"א, אלא רק כרי"ף.

א"ר: בן ונכד מברכים גם אם נולדו לפני הנס. מפני הכבוד. אבל מנכד
והלאה – מברכים רק אם נולדו אחר הנס.

נס של רבו סעיף ו׳

ירושלמי: מהו שיברך על נס של אביו ושל מי שקידש שם שמיים (יואב בן צרויה) ושל רבו ושל שבטים

ב"י: בירושלמי שאלו על הרבה נסים שנעשו לאחרים. אבל – עונים רק על נס של שבטים.
לכן – על כל האחרים יש לנו ספק, ולא מברכים.

רא"ש: הייתה לו גרסא שענו על השאלה. מברך על כולם.

רמב"ן: מברך על נס אביו ועל נס רבו

שו"ע · (סע׳ ו׳): מברך על נס של רבו כשם שמברך על נס של אביו (גרסאות רמב"ן ורא"ש בירושלמי)

מ"ב: הנוסח: באהאמ"ה שעשה נס לרבי במקום הזה

מ"ב: בני התלמיד אינם צריכים לברך על ניסו

דרכ"מ בשם אבודרהם: הרואה רבים שנעשה להם נס כרואה את המקום דמי (למד יתרו שלא ראה מקום הנס)

רמ"א: י"א שאם רואה האדם שנעשה לו נס שאם היה במקום שנעשה לו נס צריך לברך (כגון אביו/רבו) –
מברך כאילו הוא במקום (עפ"י האבודרהם)

ערוה"ש: דלא גרע האדם מהמקום

מ"ב: בנוסח הברכה של שיטה זו צריך להוריד את 'במקום הזה'

מ"ב: לשיטה זו –כשרואה את אביו/רבו מברך על הנס שקרה לו כל ל' יום שרואהו (כבסע' ג')

הערת מחבר האתר: אני: אבודרהם במקור מדבר על נס רבים. ההמרה של הרמ"א וערוה"ש לגם לאביו/רבו עושה את זה לקצת פחות סביר

נס של אדם מסויים ונס של מקדשי שם שמיים סעיף ז׳

ירושלמי: מהו שיברך על נסי אדם מסויים כגון יואב בן צרויה,
ומהו שיברך על נסי מקדשי שם שמיים כגון דניאל?

ב"י: בירושלמי לא עונים על השאלות. לכן, מספק, לא מברכים.

רא"ש: גרסא לפיה עונים על השאלות שכן מברכים.

אבודרהם: כל נס שיש בו קידוש השם, אפילו של יחיד – מברכים.

שו"ע · (סע׳ ז׳): על נס של אדם מסוים כיואב בן צרויה
ועל נס של אדם שקדש שם שמיים, כגון דניאל
מברך. (הבנת הב"י ברא"ש)
הנוסח: שעשה נס לצדיקים במקום הזה
ומקום הברכה – גוב האריות של דניאל

מ"ב: הסיבה שמברכים – בגלל שהתפרסם הנס, הוא חשוב יותר מסתם נס דיחיד.

גר"א: בגרסא שלנו לא נפשטה בעיה לשאלות.

מג"א: מלשון הרא"ש והירושלמי משמע שמדובר ברבו. כלומר, אם רבו היה אדם מסויים. שני
תנאים.
הרמב"ן פסק שרבו כאביו, ולכן יש דעה שמברך על נס רבו גם בלי שהיה מסוים.
אבל לא מצינו מי שפוסק לברך על נס של אדם מסויים שאינו רב. רק הב"י.
לכן – לא מברכים על אדם מסוים.

א"ר: מצדד בש"ע

ערוה"ש: בוודאי שכיום אין כיואב בן צרויה - ששמו יצא בעולם.

פניני הלכה: הרואה מקום שניצל בו מלך ישראל או שר צבא ישראל מברך באהאמ"ה שעשה נס
לפלוני במקום הזה.

אשת לוט סעיף ח׳

גמרא: ברייתא: הרואה.. אשתו של לוט – צריך שייתן הודאה ושבח לפני המקום
מקשים – אשת לוט זו פורענות!
אלא על לוט ועל אשתו מברך שתיים:
על לוט מברך 'ברוך זוכר את הצדיקים'
ועל אשתו מברך ברוך 'ברוך דיין האמת'

ב"י: משמע שכוונת הגמרא: כשרואה קברו של לוט - זוכר הצדיקים; רואה אשתו של לוט – דיין האמת
נראה ברא"ש ובטור: רואה אחד מהם – מברך את שתיהן (כך, לשון הברייתא יותר הגיונית)

שו"ע · (סע׳ ח׳): הרואה את אשתו של לוט מברך שתיים:
עליה – באהאמ"ה דיין האמת
על לוט – באהאמ"ה זוכר הצדיקים (רא"ש וטור בגמרא)

מ"ב, ערוה"ש: הצדיק שב'זוכר הצדיקים' הוא אברהם, לא לוט ("ויזכר אלקים את
אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה")

פסקי תשובות: תל המלח שהיום מקובל לקרותו 'אשת לוט' – אין מברכים עליו, אפילו בלא שם ומלכות; כי אין יודעים אם זו אכן אשת לוט.

פניני הלכה: כותב בדומה לפסקי תשובות שאין יודעים מקום נציב המלח בוודאות. אבל מעט קודם לכן כותב על שאר המקומות דבברייתא שלמרות שאין יודעים מקומם, טוב לומר סמוך למקום המשוער בלא שם ומלכות

הקדמה

ביסוד הסימן, פרק קז בתהילים, וארבעה מקרים הנגזרים ממנו. ניתן לזהות את החלוקה בעקבות הסיומת הדומה (פס' ח', טו, כא, לא). המבנה בכל מקרה הוא: תיאור צרה, ישועה מהצרה, והודיה.

כלומר, ד' מקרים אלו הם מקרים שצריכים להודות.

(א) הֹד֣וּ לַיקֹוָ֣ק כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:

(ב) יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְקֹוָ֑ק אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד־צָֽר:

(ג) וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת קִ֫בְּצָ֥ם מִמִּזְרָ֥ח וּמִֽמַּעֲרָ֑ב מִצָּפ֥וֹן וּמִיָּֽם:

מקרה 1 – הולכי מדברות

(ד) תָּע֣וּ בַ֭מִּדְבָּר בִּישִׁימ֣וֹן דָּ֑רֶךְ עִ֥יר מ֝וֹשָׁ֗ב לֹ֣א מָצָֽאוּ:

(ה) רְעֵבִ֥ים גַּם־צְמֵאִ֑ים נַ֝פְשָׁ֗ם בָּהֶ֥ם תִּתְעַטָּֽף:

(ו) וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭קֹוָק בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֽוּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם:

(ז) וַֽ֭יַּדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל־עִ֥יר מוֹשָֽׁב:

(ח) יוֹד֣וּ לַיקֹוָ֣ק חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם:

(ט) כִּי־הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָה מִלֵּא־טֽוֹב:

מקרה 2 – 'היה חבוש בבית האסורים'

(י) יֹ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל:

(יא) כִּֽי־הִמְר֥וּ אִמְרֵי־אֵ֑ל וַעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ:

(יב) וַיַּכְנַ֣ע בֶּעָמָ֣ל לִבָּ֑ם כָּ֝שְׁל֗וּ וְאֵ֣ין עֹזֵֽר:

(יג) וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭קֹוָק בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם:

(יד) יֽ֭וֹצִיאֵם מֵחֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם יְנַתֵּֽק:

(טו) יוֹד֣וּ לַיקֹוָ֣ק חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם:

(טז) כִּֽי־שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ:

מקרה 3 – 'מי שחלה ונתרפא'

(יז) אֱ֭וִלִים מִדֶּ֣רֶךְ פִּשְׁעָ֑ם וּֽ֝מֵעֲוֹֽנֹתֵיהֶ֗ם יִתְעַנּֽוּ:

(יח) כָּל־אֹ֭כֶל תְּתַעֵ֣ב נַפְשָׁ֑ם וַ֝יַּגִּ֗יעוּ עַד־שַׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת:

(יט) וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭קֹוָק בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם יוֹשִׁיעֵֽם:

(כ) יִשְׁלַ֣ח דְּ֭בָרוֹ וְיִרְפָּאֵ֑ם וִֽ֝ימַלֵּ֗ט מִשְּׁחִיתוֹתָֽם:

(כא) יוֹד֣וּ לַיקֹוָ֣ק חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם:

(כב) וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה:

מקרה 4 – יורדי ים

(כג) יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בָּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים:

(כד) הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְקֹוָ֑ק וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה:

(כה) וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו:

(כו) יַעֲל֣וּ שָׁ֭מַיִם יֵרְד֣וּ תְהוֹמ֑וֹת נַ֝פְשָׁ֗ם בְּרָעָ֥ה תִתְמוֹגָֽג:

(כז) יָח֣וֹגּוּ וְ֭יָנוּעוּ כַּשִּׁכּ֑וֹר וְכָל־חָ֝כְמָתָ֗ם תִּתְבַּלָּֽע:

(כח) וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭קֹוָק בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם וּֽ֭מִמְּצֽוּקֹתֵיהֶ֗ם יוֹצִיאֵֽם:

(כט) יָקֵ֣ם סְ֭עָרָה לִדְמָמָ֑ה וַ֝יֶּחֱשׁ֗וּ גַּלֵּיהֶֽם:

(ל) וַיִּשְׂמְח֥וּ כִֽי־יִשְׁתֹּ֑קוּ וַ֝יַּנְחֵ֗ם אֶל־מְח֥וֹז חֶפְצָֽם:

(לא) יוֹד֣וּ לַיקֹוָ֣ק חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם:

(לב) וִֽ֭ירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָ֑ם וּבְמוֹשַׁ֖ב זְקֵנִ֣ים יְהַלְלֽוּהוּ:

גמרא: רב: ארבעה צריכים להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא (חולה ים ייסורים מדבר)
מאי מברך?
רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים
אביי: צריך להודות בפני עשרה ("וירומוהו בקהל עם". בפס')
מר זוטרא: ושניים מהם רבנן (=ת"ח) (במושב זקנים יהללוהו. כנ"ל)
מעלים את האפשרות שצריך עשרה + שני ת"ח. נשאר בקשיא
סיפור על רב יהודה שחלה והבריא, ואמרו לו: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא
ואמר להם שפטרו אותו מלהודות
ומסיקים שזה בסדר שלא הוא הודה, כי ענה אחריהם אמן

מי מברך סעיפים א׳, ז׳-ט׳

עיקר הדין (א')

גמרא · רב: ארבעה צריכים להודות:
יורדי הים,
הולכי מדברות,
ומי שהיה חולה ונתרפא
ומי שהיה חבוש בבית האסורים

טור-שו"ע · (סע׳ א׳): ארבעה צריכים להודות ... (רב בברכות נד)
וסימנך: חולה ים ייסורים מדבר

פרישה: "ח" -יכול להיות בשביל חבוש, ו'ייסורים' לחולה. (חלק מהגרסאות בש"ע מוגהות בהתאם)

מ"ב: יורדי ים והולכי מדבריות- רק כאשר הגיעו לתחנה האחרונה. וגם אם ירדו לתחנת ביניים – לא ניצלו לגמרי מהסכנה.

עולת תמיד: אם נשתהה בעיר כמה ימים – אולי כן מברך

א"ר: לא מברך

מ"ב: מה נחשב נתרפא? הולך בכוחות עצמו

מג"א: אסיר שהשתחרר – דווקא אם היה לו שם סכנת חיים (כגון שיוציאו להורג)

בה"ל: דיון ארוך בזה. חולק על המג"א וסובר שגם חבוש לא סכנת גזר דין מוות צריך לברך
(מציע שדעת המג"א היא כשיטת האשכנזים בסעי' ז'-ח', שרק על סכנה מברכים)

מ"ב בשם אחרונים: מי שזכה לכל הארבעה מקרים – מברך על כולן ברכה אחת

קטן

מג"א: לא אומר הגומל (אינו בר עונשין. איך יאמר 'לחייבים'?)

נשים

כנה"ג, א"ר: תמהה. שנשים לא מברכות. הרי חייבות.
על אף שבעי עשרה – לכתחילה. אבל בדיעבד סגי גם בלא. שתברך בפני איש אחד או 'בפני נשים' (כמה?)

מ"ב: מנהג העולם שאין מברכות
בדעת הכנה"ג כתב: בפני נשים ואיש אחד

הרב קאפח: בתימן נשים יולדות לא נהגו לברך כי אינן חייבות (אינן חוטאות ד'חייבים') (!)

דרכים (א', ז')

ירושלמי: כל הדרכים בחזקת סכנה

רא"ש, תוס' בשם ה"ר יוסףכשהטור בסימן זה כותב 'בני צרפת' הוא מתכוון לדעה זו: דין הולכי מדברות – דווקא. ולא כל הולכים מעיר לעיר. כי במדברות יש חיות רעות ולסטים.
הירושלמי – קאי אתפילת הדרך (שמתפללים בזמן אמת, לא הודיה שניצל)

ה"ר אבודרהם: עתה נוהגים העולם לברך הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר

בה"ג: הלך פרסה ומעלה – מברך
הלך פחות מפרסה – לא מברך

אורחות חיים בשם רמב"ן: אפילו פחות מפרסה, אם במקום סכנה

אורחות חיים: לא כן המנהג

ב"י: כבה"ג

שו"ע · (סע׳ ז׳): באשכנז וצרפת לא מברכים כשהולכים מעיר לעיר, כי חייבו רק בהולכי מדברות (רא"ש, ה"ר יוסף)
בספרד נוהגים לברך כשהולכים מעיר לעיר (אבודרהם)
מרחק של פרסה לפחות (בה"ג)
אם הדרך מוחזקת כמסוכנת ביותר (עצמו עפ"י הרמב"ן)

ט"ז: מדעת הש"ע כאן למד שבאותם תנאים צריך לומר תפילת הדרך (אפילו פחות מפרסה) (סי'
ק"י)

חולי (א', ח')

ה"ר יוסף: חולה – דווקא נפל למטה. אבל לא חש בראשו/מעיו

ראב"ד: חולה – דווקא במכה של חלל שיש בה סכנה.

רמב"ן, רשב"א, הערוך: בכל חולי. בין קבוע בין אם מזמן לזמן

טור: וכן נוהגים בספרד

שו"ע · (סע׳ ח׳): על כל חולי מברכים הגומל. אפילו אינו של סכנה או מכה של חלל (רמב"ן, רשב"א)
כל עוד החולי הפילו למיטה (ה"ר יוסף)
ואין הבדל אם היה מיחוש קבוע בין מזמן לזמן (רשב"א)

מ"ב: לשיטתם – על מיחוש בעלמא לא מברכים

רמ"א: י"א שמברכים רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל (ראב"ד)

ט"ז, ח"א: וכן אם חולה במיטתו מעל 3 ימים – יברך

בה"ל: זה דווקא בחושאב"ס. אם יש בו סכנה – גם על פחות מ3 ימים

מג"א, א"ר, ב"ח: גם מן האשכנזים יש שנוהגים כש"ע

מי עוד? (ט')

אבודרהם: הנעשה לו נס לא מברך הגומל

אורחות חיים בשם ר' שם טוב פלכו: י"א שרק הארבעה צריכים להודות, וכל אחר – ברכה לבטלה

ריב"ש: לאו דווקא הארבעה. כל שנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה (ואין לומר שמי שנעשה לו נס הרי יברך שעשה לי נס. אלא שבוודאי צריך להודות גם באותו רגע, אחר ההצלה, ולא רק כשיגיע שוב לאותו מקום. ואולי בכלל לא יגיע לשם שוב.)

שו"ע · (סע׳ ט׳): ריב"ש.
וי"א שרק הארבעה מברכים (או"ח בשם ר' שם טוב פלכו)
וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות

פמ"ג: עיקר דעת הש"ע כריב"ש

ט"ז, מ"ב: וכן המנהג. (כי במדבר ישנן כל הסכנות)

מ"ב: גם אם בירך הגומל כדעת הריב"ש – לא במקום 'שעשה לי נס' (אם צריך)

ט"ז: 'שעשה לי נס' הוא מעין תוספת על 'הגומל', בכל מקרה שהוא חוץ לטבע לגמרי
(וכאבודרהם). הגומל לבד – דרך הטבע. אבל מכל מקום מחזיקים טובה על ההשגחה

מ"ב: מי שניצל מליסטים - אפילו לדעת האו"ח מברך הגומל (עפ"י דעת האשכנזים בסע' ז',
שנמקו את הצמצום בשאלת הלסטים)

מה מברך סעיף ב׳

גמרא · רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים

גרסת רי"ף רמב"ם ורא"ש: הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוּב

רמב"ם: עונים 'שגמלך כל טוּב הוא יגמלך כל טוב סלה' (בטור וב"י: "אשר גמלך")

ב"י: פירוש הברכה – תרגום אונקלוס לרשע (ב"ואף תספה צדיק עם רשע") הוא 'חייב'. אפילו לאותם שהם רשעים-חייבים - גומל טובות. ואני (המברך) כאחד מהם.

שו"ע · (סע׳ ב׳): מברך: בא"י הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב (גרסת רי"ף רמב"ם ורא"ש)
השומעים אומרים: "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" (רמב"ם)

מ"ב: נוסח המברך אינו מעכב, כל עוד אמר עניין הברכה

מ"ב: רמב"ם – המברך צריך לעמוד בשעת הברכה, ובדיעבד יוצא גם ישיבה

מג"א, מ"ב: אם לא ענו השומעים – אינו מעכב

באיזה פורום סעיף ג׳

גמרא: אביי: צריך להודות בפני עשרה ("וירומוהו בקהל עם". בפס')
מר זוטרא: ושניים מהם רבנן (=ת"ח) (במושב זקנים יהללוהו. כנ"ל)
מעלים את האפשרות שצריך עשרה + שני ת"ח. נשאר בקשיא

רי"ף, רמב"ם: עשרה ששניים מהם ת"ח (אביי+מר זוטרא) (מתעלמים מהקשיא)

תוספות, רא"ש: יש עניין טעות סופר בתוס'. פער בין הבנתנו הפשוטה, להבנת הטור (הפוכה לגמרי). עיין בה"ל צריך 12. אפילו אין שני ת"ח (בגלל הקשיא)

מרדכי: אם אין ת"ח – יברך

טור: אם בירך בפחות מעשרה – בדיעבד סגי

ב"י: חולק.

אורחות חיים: נהגו להגיד הגומל אחר קריאת התורה, כי יש שם עשרה

שו"ע · (סע׳ ג׳): הגומל צריך לברך בפני עשרה אשר שניים מהם ת"ח (רמב"ם, רי"ף)
ואם אין שני ת"ח – יברך ב"ז (מרדכי)
נהגו לברך אחר קריאת התורה כי יש שם עשרה (אורחות חיים)
פחות מעשרה – י"א שבדיעבד יצא (טור)
י"א שלא יצא אף בדיעבד (ב"י) (ט"ז: מצדד)
וטוב לחזור ולברך שוב בפני עשרה, בלי שם ומלכות (עצמו כאן)

עשרה – כולל המברך?

מ"ב: כולל המברך

מ"ב: אם יודע שלא ייזדמנו לו עשרה – יכול לברך אפילו לכתחילה בלא עשרה

לצאת ע"י אחר סעיפים ד׳-ה׳

בקיצור

סה"כ, צריך:

שיישמע הברכה מתחילה ועד סוף

יכוון לצאת

ויענה אמן

כשהאחר אינו מחויב (בעניית אמן)

גמרא: סיפור על רב יהודה שחלה והבריא, ואמרו לו: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא
ואמר להם שפטרו אותו מלהודות
ומסיקים שזה בסדר שלא הוא הודה, כי ענה אחריהם אמן

טור: אם אחר בירך "באהאמ"ה אשר גמלך כל טוב", והמחוייב ענה אמן - יצא

רא"ש, טור: זה רק אם המברך אומר בשם ומלכות (וכלשון אלו שבירכו לרב יהודה: 'בריך רחמנא [מלכא]')

ר' יונה: רק אם יש עשרה יכולים לפטור את השומע
אם אין עשרה – מותר להם לברך (למרות שלא פוטרים)

שו"ע · (סע׳ ד׳): אם אחר בירך "באהאמ"ה אשר גמלך כל טוב", והמחוייב ענה אמן - יצא (טור עפ"י הגמרא)
ואפילו אם אמר לשון 'בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, והמחוייב ענה אמן - יצא (כי
אמר שם ומלכות)

רמ"א: אין בזה ברכה לבטלה למברך, למרות שלא התחייב, מפני שנותן שבח והודיה למקום על טובת
חברו ששמח בה (טור)

מ"ב: משמע מהש"ע שיכול לברך ולהוציא כל אדם, אפילו אינו קרובו (כל עוד שמח בזה)

מ"ב: מצדד בר' יונה, שרק אם יש עשרה יכולים יכולים לפטור אחר (מלשון הש"ע די פשוט שלא
סבר כן. לשון יחיד)

ט"ז: מצדד בר' יונה שאם אינם עשרה – מותר להם לברך (אעפ"י שלא פוטרים)

ט"ז, מ"ב: אם לא שמח בלבו באמת על ההצלה – הווי לבטלה. אבל יכול לומר שלא בשם
ומלכות (כגון לשון: ברוך השם דיהבך לן)

לברך הגומל על הצלת אחר

ב"י: מביא המנהג של אנשים לברך הגומל על נשותיהם שילדו (עפ"י רב חנא שברך על רב יהודה)

רשב"א: רק על רב ואביו מברכים כך.

ב"י: אין חייב לברך על הצלת אשתו, ואם בירך גוערין בו, כי אולי ברכה לבטלה

דרכ"מ בשם ריא"ז: נראה בעיני שאם אדם רוצה לברך על אוהבו או קרובו שהוא כואב עליו – הרשות בידו

מחלוקת אחרונים אם המברך מברך כדי להוציא את אהובו, או שמברך מתוך שמחת עצמו לגמרי (כלומר, האם הדיון הזה הוא דיון צד, או שהוא חלק מהשאלה 'האם יכול לפטור אהובו בברכה בשבילו'?)

מג"א, מ"ב: זהו לא דיון צד. הש"ע חזר בו משכתב בב"י, וסובר שהוא פוטר את כולם.

כף החיים: כדעתו בב"י. הלשון המכלילה בש"ע - סתם כי העתיק לשון הטור. לא באמת מתכוון
לזה.

ט"ז: נראה שחושש לב"י ורשב"א.

כשהאחר מחויב (בלא עניית אמן)

טור בשם רא"ש: אם האחר גם מחוייב – מוציא את השומע גם בלא שיענה אמן

ב"י: לעניין כוונה – יש מחלוקת אם צריך השומע לכוון או לא. וי"א שכן וי"א שלא. תלוי במחלוקת מצוות צריכות כוונה.

שו"ע · (סע׳ ה׳): אם מישהו שחייב ב'הגומל' ברך לעצמו והתכוון להוציא חברו, וחברו שמע וכוון לצאת – יצא אפילו בלא עניית אמן (טור בשם רא"ש, ב"י)

תשלומים סעיף ו׳

טור: אם אדם איחר מלברך 'הגומל' – יש לו תשלומים לברך בכל זמן שירצה

ארחות חיים בשם הרמב"ן: מברכים עד שלשה ימים (נ"ל דזה לפי מה שאומר הא"ח שמברכים בזמן
קריאת התורה. כלומר, שהמקס' זמן שיכול להיות בין אירוע לקריאת התורה הוא 3 ימים)

ב"י: זה מעירובין, שם משמע שעד שלשה ימים נחשב 'הבא מן הדרך'.

רשב"א: קיבל מר' יונה: עד חמשה ימים יכול לברך

שו"ע · (סע׳ ו׳): אם אדם איחר מלברך 'הגומל' – יש לו תשלומים לברך בכל זמן שירצה (טור)
ונכון שלא להתעכב משלשה ימים (א"ח בשם רמב"ן)

מ"ב: איחר = לא אמר מיד כשחזר/נשתחרר

מג"א, מ"ב: עדיף להקדים מאשר לחכות לספר תורה