נותן טעם לפגם וכלים שאינם בני יומם (סימן ק״ג)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

הגדרה ותנאים א׳-ד׳

דבר (איסור/בשר/חלב) שנתערב בתבשיל, אך טעמו פגם בטעם התבשיל – אנו אומרים שאין צריך לבטל את טעמו של דבר זה בתבשיל ב60, מפני שטעם פגום מותר (כי בגלל פגימותו ומאיסותו, אינו נקרא עוד כאותו טעם האיסור. זאת מהא שנבלה שטעמה סרח - אינה קרויה נבלה).
טעם פגום = לא טעים.
טעם שפגם בטעם אחר = עשאו פחות טעים.

הגדרים

אפילו אם טעמו אינו פגום מחמת עצמו

אפילו אינו פוגם בטעם לבדו

אפילו פוגם בטעם רק קצת, ולא צריך שיפגום עד שיקץ בו

אבל רק אם פגם מתחילה ועד סוף

ש"ך: איסור שטעמו לא השביח אך לא פגם – אסור (כטעם לשבח)

מאיפה נלמד נטל"פ? א׳

ע"ז: "לא תאכלו כל נבלה, לגר תתננה ואכלה" – הראויה לגר קרויה נבלה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה
ומזה ר"ש לומד שנ"ט לפגם מותר.
וכן מנסח רבא (גבי ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא)

טיב הדרשה: *טיב הדרשה: אסור לאכול נבלה, בגלל השחיטה. אפשר לתת אותה לגר, כי הוא לא חייב בשחיטה
כשרה. אבל, אם היא לא ראויה – כלומר אם היא מסריחה – אז אינה נקראת נבלה, למרות שהיא בוודאי עדיין לא כשרה מבחינת השחיטה (דהיינו, מבחינת הטעם, אינה קרויה נבלה)

ערוה"ש: (ערוה"ש מבאר שברור שאם היא לא בתערובת, אלא כשלעצמה, למרות שטעמה סרוח – ברור שהיא אסורה, מצד הפיזיות שלה. אבל אם היא בתערובת, אז הבעיה של הפיזיות נפתרת, מצד ביטול ברוב, ורק הטעם הוא בעיה. ומאחר שטעמה סרוח – פתרנו גם זאת)

טוש"ע: (א'): כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו.

פגום מחמת עצמו א׳

דבר שטעמו 'פגום מחמת עצמו', פירושו: טעם הדבר פגום עוד לפני שהתערב בדבר אחר. כשלעצמו.
היסוד לכך הוא מע"ז פ' בתרא, מכך שחומץ שנפל לגריסין מותר, על אף שכשלעצמו טעמו אינו פגום.
ולהלכה נפסק (לכו"ע) כי איסור שנתערב בהיתר (וכן גבי חלב ובשר), אין מצריכים כי טעם האיסור יהא פגום מחמת עצמו, אלא אף אם רק פגם בטעם התערובת – הווי נטל"פ ומותר.

ע"ז: משנה:
זה הכלל:
כל שבהנאתו בנותן טעם - אסור,
כל שאין בהנאתו בנותן טעם – מותר.
כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין (משום שאין החומץ משביח הגריסין. אין בזה הנאה)
גמרא:
ומכך שה'כגון' הוא דוגמא של היתר, ולמרות שהחומץ כשלעצמו יש בהנאתו בנ"ט, מסיקים שאין הדרישה שהטעם יהיה פגום כשלעצמו, אלא שבתערובת הוא ייפגום את טעם המאכל האחר.

[בקצרה: נטל"פ מותר אפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו]

טוש"ע: (א'): דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובת אפילו אם אין טעמו פגום מחמת עצמו.

רמ"א: (עפ"י האו"ה) על אף שדברים חשובים בד"כ אינם בטל כלל (אפילו באלף, מפאת חשיבותם), כלל נטל"פ חל עליהם. אך לגביהם חייב שטעמם יהיה פגום מחמת עצמם (כך, כל חרק ויצור המאוס כשלעצמו המתערבב ואי אפשר למוצאו בתבשיל – בטל לגמרי)

פוגם לבדו ג׳

איסור הפוגם לבדו (נקרא גם: איסור שיש בו כח לבדו לפגום דבר אחר), פירושו: דבר שפוגם את טעם התבשיל אליו הוא נופל, והיה עושה כן בכל מצב של התבשיל. דהיינו, בלי קשר לצירוף התבלינים שבתבשיל.
לעומתו, איסור שאינו פוגם לבדו (גם: איסור שאין בו כח לבדו לפגום בטעם), הוא איסור שכאשר הוא התערב בתבשיל, הוא פוגם בטעם התבשיל רק בגלל המאזן של התבלינים שבו. אך אם המאזן היה אחר – לא היה טעם התבשיל נפגם ע"י האיסור.
יסוד החלוקה בין שני אלו הוא בשתי לשנות של ריש לקיש בע"ז (פ' בתרא), כאשר ללשון האחת נטל"פ שאמרו הוא רק בדבר הפוגם לבדו, וללשון האחרת, נטל"פ הוא גם אם הדבר אינו פוגם לבדו.
להלכה נקטינן כלשון המקלה, וגם אם טעם האיסור (או החלב/בשר) פגם בתבשיל שנתערב רק בגלל מאזן התבלינים – אנו אומרים שהוא פוגם בטעם התבשיל ולכן אין צריך לשערו בשישים.

ריש לקיש: לשנא קמא בריש לקיש; נותן טעם לפגם שאמרו, לא שיאמרו: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין, אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה.
(= כלומר שהאיסור פגם רק בגלל מאזן התבלינים המסוים)
לשנא בתרא בריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין, אלא השתא מיהא הא פגמה.
(= כלומר שהאיסור היה פוגם בטעם התבשיל בכל מקרה, בלי קשר למאזן התבלינים)

והלכה כלשון המקלה. כלומר, למרות שהאיסור פגם בטעם רק בגלל מצב התבלון – עדיין אמרינן נטל"פ מותר.

טור-שו"ע: פסקו כן: אם איסור מתערבב בהיתר, אפילו אם טעמו פוגם רק הודות למצב התבלינים (ואם המצב היה אחר – לא היה פוגם) – הווי נטל"פ דמותר

ש"ך: וכן הפוך (אם ע"י תבלין לא היה פוגם)

ערוה"ש: ואפילו אם בלא מאזן התבלינים היה האיסור משביח טעם התבשיל (ולא רק לא פוגם..
לא רק נטרלי), אבל בגלל המאזן הנוכחי הוא פוגם - מותר

פוגם קצת, ממשות, וריבוי ב׳

עד כמה פגום צריך להיות טעם התבשיל בעקבות האיסור שנתערב בו?
רש"י: אפילו קצת, ולא צריך שיהיה קץ בתבשיל. וכן הלכה בשו"ע.
ממשות אסורה בכל מקרה, וראינו זאת היטב בסימן צ"ח ובעיקר בק"ט. לכן, גם אם אין טעם, אסור לאכול ממשות איסור אלא רק ע"י ביטול ברוב (בנוכחותו התודעתית, כבסי' ק"ט), או ע"י הוצאת הממשות.
היתר טעם פגום בפשטות פותר רק את הצד של הטעם שבאיסור, אך לא את הממשות. אלא שמדברי הרשב"א (ומבארם היטב ערוה"ש), עולה כי הלימוד מ"לא תאכלו כל נבלה, לגר תתננה ואכלה", מצביע על כך שטעם הפגום לגמרי – מתיר גם ממשות ('אינה קרויה נבלה').
לפיכך, אם טעם פגום רק קצת, הוא עדיין תופס לעניין הטעם, אך לא לממשות. אבל אם הטעם פגום לגמרי – גם לטעם וגם לממשות.
אולם לפי הר"ן, כל העניין הוא בהנאה. ולכן, גם אם טעם האיסור פגום, וגם אם ממשות האיסור מתבטלת ברוב, כל עוד האיסור מרבה את כמות התבשיל – יש הנאה ולא הווי לפגם.
אבל אם האיסור לא גרם לריבוי, כל עוד יש פגימה בטעם, אפילו קצת – הווי לפגם. ובמקביל לרשב"א, סובר כי אם הטעם פגום לגמרי – נפתרת בעיית הממשות (למרות שיש ריבוי).
השו"ע לא מכריע בין השניים האלו (כלומר, גם לא מראה איזו אהדה לרשב"א ולרתיעה מממשות), ומביא בלשונו תחילה את דברי רש"י, המוסכמים על כולם, ואח"כ את שיטות הרשב"א והר"ן ב'יש מי שאומר' .

תמצית השיטות

רש"י: אפילו פוגם קצת בטעם התבשיל (ר"ן, רשב"א מסכימים בתנאיהם)

רשב"א: טעם פוגם קצת – לא צריך ביטול טעם ב60, צריך ביטול ממשות ברוב
טעם פוגם לגמרי – לא צריך שום ביטול

ר"ן: טעם פוגם קצת – לא צריך ביטול טעם ב60, צריך שהאיסור לא ירבה את כמות ההיתר
טעם פוגם לגמרי – אפילו אם האיסור מרבה את הכמות – מותר

שו"ע: בסתם כרש"י. ואת רשב"א ור"ן ביש מי שאומר.

רש"י: איסור שפגם - אפילו קצת מותר ואין צריך שיהא קץ בתבשיל (ראיה מקדרה שאינה בת יומה)

ר"ן: האיסור פוגם קצת – מותר
פוגם קצת ומרבה את הכמות - אסור (ריבוי הכמות חשיב שבח לעניין זה)
פוגם הרבה (מאיס) ומרבה את הכמות - מותר

רשב"א: אם יש ממשות –
צריך שתהיה פגימה בטעם, אפילו קצת (מצד טעם) ושההיתר יהיה מרובה מן האיסור (ביטול ברוב; מצד ממשות)
או: ההיתר אינו מרובה מן האיסור (אין ביטול ברוב), אבל הטעם פגום לגמרי (קץ לאוכלו)
אם אין ממשות לאיסור, אלא רק טעם – אפילו איסור מרובה מהיתר (דוגמת הקדרה שאינה בת יומה)

שו"ע: +נטל"פ – אפילו פוגם קצת (רש"י)
+יש מי שאומר שבכל זאת צריך ביטול ממשות, אלא אם הטעם פוגם לגמרי (רשב"א)
+יש שאומר שגם אם יש פגימה קצת, אסור שהאיסור ירבה את הכמות, אלא אם הטעם פוגם לגמרי (ר"ן)

ש"ך: אם האיסור ניטרלי (לא משבח ולא פוגם אפילו קצת) אוסר, וצריך 60 כנגדו

ט"ז: לשיטת הרשב"א, ציר נחשב ממשות (ואי הווי ציר של איסור, צריך שיהיה רוב היתר/פוגם
לגמרי)

זמן פגימה ב׳

ע"ז: רב יהודה בשם שמואל : הכלל ששנו הוא אי נפל לגריסין רותחין, אבל נפל לצוננין והרתיחן – נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור.
(חומץ משביח גריסים צוננים ופוגם גריסין רותחים)

[צריך שיהא פוגם לאורך כל הדרך (ואי פגם רק בתחלה ובסוף השביח/להפך- אסור)]

רמב"ם, רא"ש, טור: גם הפוך אסור (פוגם תחילה ובסוף משביח). צריך שייפגום כל הזמן

טור עפ"י הפרישה: אם היה התבשיל פגום ואז השביח מותר. ורק אם פגם על מנת להשביח אסור

ט"ז: הביאו, ותמה עליו.

שו"ע: צריך שטעם האיסור ייפגום מתחילה ועד הסוף. השביח ואז פגם/להפך – אסור (רמב"ם רא"ש וטור)

דין הכלי שנתערב בו נטל"פ רמ״א ב׳

רמ"א: מביא עפ"י האו"ה:
קדרת תבשיל שהתערב בה דבר איסור שפגם בטעם התבשיל - אם אח"כ בישלו בה בתוך מעת לעת (בת יומא), וטעם האיסור (הבלוע בקדרה עתה) נותן טעם לשבח בתבשיל החדש – אוסר.

ש"ך: והווי כדבר שתחלתו פגום ואח"כ השביח (תימה לי. ממש סותר את הקולא שסבר לעניין)

ש"ך: וצריך 60 לבטלו רק כנגד התבשיל השני שנאסר, ולא צריך לחשב גם את מה שבלוע בקדרה

פת"ש: מביא כנסי"ח שמדגים מקרה הפוך על קדרה (בלעה מאיסור טעם שבח, ואח"כ תבשיל
שבושל בה קיבל ממנה טעם פגם) וסבר לאסור. פת"ש עצמו חולק וסובר להתיר

רמ"א: +אם נערו את התבשיל הראשון בכף ותחבו אח"כ הכף לתבשיל שני שהוא ג"כ פגום – לא נאסרה הקדרה (או"ה)

ט"ז: דהווי נ"ט בר נ"ט. ותמה על הרמ"א שמסביר שצריך שהכף היה בלוע איסור פגום, ולדידו אפילו האיסור היה גמור מותר, ואפילו אם איסור זה נותן טעם לשבח. משום שהכף נותן טעם פגום לקדרה, ולמרות שהקדרה תתן אח"כ טעם שבח – הווי נ"ט בר נ"ט דהיתירא (מכיוון שמתחילה הטעם של האיסור בא ע"י פגם)

מקרים ספציפיים: שמן ודבש עם בשר ד׳

דבש ושמן של גויים – מסיקים בגמרא בע"ז (פ' אין מעמידין) שעל אף שמבושלים בכלי גויים הבלועים בטריפות, הם מותרים. זאת משום שברור כי טעם הבשר הבלוע בכלי פוגם בהם, ולא משביח.

מסקנתא דסוגיא: שמן גויים מותר (ר' יהודה הנשיא), ולא גזרינן ביה משום שאין גוזרין על הצבור גזרה אא"כ רוב ציבור יכול לעמוד בה
וכן בדף לח, רב ספרא סובר ששמן מבושל של גויים מותר בכל מקרה
הן אם חוששים משום ערבוב עם יין (מיסרא סרי)
הן אם חוששים משום בישול עכו"ם (שמן נאכל כמו שהוא חי)
והן אם חושש לגיעולי עכו"ם = שפולט איסור שהיה בו קודם (דהווי נטל"פ)
ואותה מחלוקת בדיוק קיימת לגבי דבש בדף לט

ב"י: ר"י (בגמרא) שהתיר דבש שבושל במחבת בת יומא שבושל בה בב"ח, מנימוק שהווי נטל"פ
והב"י התקשה בזה, וסבר שוודאי שבשר ודבש משביחים זה את זה
ותירץ: ההשבחה בכגון זה היא רק אם יש תבלינים ובצלים; אבל כשלעצמם – דבש ובשר פוגמים זה בזה
והדרכ"מ תירץ בשם מהרי"ל שתשובת הר"י מיירי במשקה העשוי מדבש, שאז הווי לפגם. אבל דבש עצמו? טעם בשר לא פוגם בו, ואוסר.

שו"ע: דבש ושמן של גויים מותרים כי טעם הבשר הבלוע פוגם (רב ספרא, רמב"ם)

ש"ך: מקשה על מה שהכסף משנה סבר שהרמב"ם התיר שמן ודבש בגלל ש'סתם כלים בני יומן'.
דאין הדבר נכון (ופסק הב"י בסי' קכ"ב שסתם כלי אינם בני יומם).
ומסביר שבא הב"י כאן להשמיע דין ספציפי גבי שמן ודבש ולהסביר שהנבלה נטל"פ

רמ"א: י"א שבשר פוגם רק משקה דבש, ולא דבש ממש (מהרי"ל, שהביאו בדרכ"מ)
ובמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר כך.
וסבר שבשר או חלב ביין הווי נטל"פ ומותר (אשירי)

ש"ך: על מה שהמרדכי סבר שאפילו שמנונית הבשר שהיה בכלי שבו חיממו הגויים את השמן
הווי נטל"פ – חולק. ולדעתו הווי נ"ט לשבח.

ההגדרה וההיתר ה׳

פ' בתרא דעבודה זרה: רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם
הגמרא: אז למה לא נתיר להשתמש בקדרה שאינה ב"י?
תשובה: גזרו על שאינה ב"י אטו ב"י

[כלומר: כלי שאינו ב"י נטל"פ ואינו אוסר. וכ"פ בש"ע]

רעק"א: לכתחילה אסור לבשל אף בכלי שאינו בן יומו, אלא רק בדיעבד

למה קדרה שאינה ב"י נטל"פ? מה נחשב ב"י?(עיסוק רב בכלים בני-יומם קורה בסי' קכ"א-קכ"ב)

רש"י: כמו שכל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו

ר"ת, ר"ן: לפיכך, סגי לינת לילה (ולא צריך מעל"ע)

רשב"ם, רא"ש, ר"י: מעת לעת (מרגע הבישול)

שו"ע: מעת לעת

הרב עובדיה: (בהליכות עולם): סבר שניתן להקל בכלי שספק אם הוא בן יומו, להקל כרש"י ור"ן

ואם יש שומן על הכלי (שאינו ב"י)?

ר"ן: גם השמנונית נטל"פ ומותר (אם בישלו בכלי תבשיל)

ר"ן: [יש בסוגיה ברייתא:
כלי גויים שהשתמש בהם - אם לא הטביל/הגעיל/ליבן - מותר
והר"ן מפרש: האי שלא הטביל – שלא הדיח קאמר]
כלומר, לפיכך כלי שאינו ב"י, אעפ"י שלא הדיחו אותו ויש עליו שמנונית – הווי נטל"פ ומותר

וכן משתמע מהרמב"ם

רשב"א: ממשות לא נעשית נטל"פ כמו טעם בלוע

שו"ע: כלי הבלוע בטעם איסור – צריך שיהא מודח משמנונית, ואם היה עליו שומן, אעפ"י שאינו בן יומו - אוסר (רשב"א)
+ וי"א שאינו אוסר (ר"ן, רמב"ם)

ש"ך: ביחס לדעה האוסרת – סתם כלים שמבשלים בהם נקיים הם

ט"ז: לשיטת האוסרת – דבר שהוא בעין אף פעם לא נטל"פ, אפילו שהה כמה ימים
לשיטה המתירה – אפילו מה שהוא בעין נפגם

רמ"א: אם יש 60 כנגד מה שדבוק עליו – מותר לכו"ע (או"ה. ולדידו שם, מסתמא אומרים שיש 60)

מהרש"ל: לא בטל בשישים. שהרי יש ממשות בעין, והווי נטל"ש

ש"ך: אין דבריו נראים

חריף שבושל בקדרה שאינה ב"י ו׳

אגור בשם מרדכי: פלפלים שהיו בקדרה שאינה בת יומא, חריפותם גורמת לכך שהטעם יהיה שבח, ולא פגם, ולכן הכל נאסר

שו"ע: ובשו"ע כתב זאת ביש מי שאומר

רמ"א: (בצ"ה, ב'): דבר חריף שבושל בכלי של בשר, אפילו לא בן יומו – מקבל טעם בשר מן הכלי

הש"ך: כתב שזה דווקא אם בישלו משהו (כלומר רק ע"י החום הפלפלים הופכים את טעם הפגם לשבח)

ט"ז: עפ"י סי' צ"ה, סובר שצריך שהדבר החריף יהיה רוב ושירגישו אותו

איפוס ספירת המעת לעת ז׳

בעל התרומה: אם בישלו בקדרה טרפה בתוך מע"ל אפילו מים חמים – מתחילים את הספירה מחדש, משום שהמים נאסרים (אלא אם יש בהם שישים ביחס לקדרה), ואז הם נעשים נבלה, ונבלעים שוב, ואז נהיית הקדרה שוב בת יומא.

סמ"ק: יש הרבה מקלים בזה, משום שגוף האיסור (שבקדירה), אינו בן יומו

ב"י: מחד מצדד להקל כסמ"ק, משום שלרוב הדעות חתיכה נעשית נבלה רק בבשר וחלב, ולא בשאר דברים (ולכן המים לא נעשים נבלה – כדעת רבינו אפרים) וכן עשה בסי' צ"ב.
אבל מאידך, מביא סברות לכך שהתרומה צודק.
לכן, נוקט דרך אמצע: אם בשלו בה לפני הלילה – כתרומה (מאפסים)
אם בשלו אחר הלילה – כסמ"ק (לא מאפסים)
ואין חילוק אם הווי בשר בחלב, או טריפה

דרכ"מ: בשאר איסורים ניתן להקל - אפילו אם בישלו המים לפני לינת לילה. (אפילו שאמר ב-צ"ב שחנ"נ בכל האיסורים, בעניין הזה אפשר להקל)

שו"ע: נראה שנוקט כשיטתו בב"י (בלשונו מתייחס רק לאיסור – 'אם בושל קודם שעבר לילה אסור')

רמ"א: משלים בשו"ע את לשונו (עפ"י הב"י), שאם בישל אחר שעבר לילה – לא מאפס (כסמ"ק)
ומביא כדעתו בדרכ"מ, שבמקום הפסד, אם הבלע הוא שאר איסורים, אפשר להקל אף אם בישל המים קודם הלילה, ולא לאפס (רק לחכות בכל מקרה את כל המעת לעת הראשוני)

ש"ך: מה שלשיטת השו"ע אחר לילה – לילה דווקא, ולא כל זמן אחר. לפי שהלילה מפיג הטעם

ש"ך: זה בכלל לא קשור לחתיכה נעשית נבלה. ואפילו מ"ד שבשאר איסורים אין חנ"נ – סברי שצריך להמתין מעת לעת משעת חימום המים (נראה לש"ך שזה פשוט עניין של חימום מחדש, ולא של בליעה מחדש, שע"י חימום הכלי נעשה הטעם שוב משביח)

הפיכת שומן לנטל"פ ע"י אפר צ״ה · ד׳

השו"ע: פוסק (ולא ברור מאין) כי אם יש על כלי כתם שומן (שדינו הוא שתמיד נטל"ש, גם אחר יום; ס' ה'), אפשר לשים מים רותחים עם אפר, ואזי טעם השומן ייפגם ויהיה נטל"פ

ש"ך: לא מצינו דין זה אצל שום פוסק, או בב"י.

כרתי ופלתי: מקשה על הש"ך

פת"ש: מגן על הש"ך: השו"ע מתכוון שדווקא בבשר בחלב האפר מהני, ולא שהוא יכול לתת טעם
לפגם ולפגום כל איסור, אלא להחליש טעם החלב/בשר שבשומן הדבוק, כך שאחרי זה
שמתערבים המים בהם רוחצים הכלים – לא יתקיים ערבוב בשר בחלב.

מונחים

נטל"פ

נותן טעם לפגם

נטל"ש

נותן טעם לשבח

ב"י

בן יומו

מעל"ע

מעת לעת

חנ"נ

חתיכה נעשית נבלה