הגדרה ודין נדה וזבה; תנאי הטומאה (סימן קפ"ג)

יורה דעה · נידה — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

דין תורה של נדה, זבה קטנה, וזבה גדולה

נדה – אשה שרואה דם בזמן שבו אמורה לראות, דהיינו, "בעת וסתה", טמאה ל-7 ימים. הטומאה נמשכת ל-7 ימים בלי תלות בראייה במשך ה-7 ימים. גם אם ראתה רק יום אחד, ולאחר מכן לא ראתה כמה ימים – בכל זאת אסורה עד סוף היום ה-7 ליום הראייה. מאידך, גם אם לאחר הראייה הראשונה תראה בכל 7 הימים, תהיה טמאה רק בטווח זמן זה. עם צאתו של היום השביעי, יכולה לטבול ובכך להטהר.

זבה קטנה - מכונה גם 'שומרת יום כנגד יום'. אם האשה רואה דם בימים שאחרי 7 ימי הנדה (ב-11 יום שאחרי סוף ימי הנדה: החל מהיום ה-8 ועד היום ה-18 לראייה הראשונה) – היא צריכה לשמור ימי טהרה כנגד ימי הטומאה. לפי מספר ימי הראייה.

לפיכך - אם אשה ראתה דם ביום השמיני לראייה הראשונה – הרי שהיא טמאה ביום השמיני, בעקבות הראייה עצמה. וביום התשיעי, למרות שלא ראתה דם, היא צריכה לשמור על גדרי ריחוק של טומאה כדי לוודא את טהרתה. כלומר, זהו מעין יום הִטהרות. עם צאת היום התשיעי היא תוכל לטבול, וביום העשירי תהיה מותרת לבעלה.

זבה (גדולה) – מכונה סתם 'זבה'. זבה היא אשה שלאחר שבעה ימי הנדה, בתווך של 11 ימים אחר היום השביעי, רואה דם למשך שלושה ימים רצופים. בשונה מזבה קטנה, היא לא שומרת 3 ימי טהרה כנגד 3 ימי הראייה, אלא לאחר 3 ימי הטומאה, היא צריכה 7 ימי טהרה. יוצא כי זבה טמאה לשלושה ימים שבהם היא רואה, אשר אחריהם מתחילים ימים של כניסה ל'חזקת טהרה' הנקראים שבעה נקיים. אלו ימי ליבונה. רק אחר ימים אלו נטהרת לגמרי, ולאחר טבילה - מותרת. כדי להכנס לימי טהרה אלו יש צורך ב'הפסק טהרה', אשר ייתן וודאות כי נכנסים לשבעה נקיים בנקיות. ב'חזקת טהרה'.

אם כך, מדין תורה, השלבים שעוברת זבה הם:

ראיית דם בזמן הווסת החודשי

7 ימי נדה

תקופה של 11 ימי זבה 'פוטנציאלים'

ראיית דם במשך 3 ימים רצופים בהם

הפסק טהרה

שבעה נקיים

המשמעות של הזמנים שבהם אשה נחשבת טמאה, בין ב-7 ימי הנדה, ובין בימי הראייה של זבה, היא איסור יחסי אישות וקרבה.
המעמד ההלכתי של ימי ההטהרות של זבה (קטנה, אך בעיקר גדולה), בעיקרו הוא כשל ימי הטומאה, אך לעיתים הדבר עומד לדיון, כגון בסימן קצז, ובסוף קצ, וקצה סע' ד' (אבל נפקא מינות אין הרבה, אלא רק בכתמים והרחקות. ובאמת הש"ע בשלהי קצ כותב שאין הבדל בהרחקות בין ימי ליבונה לימי טומאה גמורה).

נדה

דין נדה מהתורה מוזכר בכמה מקומות בגמרא נדה (כט:, נד., סו.), ומוסכם בראשונים.

פירוטו של דין נדה מהתורה לעיל בריבוע. נוסיף רק שלפיו, כדי שתוכל לטבול ביום השמיני, צריך שתפסיק לראות לכל המאוחר ביום השביעי סמוך לבינה"ש. הדיון לגבי זמן טבילתה במקרים שונים של הפסק ראייתה קורה בסימן קצו, סע' א-ב; אך אין נפק"מ להלכה משום שכיום כולן כזבות.

פנויה/נשואה

ריב"ש, רמ"א: אין חילוק בין פנויה לנשואה. אסור לבוא על נידה בכל מקרה.

זבה

דין זבה קטנה וגדולה מנוסח במסודר בריבוע לעיל.

המקור לחילוק בין זבה קטנה לגדולה – ספרא, עפ"י הפסוקים.

המדרש מחלק בין ראתה דם יום אחד או יומיים שלא בעת נדתה (שלא בזמן הוסת), לבין שלושה ימים.

אם ראתה יום או יומיים – נחשבת זבה קטנה, היא שומרת יום כנגד יום, וצריכה לשמור יום נקי כנגד כל יום של ראיית דם (1 או 2 בהתאמה).

אם ראתה שלושה ימים – זבה גדולה, וצריכה לספור שבעה נקיים.

טבילתה: שומרת יום כנגד יום צריכה לטבול ביום, מהנץ החמה, ולא בלילה (ברייתא יומא)
במגילה: אם טבלה משעלה עמוד השחר – נטהרה
ב"י: היא לא חייבת לטבול דווקא ביום. יכולה בלילה, כל עוד היה קצת יום.
אבל לא יכולה לשמש אלא בלילה

הבדלים בין נדה לזבה

(זמן טבילה זבה גדולה נידון בסימן קצז סע' ג)
(דין שבעה נקיים נידון בסימן קצו)

על נדה נאמר: "שבעת ימים תהיה בנדתה".

על זבה נאמר: "ואם טהרה מזובה – וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר".

מן ההבדל שבין לשונות אלו שבפסוקים הסבירו חז"ל (אם בפשט או בדרש) הדינים הבאים:

א. מרגע שראתה דם פעם אחת, הנדה טמאה בכל שבעת הימים, אך רק בשבעת הימים (ולא יותר).

זבה מפסיקה להיות טמאה עם הפסקת הראייה, אך לאחר מכן היא עדיין לא מותרת, וצריכה לספור
שבעה ימים (הנקראים שבעה נקיים)

ב. שבעת הימים של הזבה שונים במעמדם משבעת ימי הנדה. אצל נדה ימים אלו מגדירים את תקופת
האיסור, ובלי קשר לשאלה אם היא רואה דם מעבר ליום הראשון או לא. אולם אצל זבה מדובר בימי הטהרות. כל הימים צריכים להיות 'נקיים', בלא ראיית דם כלל. אצל נדה נטהרת מיד אחר תום שבעת הימים (וטבילה).

ג. (לא הבדל) | זבה צריכה לטבול לאחר השבעה נקיים, ולא נטהרת בלי טבילה ("ואחר תטהר")

עצם זה שזבה צריכה לטבול לאחר 7 ימים

גמרא סז:: ברייתא:
ר' שמעון: "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" – 'אחר' פירושו טבילה. נטהרת אחר הטבילה. כלומר, סופרת שבעה נקיים ולאחר טובלת אחרי שספרה

חכמים ומחלוקת הראשונים: חכמים: 'אסור לעשות כן'. שמא תסתור
מחלוקת ראשונים –
רש"י, תוס': גזרת חכמים – על הטבילה
רי"ף, רמב"ם: גזרת חכמים – על התשמיש
הב"י משווה את הדעות, וקובע שגם לרי"ף ולרמבם אסור לטבול בשביעי (הריף והרמב"ם רק רוצים ללמד שזו גזרה על גזרה, ולא שהטבילה כשלעצמה אסורה)

שיטת הרמב"ם

בגמרא עב:: אחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני

ונראה שבעקבותיו מגיעה שיטת הרמב"ם

שיטת הרמב"ם: יש מחזור פוטנציאלי שמורכב מאינטרוולים של 7 ו-11. 7 ימי נידה ו-11 ימי זבה. בעוד לכל מי שהוא לא רמב"ם הראייה היא שמגדירה את המחזור והרוטציה (מרגע שרואה דם: מתחילים 7 ימי נדה, ורק לאחריהם 11 ימי הזבה; אך אם לא רואה בזמן הווסת, לא יתחילו ימי הנדה עד שתראה) – אצל הרמב"ם הסטטוס המחזורי, לוח השנה, הוא שמגדיר מה היא עכשיו. ואם יש ראיית דם – לא בהכרח מדובר בנדה, אלא השאלה האם היא ב-7 או ב-11. ראיית הדם רק מממשת את סוג ה'פוטנציאל' (נדה או זבה).

למעשה לשיטת הרמב"ם, אישה צריכה להיות תמיד במעקב, ואז כשיש לה דם – יודעת אם דם זיבה או דם נידה לפי הספירה.

דין ימינו

השאלה ההיסטורית כאן צריכה עיון, ובשלב זה, איני מתיימר לנסות ולהקיף אותה, אלא רק לציין את שלבי התפתחות החומרא המנוסחים בגמרא ובדברי הבית יוסף: תקנת רבי, וחומרת בנות ישראל (שתיהן מופיעות בנדה סו, פ' תנוקת). הטור מזכיר כאן, כי מעבר לשני שלבים אלו, הנוגעים בהחמרה ביחס להבדל שבין נדה לזבה, במספר ימי האיסור, ישנה גם החמרה לגבי צבע הדם. על אף שמוזכרים במשנה 5 גוונים של אדום שאוסרים, חששו לחוסר היכול להבדיל בין הגוונים, והחמירו שכל גוון אדום מטמא (זאת עפ"י גמרא בנדה כ, המתארת כמה אמוראים שלא יכלו להבחין בין הגוונים).

תקנת רבי הייתה הן ביטול זבה 'קטנה' והן ביטול נדה מן התורה: לאחר ראיית דם למשך יום אחד – תשב 6 נקיים (ולא רק יום אחד), וכן לאחר ראייה של יומיים רצופים – תשב 6 נקיים (ולא רק שניים). ולאחר ראייה של 3 ימים רצופים – תשב שבעה נקיים.

כל אלו - בלי קשר למועד הראייה. כלומר, בין אם רואה בעת וסתה החודשי ובין אם רואה שלא בשעת הוסת, לא מתייחסים לראייה כראיית נדה. ולכן אין את ה'יתרונות' של נדה (שטומאתה פגה בתום היום השביעי לראייה, לא משנה כמה זמן ראתה); אלא צריכה מספר ימים נקיים שיתחילו רק לאחר סוף הדימום.

חומרת בנות ישראל היא לספור שבעה נקיים אחר כל ראייה, אפילו של יום אחד או שניים.

בפועל, מבחינת מספר הימים, ההפרש בין תקנת רֶבי לחומרת בנות ישראל עליה מעיד ר' זירא הוא מינורי. זאת מפני שהנפקא מינא היא במקרה של ראייה של יום אחד או שניים (זבה קטנה), אך זו סיטואציה לא נפוצה.

כאמור בפתיחה, על אף שיוצא שכיום, על כל ראייה של דם אשה נטמאת וצריכה לספור שבעה נקיים שבסופם תטבול, בכל זאת ישנם עוד כמה קריטריונים כדי שאשה תוגדר כטמאה, ולכן לא על כל 'טיפת דם כחרדל' אשה תטמא.

טור: משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות, חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים החמירו לטמא כל מראה דם אדום
וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה הוסיפו חומרא (תקנת רֶבי) אחר חומרא (בנות ישראל) עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה.

תקנת רבי

נדה סו: רֶבי התקין לעם שבשדות (מקום שאין בני תורה): ראתה יום אחד – תשב ששה; ראתה שתיים – תשב ששה (כמו נידה, ולא שתשמור יום כנגד יום. ביטל זיבה קטנה. וגם נדה מהתורה, כי כעת אין משמעות לזמן הראייה).

חומרת בנות ישראל

רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל – יושבות עליה 7 נקיים (כזבה גדולה)

הרי"ף והרא"ש: מתייחסים לחומרא כהרחקה יתירה

הטעם להחמרה

רי"ף: מסביר שהסיבה שהחמירו על עצמן בנות ישראל – כי התמעטתו ת"ח שבקיאין כמו שצריך, ולכן החמירו על עצמן.

הרב המגיד: החמירו כדי שיהיה נוח, ושהכל יהיה אותו מניין (מטעמי נוחות מה שנקרא)

רמב"ן: החשש העיקרי שבגללו נהגו בנות ישראל לספור תמיד שבעה נקיים, שמא יתבלבלו בין ספירת שבעה נקיים לספירת שישה נקיים שתיקן רבי

התנאים

לא כל ראייה של דם מטמאת את האשה. וגם כאשר ראייה מטמאת – יש דרגות שונות של מעמדים הלכתיים לפי מצב הטומאה. לפיכך, יש לבחון כמה קריטריונים כדי לבחון את מידת הטומאה. חלק מקריטריונים אלו זוכים לדיון מעמיק יותר ממה שנתייחס במסגרת סימן זה, וכאן רק נציין בקצרה.

תנאי הטומאה

מקור דם (דם המגיע מן המקור הוא הדם האוסר ביותר. אולם יש דמים של פציעות וכד')
(עניינם של הרבה מדיני כתמים הוא בירור מאיפה הגיע הכתם. לכן, כתמים בצורה
מסוימת, או שנמצאו על איזור מסוים בגוף – לא יטמאו, מתוך הנחה שלא הגיעו מהרחם)

דם שהרגישה ביציאתו, אעפ"י שלא יצא לחוץ -אוסר מהתורה
דם שראתה בלי להרגיש ביציאתו – אוסר מדרבנן (סי' קצ, א)

גם אם הדימום לא בשעת הווסת – כגון חימוד, קפצה וכו' - מטמא (אונס)

גודל: טיפת דם - אפילו גודלה כחרדל; כתם - רק יותר מ2 ס"מ מטמא

מראה טמא (אדום או שחור, לא משנה הבהירות) (סי' קפח)

רק דם שנגע בבשר בבית החיצון (צוואר הרחם) (לאפוקי שפופרת) (ר' זירא, רש"י, רא"ש ור"ש | קצ"ח ג)

דם שמגיע בדרך שאשה רגילה לראותו (לאפוקי חתיכה לחכמים. רא"ש ור"ש מקוצי)

כתם: צורה

כתם: רקע (שעליו נמצא הכתם) (קצ)

כתם: אם נמצא על דבר שמקבל טומאה או לא

(חלק מאלו נפסקו בש"ע כאן)

מקור הדם

בספרא-ברייתא: מטמאה דווקא מדם המגיע מן המקור. הרחם. שאז מדובר בדם ווסת. נלמד מ 'והיא גלתה את מקור דמיה'.

בדיני כתמים שבסימן ק"צ נראה, כי המאפיינים השונים של הכתם – מקום הימצאותו על הגוף, צורתו וכד' – עשויים ללמד אותנו האם הכתם הוא דם מקור או לא.

וכן כתב בפניני הלכה (ביחס לכתמים, הערה 11): הכלל היוצא ממרבית מן הדינים בגמרא ובש"ע הוא, שכל זמן שיש סיכוי שהדם לא הגיע מהרחם – טהורה

הרגשה

שמואל בגמרא: אשה נטמאת רק אם ראתה והרגישה שיצא לה דם. אם רק ראתה בלא הרגשה - לא ("דם יהיה זובה בבשרה" – עד שתרגיש בבשרה)

וכן בש"ע

ש"ך: בסי' ק"צ ועוד נראה שזה מהתורה. אבל מדרבנן מטמאה אפילו בלא הרגשה (עפ"י המשך הגמרא)

הרגישה, אך לא יצא הדם לחוץ

אבל אם מרגישה את צאת הדם, אפילו אם הדם לא יצא לחוץ, אלא רק ל'בית החיצון' – נטמאת מהתורה

במשנה: כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה"

בגמרא: מסבירים שזה נלמד מזה שכתוב 'בבשרה' ולא 'בבשר', שדווקא אם יוצא לבית החיצון.
מהו בית החיצון? בגמרא: מקום שהשמש דש (כלומר, עד איפה שאיבר המין מגיע)

הרגשת עד/מי רגליים/אבר

מי רגליים

תא שמע: אשה שעושה צרכיה בעמידה וראתה דם – טמאה
ומסבירים: הייתה הרגשה ביציאת הדם, ובגלל תחושת השתן לא הבחינה

בדיקת עד

תא שמע: עד שהיה תחת הכר, והיה עליו דם משוך – טמאה
ומסבירים: הייתה הרגשה ביציאת הדם, ובגלל תחושת עד הבדיקה בגוף לא הבחינה

הרגשת אבר

תא שמע: עד שהיה תחת הכר, והיה עליו דם משוך – טמאה
ומסבירים: הייתה הרגשה ביציאת הדם, ובגלל תחושת עד הבדיקה בגוף לא הבחינה

רמב"ם: מחלוקת בדעתו

תרוה"ד, משמע ברשב"א: טמאה מספק דאורייתא (ייתכן שהרגישה, כבגמרא)

מהרמ"מ: טמאה מדרבנן (כמו רואה כתם בלא הרגשה). אין הרגשה.

רוב הפוסקים נוטים להחמיר בזה. אולי יש סיטואציות שמצרפים להקל.

כמות דם מטמאת

משנה: ומטמאות בכל שהן, אפילו כגרעין חרדל ופחות

ש"ע: אפילו כחרדל

ש"ך וראשונים: ואפילו פחות מכחרדל

באונס (לא בשעת ווסת)

ברייתא פ' בנות כותים: רק אם מחמת עצמה, ולא מחמת ולד
אבל מחמת אונס – כן ("אשה כי יזוב זוב דמה" – אונס כלול בזה)
אונס = דם חימוד, קפצה וכו'

(האונס פה הוא קצת שונה מההגדרה המוכרת לנו של אונס. פה משמש כ'לא עת נידתה'. לא דם הווסת)

צבעים (נידון בקפח)

ספרא: מדובר על חמישה צבעים ("דמיה"). ורק דם מטמא. הפרשות אחרות לא.

מונחים

מהרמ"מ

מהר"ם מרוטנבורג

הפסק טהרה

בדיקה בסוף ימי הראייה, שנותנת ודאות שנכנסים לשבעה נקיים בנקיות

ימי ליבונה

שבעת הימים הנקיים שאחר ימי הראייה של זבה