ספקות, קבוע ופריש (סימן ק"י)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

מבוא וקיצור המושגים סעיפים ג'-ד'

קיצור המושגים

קבוע - ספק במקום קביעות

ב10 חנויות - כאשר הבשר נלקח מחנות ספציפית, אך עכשיו לא יודעים אם החנות כשרה (או משום שכחה מאיזו מן החנויות או אם משום אי ידיעה אם החנות שממנה נקנה כשרה)

פריש ספק שלא במקום קביעות

ב10 חנויות - כאשר הבשר נמצא מחוץ לחנויות

אם בסימן ק"ט למדנו כי 'חד בתרי בטיל' והולכים אחר הרוב ('אחרי רבים להטות'), סימן זה עלול לבלבל אותנו, משום שיסודו בקביעה ההלכתית כי 'קבוע כמחצה על מחצה דמי'.

בהסתכלות על שני מושגים אלו בעיניים של הכרעה בספקות מבחינת הסתברותית, עושה רושם כי מושגים אלו סותרים; או לכל הפחות – האחד מסייג את השני (ואכן רוב מי שקראתי מתייחס לדין קבוע כסיוג של אזלינן בתר רובא). אבל לענ"ד, אם נשוב ונביט על ההצעה הפרשנית שהעלנו ב-קט, ולא נראֶה כאן כלל הסתברותי או סטטיסטי להכרעה, אלא מציאותי-ממשי, נוכל להבין גם את משמעותם של מושגי 'קבוע' ו'פריש', ואת זיקתם לדין רוב.

בקצרה אתמצת כאן עפ"י מה שעלה בידי מעיון נרחב בנושא (נעזרתי בין היתר בערוה"ש ודברי בק"ט)לאחר שסיימתי את עיקר הרעיון וההצעה, שמחתי לראות כי דברים דומים מאוד לאלו כתב הרב אייל אלפיה בבלוג שלו, ולפיכך, נעזרתי בלשונו ע"מ לחדד את דברי: talmudphenomenology.blogspot.com:
דין קבוע מודגם ומופיע בעיקר במקרה של תשע חנויות. שם, אנו למדים כי בקבוע, בשונה מתערובת ו'פריש', אין הולכים אחר הרוב אלא אמרינן דקבוע כמחצה על מחצה דמי. ומאחר וספק דאורייתא לחומרא – אנו מכריעים לאסור. אך 'בנמצא, הלך אחר הרוב'.

למה אין הולכים אחר הרוב אלא 'בנמצא' (פריש)? ראינו בב"י קט (והרמ"א הביאו גם) כי חלק ממה שמאפשר את קיומו של דין הליכה אחר רוב זה העובדה שהגופים המעורבים בתערובת מחד אינם בלולים זה בזה (יבש ביבש), והם נפרדים (זאת, נ"ל, כדי להעיד על אי נתינת טעם של האיסור ברוב היתר); אולם, מאידך, נדרש כי תהיה כאן תערובת שתבלבל בין הגופים ולא תאפשר להכיר ביניהם. אי ההכרה היא זו שמאפשרת להסתכל על האיסור כחלק מכלל ההיתר; כפרט הנאבד בכלל הקבוצה.

אם כן, כאשר פרט נכלל בקבוצה בצורה שאינה מבדילה אותו משאר הפרטים באופן משמעותי, אנו אומרים שהולכים אחר הרוב. אבל כאשר הפרט ניכר במקומו, אזי אי אפשר להתייחס אליו כחלק מן הרוב, שהרי עתה ידוע לנו מידע משמעותי עליו; וכפרט מובדל ונפרד הוא מקבל אפוא נוכחות משמעותית יותר. וכאשר מדובר באיסור – אזי אנו אומרים כי ישנה נוכחות גדולה יותר של איסור ו'אתחזק איסורא'.

זוהי כאמור, כמו בסימן ק"ט, אינה הכרעה בספק באמצעות כלים סטטיסטיים והסתברותיים, והקביעה כי 'הולכים אחר הרוב' אינה קביעה של סבירות, אלא של התייחסות. כלומר, מדובר בהכרעה השעונה על נוכחותו של האיסור ברובד התודעתי גרידא. אין פה שום שאלה של כמות (ויוכיחו כל המקרים דידן המדברים ביחסים בהם ההיתר הוא ביחס הרבה יותר גדול מ'חד בתרי').

הדין של קבוע מתאפיין בכך שכל גוף (חנות) ניכר במקומו (תוס', רא"ש, והביאם הב"י). אזי, הערבוביה הנדרשת בשביל שנוכל ללכת אחר הרוב אינה מתקיימת, ואין אנו יכולים לומר על הגוף ש'אינו מכירו', כי מכירו גם מכירו, וכל חנות עומדת בעינה. אי אפשר להתעלם מנוכחותה המשמעותית של החנות המוכרת בשר טרף ולהתייחס אליה כחלק מקבוצת החנויות הכשרות.

אז מה קורה ב'פריש'? נ"ל שכשמוצאים בשר ברחוב, אין לנו יחס משמעותי יותר לאחת מן החנויות. ועל אף שכל אחת מהן ניכרת במקומה, הסיטואציה של מציאת הבשר ברחוב (ואי הנוכחות בהוצאתו מאחת מן החנויות) גורמת לכך ששוב אין לנו דבר המבדיל בין החנויות. אין זיקה משמעותית יותר לאחת מן החנויות. על אף שגם בפריש ניתן לומר כי סוף סוף גם הבשר הזה הגיע מחנות מסוימת (או מן הכיוון השני: גם בקבוע ניתן לומר כי הבשר הגיע מקבוצה של חנויות), בפריש אין מפגש ישיר אם אחת מן החנויות, ולכן יש לנו את 'הזכות' לראות את החנויות כקבוצה. אך בקבוע, המפגש הישיר עם אחת החנויות מסיר מעלינו את היכולת להסתכל עליה כחלק מקבוצה (ולמרות שזהותה אינה ידועה). בתודעתנו נוכח זכרון המפגש הישיר עם החנות, שהיא בעלת פוטנציאל ממשי להיות חנות של בשר טריפה. לכן, גם במקרה של פרש בפנינו, נאסור.

הרחבה על דרך הלימוד של דין קבוע מן הפס'

קבוע כמחצה על מחצה דמי — לא משום שהאיסור 'נוכח' יותר, אלא משום שיש לנו זיקה מובחנת אל גוף מסוים; הפרט אינו נבלע בקבוצה, ולכן אי אפשר לשקלל אותו לתוכה. (ונראה שאולי לדברים כגון אלו התכוון הפמ"ג כשכתב (סקי"ד) שאתחזק איסורא.)

וראיה לדבר: אמרינן בגמרא דקבוע כמחצה על מחצה הן לקולא והן לחומרא. אילו היה הדין מודד נוכחות של איסור, לא היה לו לפעול אלא לחומרא. משפועל לשני הכיוונים, למדנו שמה שהוא מודד אינו האיסור, אלא עצם היחס המובחן.

איך זה קשור ל'וארב לו וקם לו'? הלימוד מן הפסוק מתעסק בדווקאיות — 'לו ולא לאחר'. ודווקאיות זו אינה שאלה של תודעה אלא של יחס: החיוב חל רק היכן שיש התייחסות מסוימת אל גוף מסוים. וזהו בדיוק ההבדל שבין קבוע לפריש — בקבוע ההתייחסות היא אל חנות מסוימת, אף שזהותה אינה ידועה; ובפריש ההתייחסות היא אל הקבוצה כולה.

לפיכך, כאשר אין אנו יודעים בוודאות מי הוא הנפגע (וכן לגבי בשר היוצא מאחת מן החנויות), אין אנו יכולים להתייחס אל הקבוצה כמכלול, שהרי היחס נוצר אל פרט. כך מדגימה הגמרא: אם יש תשעה ישראל וגוי אחד, אין אומרים שהולכים אחר הרוב, שכן היחס נוצר כלפי מי שעמד שם — ולא כלפי הקבוצה.

ומכל מקום, המושגים של דווקאיות ודיוק בכוונה מופיעים בדיון של ספקות בשאלת הזיקה המובחנת; ובכלל — בעצם הביטוי של 'ספק'; בהיותו התרחשות שאיננה דווקאית ו-וודאית.

המקורות והדיון ההלכתי סעיף ג'

תוספתא טהרות

(מן הגמרא ושימושה בבבא זו לר' זירא, משמע שפרישה מרשות הרבים לרשות הרבים חשיב כקבוע)

תוספתא טהרות פרק ו (מופיעה גם כברייתא בכתובות טו): תשעה שרצין וצפרדע אחד ברשות הרבים ונגע באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן נגע ספיקו טהור
פירש אחד מהן לרשות היחיד ספיקו טמא
לרשות הרבים ספיקו טהור
ובנמצא הולכין אחר הרוב

הברייתא בכתובות טו: תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספיקו אסור [=קבוע]
ובנמצא - הלך אחר הרוב [=פריש]
ור' זירא בגמרא: קבוע כמחצה על מחצה דמי; ובין לקולא בין לחומרא

הגמרא לומדת שהמקור לדין קבוע הוא מהפסוק על דין רוצח בדברים:

וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל:

פירוש הפסוק

(פירוש הפסוק מתרחש בהקשר של סנהדרין ומושגי מזיד ושוגג. כך מפרשת הגמרא, וארב לו וקם - עד שיתכוין לו. ושם: עד שיתכוין לו (נלמד מהייתור של וארב לו). למעט את המתכוין להרוג את הלה, והרג אחר. עדיין לא ממש ברורה הקפיצה מעניין של כוונה וזדון לשאלת הסבירות והכרעה ברוב.)

תוספות נזיר (משמעותי להגדרת ניכר לעצמו): ..וי"ל דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו, אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע. (כלומר למעוטי תערובות)

יומא

ביומא: הדגמה של העניין דרך אמירתו של שמואל שבפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב

תוספות לגבי העכבר בציבורין בפסחים: ..שנולד הספק במקום הקביעות (ולכן אסור) [לפי פירושנו בהקדמה: 'ספק שנולד במקום קביעות' פירושו מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם האפשרות הממשית של איסור, ולפיכך, נוכחותה בתודעה]

זבחים

זבחים פ' כל הזבחים: דיון מן המשנה גבי זבח שמתערב בדברים שאינם בטלים

תוספות שם: מחדשים את העניין של קבוע בגזירה דרבנן. גזרה שמא יקח מן הקבוע
אבל כשהאיסור ידוע במקומו לא שייך לגזור (להיתירא או לאיסורא?)
אלא רק כשמעורב
"..וי"ל דהכא לא שייך כלל למיגזר שמא יקח מן הקבוע כיון שהאיסור ידוע במקומו ואין חנות המוכרת נבלה מעורבת אלא ידועה במקומה"

טור: כל עוד האיסור ניכר במקומו – לא אמרינן חד בתרי בטיל.( כי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי)
אבל אם הספק לא נולד במקום הקביעות – מותר; כי לא פירש בפנינו. (כגון בשר שנמצא)

וכן מדגים הרשב"א לגבי גוי; כי לאחר שפירש נולד הספק (אבל אם ראו אותו יוצא מן החנויות, הספק נולד באותה שעה, דהיינו, במקום קביעות)

ב"י

ברייתא תשע חנויות

תוספות, רא"ש (משמעותי להגדרת ניכר במקומו): חד בתרי בטיל יבש ביבש זה רק כשמעורב ואינו ניכר האיסור, אבל כשניכר במקומו - לא בטל
אבל אם יש בתערובת דבר חשוב – לא בטל אפילו אם אינו ניכר

רשב"א: אם ניכר במקומו - נשאל האם פירש או לא. ואם פירש - מן הרוב פירש (ואין הבדל בדין בין דבר חשוב ללא)
אם אינו ניכר במקומו - דבר שאינו חשוב בטל; דבר חשוב אינו בטל (נ"ל ככל תערובת) (ולא מעניין אם פירש)

שיטת הרמב"ם: אף בשר שנמצא אסור, מדרבנן (פריש)

שו"ע (ג'): מביא תחילה את פשט הברייתא של 9 חנויות כשרות ואחת טריפה, ועפ"י הגמרא שקבוע כמחצה
על מחצה דמי,אבל בשר שנמצא בשוק – כשר כי הולכין אחר הרוב (ש"ך: ואפילו חה"ל)
אבל זה רק מעיקר הדין, אך מדרבנן אסור אפילו פריש (רמב"ם)

ש"ך: הטעם לשיטת הרמב"ם היא משום 'בשר שנתעלם מן העין' (כלל של רב בחולין,
שבשר כשר שהושאר ללא השגחה זמן מה, מחשש שמא הוחלף בדרך כלשהי; ועיי' סי' סג)
לפי זה, במקרים שבשר שנתעלם מן העין מותר – פריש מותר

ש"ך: מציין עפ"י ר' זירא שדין הקבוע כמחצה על מחצה הוא גם לקולא

בדבר חשוב

יש קצת בלאגן בזה. ונראה שיש סתירה בדברי הטור. ולמה יש סברא בכלל להקל בדבר חשוב בפריש? הרי בחד בתרי בוודאי לא בטל.. ואפילו באלף

ערוך השלחן: חה"ל אינה בטלה אפילו באלף, אבל הדין של פריש שמותר הוא לא מצד ביטול, אלא מצד ;שאומרים שהוא היתר (=הולכין אחר הרוב) (וזה עפ"י מ"ש הב"י בס' ד)
ומה שבקבוע דרבנן (סע' ה') אוסרים חה"ל ודברים חשובים, זה רק מפני הגזירה שמא יקח מן הקבוע, ולא מהותי לדין קבוע. אבל בקבוע דאורייתא אין חילוק בדברים חשובים

והש"ך באמת סבר שמה שהשו"ע כותב על דין פריש הוא אפילו לגבי חה"ל

פירש בפנינו

טור: אם פירש בפנינו חשיב כקבוע, כי הספק נולד במקום הקביעות (ולשיטתנו - כי יש מפגש ישיר עם החנות של האיסור)

ב"י: הרשב"א מנסח דין זה. והוא מסביר שזה משמע מפסחים (פ' קמא); 9 ציבורין של מצה שעכבר לקח מאחד מהן. וכן גם ברא"ש וסמ"ג. (ובתוס' שם שהבאתי לעיל)

רמ"א: כותב את דין 'פריש בפנינו' שאסור (רשב"א, טור וכו')

ערוה"ש: כביכול פשט ההגדרה של קבוע היא שפירש לפנינו, אז מדוע מתייחסים לזה כדבר נוסף?
אלא שעיקר דין קבוע הוא דווקא בלקח בידו, ופירש לפנינו מלמד דגם אם לא לקח בידו
(וכעכבר שיצא מאחד הציבורין)
ובאמת יש ראשונים שלשיטתם זו חלוקת דאורייתא דרבנן (בידו-דאורי'; לא בידו-דרבנן)
אך בעצמו סובר שאין חִלוק כלל, ועיקר כלל קבוע הוא בשאלת הקביעות, ולא ב'לקח בידו'

קבוע שנתערבב אח"כ באחרות סעיף ד'

חתיכה שפירשה בפנינו, דהיינו – קבוע, שלאחר מכן התערבבה בחתיכות אחרות של היתר

טור: מותר, דהווי ספק ספקא

ב"י: זה מסברא, אך נראה שכ"כ הרשב"א והוכיח מטבעת של ע"ז שנפלה ל 100

או"ה: לא מועיל ס"ס, כי הווי איסור דאורייתא.
אבל במקרה שהוא אסור רק משום 'שמא ייקח' (כמו שנראה לקמן) - מועיל ס"ס.

שו"ע: פסק כטור ("..ונתערבה באחרות ואינה ניכרת – בטילה ברוב משום ס"ס ")

רמ"א: יש אוסרין בכה"ג (או"ה)

ט"ז: תמהה על השו"ע, וסובר שהרשב"א פסק כן רק על קבוע דרבנן, וכגון המקרה של מקולין
(מקולין = איטליז. תערובת באטליז מסוים, ואין השאלה מאיזה חנות נלקח כאשר
באותו אטליז נמצאה טריפה שהתערבה בין כשרות)

ש"ך, ערוה"ש: הרשב"א התיר בזה (גם) בקבוע מדאורייתא;
ש"ך: כי אחר שנתערב דבר אינו נחשב עוד שהוא 'בפני עצמו', ובטל ברוב (כלומר, לא משום ס"ס)

ש"ך: לסיעת הרמ"א ואו"ה, יש מקום להתיר במקום הפסד מרובה

ערוה"ש: סברת הרמ"א לאסור היא משום שהווי ספק בגופו וספק בתערובת, דאין להתיר ספק
כנ"ל ע"י ספק ספיקא. וכשספק הוא עצם הסיבה לאסור, מתייחסים אליו כוודאי איסור
(ובאמת בסוף סובר שקיי"ל כרמ"א)

אם החנות נתגלתה כטריפה אחר הקנייה

ש"ך: אם כל ה10 חנויות היו מוחזקות בבשר שחוטה, ורק לאחר שלקח מן הקבוע נתברר שאחת מהחנויות טריפה - חשיב קבוע ואסור, משום שהספק אינו חדש, אלא היה עוד אז במקום הקביעות

פר"ח: מותר בכגון זה. כי הספק נולד שלא במקום הקביעות (פריש)

פמ"ג

עושה סדר בשלוש המקרים של דין קבוע.

קבוע מן התורה – כגון 9 חנויות מוכרות בשר כשר ואחת מוכרת בשר טריפה, וכל אחת ניכרת במקומה

ספק קבוע - כגון 10 חנויות שמוכרות בשר כשר, אבל נמצא שבשר שנקנה מאחת מהן הוא טריפה. הפוסקים חולקים אם הוא בכלל קבוע מדרבנן (ואי נחשבות החנויות ניכרות)

קבוע דרבנן – קבוע בחה"ל ושאר דברים חשובים. שלמרות שמעיקר גזרו חכמים בדברים חשובים לעניין שיעור ביטול, שחשיבותם ניכרת, ואין שייך לומר בהם דין מיוחד של איסור בפריש יותר משאר דברים; אלא שגזרו שבהם אף בפריש אסרינן, גזירה שמא יקח מקבוע (והרשב"א סובר דלא גזרינן) [לשיטתנו: בע"ח שבזבחים הווי דרבנן, כי אינו ניכר במקומו, אבל מאידך ב"ז כל אחד מהם מובחן ומופרד ע"י חשיבותו]

בקבוע דרבנן יש חומרא מסוימת, ואנו גוזרים שמא יקח מן הקבוע (סע' ה'). (העניין הוא שדאורייתא-דרבנן כאן טיפה שונים, ובגלל שדין קבוע דאורייתא קשור כאן ל'פריש' דאורייתא, אזי הדין דווקא מאפשר להקל יותר)

תמצית ומבוא סעיפים ה'-ו'

תמצית התנאים במחלוקת ר"י ר"ת

ר"ת: הפריש בידיים – אסור; פירש ממילא - מותר; או: הספק נודע רק אחר שפירש - מותר (וגם אם בפנינו)

ר"י: עצם הסיטואציה בעייתית. אי אפשר להתיר

ר"י-רא"ש-טור-רמ"א

ר"ת-רשב"א-שו"ע

סעיפים אלו מתעסקים במקרים מעט מורכבים יותר מן הקבוע הממוצע, כאשר מחד יש נפרדות וניכרות טפי, ומאידך – ערבוביה. זה עולה מתוך הסוגיה בזבחים לגבי זבחים, ומקבל ע"י הרשב"א (בהבאתו את מחלוקת ר"י-ר"ת) תרגום למקרה כללי יותר שאיתו אפשר לעבוד: תערובת בשר ממקולין.

למרות שאנו מדברים על ערבוביא לפיה דווקא מתרחקים בקבוע, מתקיים בכל זאת אופן של ניכרות דדברים חשובים. חיות הן חשובות ונפרדות זו מזו (וכרב אשי, וחשיבות דדבר שבמניין שבתחילת ק"י).
זה חופף למשמעות של דין קבוע, דהווי נפרד וניכר. אז מצד אחד עולה ההצעה להתייחס לניידות שלהם כתנועה שמרחיקה מן הקביעות ומייצרת בלבול ועירבוב, אך מאידך אי אפשר להתעלם מחשיבותן ונפרדותן של הבהמות. לפיכך, הווי קבוע מדרבנן.

אולם, בגלל זאת עולה הצורך בגזירה משום קבוע. ערוה"ש מסביר כי ה'דרבנן-יות' של קבוע כאן היא מצד החשיבות של בע"ח כנ"ל, ואז, דווקא בגלל שיש בהם את הצד של ניידות, יש חשש לבלבול וגוזרים שמא יקח מן הבהמה שאינה פריש, אלא קבועה, כי ההבדל כאן בין קבוע לפריש כבר לא כ"כ ניכר; ולא כמו שעלול להשתמע מן המושג עצמו, שזו גזירה ישירה, וכשלעצמו אין זה חשיב קבוע כלל.

לפיכך:

רק בקבוע דרבנן גזרינן שמא ייקח מן הקבוע, משום שדווקא בגלל שהוא פחות בולט בהיותו קבוע
ואינו ניכר במקומו, אזי נוצר חשש שמא ייקח מן הקבוע

בקבוע דאורייתא שהוא ניכר במקומו - לא צריך את זה, ומותר

דוגמאות לקבוע, אך יחד עם זאת ערעור במקום הקביעות:

1) עדר. קביעות - החיות הן חשובות. מאידך - הניידות שלהן מערערת על הקביעות

2) תערובת של חה"ל. קביעות– החתיכות חשובות. מאידך – התערובת מערערת על הקביעות.

לשיטתנו: זו ערבוביא דערבוביא. החיות ניידות ולכן יש פחות נוכחות וזיקה לאפשרות של איסור (למשל, בעדר). אבל דווקא בגלל זה נוצרת תודעה של ספק נוסף בנוכחותו של האיסור, ואנחנו כבר לא יודעים מהו מיקום הקבוע. וכאשר בהמה תפרוש מן העדר, זה לא יהיה ניכר. וגם: החשיבות של חה"ל מנכיחה איסוריות טפי.

המקורות והדיון ההלכתי סעיפים ה'-ו'

זבחים (פ' ח'): משנה: כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאת המתות, אפילו אחד ברבוא – ימותו כולן (ולא יתבטלו)
ובגמרא: מקשים, למה לא להוציא אחד מהם מן הקבוצה לקורבן, ולאמר שהוא פריש?
ועונים – למשוך חשיב קבוע (כי הווי בפנינו)
אלא – ניכבשינהו דניידי, ואז מה שיפרוש יהיה פריש! (=אם נדחוק את כל הבהמות שיזוזו כבר
לא יהיה קביעות, ואז יהיה פריש כראוי (תוס': שלא בפנינו כמובן))
רבא: לא מסתפקים בניוד הבהמות כאן גזירה משום קבוע

לשים לב: רבא כביכול סובר שהנימוק של 'ניכבשינהו דניידי' הוא מוצלח, ובאמת יהיה חשיב לא
כקבוע, אלא שאז יכול להיווצר בלבול בין מקרים של קבוע לניידי;
וכך נוצר: גזירה שמא יקח מן הקבוע

רש"י, תוס' וערוה"ש

רש"י, תוס': זה קבוע דרבנן (וקבוע דאורייתא הוא רק כשהאיסור ניכר במקומו, כ-9 חנויות. ערוה"ש)

ערוה"ש: דברים חשובים שאינם מתבטלים זה בעצם בעצם קבוע. וזה הקבוע דכאן

רשב"א: מביא מחלוקת ר"י-ר"ת על הגזירה

ר"י: הגמרא מדברת על מצב בו האיסור וההיתר מעורבים, ובכל זאת הווי קבוע (צ"ל: דרבנן). ובגלל שהם מעורבים, למרות שפריש שלא מן הקבוע (ולא היה קשר ישיר עם העדר, למשל), יש חשש שייקח מן הקבוע, ולא ממה שפירש

רשב"א: לפיו - אם לוקח אדם חה"ל מן המקולין (כלומר - קבוע דרבנן), יש חשש 'שמא יקח מן הקבוע' אפילו אם רק אחר שלקח נמצאה טריפה במקולין והספק נולד שלא במקום הקביעות; משום שלא ממש ברור מה החתיכות הטריפות, כי החתיכות מעורבות.

ר"ת: הגזירה שמא שבסוגיה היא דווקא בכגון שדוחק בידיו לגרום לפיזור/ניידות וערבוב. אבל אם נתפזרו מעצמם, או פירש שלא בפנינו – אפילו בקבוע דרבנן מותר

רשב"א: לפיו – אם אדם לוקח חה"ל מן המקולין כנ"ל, כל עוד הידיעה על טריפה בתערובת
שממנה לקח מגיעה אחרי שלקח – מותר (כי לא הווי בפנינו)

תוספות, רא"ש, טור כר"י

רשב"א מצדד בר"ת

רשב"א: ומעיקר הדין, זה דווקא בחה"ל, אבל אם אינה חשובה כחה"ל – אין בעיה החתיכה בטלה ברוב התערובת שבמקולין ככל תערובת. אבל למעשה יש להחמיר גם שלא בחה"ל (אעפ"י שאין מיקומה ניכר)

ב"י: מצדד בר"ת. והנימוק לכך: מה שחשוב לנו בזה הוא חזקת ההיתר. לכן, כל עוד לא היה ספק במקום קביעות (לפני שפירש. אלא רק לאחמ"כ) – מותר. ואפילו אם פירש בפנינו. [זה עלול לבלבל כי אנחנו מכירים שפירש בפנינו היינו ספק במקום קביעות, אך מאחר ואין ידיעה על איסור בכלל, הכל טוב]

שו"ע (ה'): פוסק כר"ת בשתי האפשרויות להתיר (הפרישה מאליה היא עפ"י דיוקו של הרשב"א):
בשר שנלקח מהמקולין מותר כל עוד נודע על טריפה במקולין רק אחרי שנלקחה
אם פירש מאליו – מותר אפילו אם נודע על הטריפה לפני הפרישה

רמ"א: נ"ל כסיעת ר"י

נפל לים סעיף ז'

זבחים עד: רב: טבעת של ע"ז שנתערבה ב100. אם נפלה אחת מהן – אמרינן שזו האסורה היא שנפלה, ואז כל השאר מותרות
מקשים על זה (למה בבהמות אנחנו לא אומרים שזו שמתה היא האסורה)?
ובסוף.. תרתי קאמינא. אין כאן וודאות גמורה שהאיסור הוא זה שהלך, ולכן יש להוציא שתיים שתיים, כי אז תמיד יהיה אחד מותר.

האם גם במאכלים או רק באיסורי הנאה?

רמב"ם: רק הנאה

משמע בירוש' בתרומות: אפילו באכילה

נפלה מעצמה דווקא?

ר"י, רא"ש, תוס': דווקא מעצמה תלינן הכי. אבל אם הפיל בידיו – אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד

רשב"א: גם אם הפיל בידיים, אך בשוגג

הגש"ד: ר"י קונס בשוגג דווקא בהפיל, אבל בנאכל – לא (כי לא חיישינן אטו מזיד. כי אדם לא יאכל
איסור כדי להתיר משהו)

שו"ע: נוקט כהגש"ד (אכל בשוגג מותר)

ש"ך,ט"ז: מתקשה. שהרי נקט גם כהרא"ש שהעמיד את כל הדיון בלא ידע על התערובת, והיאך
שייך לגזור שוגג אטו מזיד כשאין ידיעה?
לכן סובר שיש לגזור גם בשוגג דאכילה (שמא יאכיל כלב)

ידיעת התערובת

רא"ש: שייך לקנוס רק כשיש ידיעה של התערובת. אבל אם אין ידיעה – אפילו שוגג מותר

ש"ך: מה שפסק השו"ע 'או שנפל מעצמו' – זה אפילו אחר שידע התערובת. אבל שוגג דאכילה
שמותר – רק לפני

שניים שניים

רא"ש, ר"ן, רשב"א: ממאי נפשך - אם אתה מוציא שתיים שתיים תמיד יהיה אחד של היתר (ואפשר לתלות בספק)

טור: גם כשאוכל שתיים שתיים, אסור שאדם אחד יאכל את כולם

ב"י: מתקשה בטור, ומדייק בו: לשני אנשים אסור לאכול את התערובת יחד בו בזמן (אפילו שניים שניים)

שו"ע: פוסק כרא"ש – יאכל שתים שתים ביחד

באר הגולה: הסיבה שבק"ט השו"ע פוסק שיאכל אחד אחד (כרשב"א שם) ולא את החבילה ביחד
(כרא"ש שם) היא בגלל שמדובר שם בגזירת הכתוב 'אחרי רבים להטות', ופה זה ספק ספיקא

ש"ך: על כל איסור שמתערב צריך לאכול כפול. כך: אם התערבו שתיים – צריך לאכול ארבע
ארבע; אם התערבו שלוש – צריך לאכול שש שש

רמ"א: פסק כב"י לחומרא

ט"ז,ש"ך: מקשים על מה שהב"י והרמ"א חלקו והקשו על הטור (ט"ז: נסתר היסוד של הב"י.. דאין
לנו לבדות איסורא מעצמינו")

ולשון הט"ז: לענ"ד להלכה לא גזרו על שני בני אדם כלל בשום גוונא, אבל אין בידי להקל בזה מאחר שבעלי הש"ע (הרמ"א) פסקו לאסור

הקדמה: בין ס"ס דרבנן לס"ס דאורייתא (ש"ך) סעיפים ח'-ט'

ס"ס כאן: איסורי דרבנן; תערובות; שתי ספקות שאינם באים כאחד, אלא אחד אחרי השני.

ס"ס לש"ך: איסורי דאורייתא; לאו דווקא תערובות (ואפילו בהכרח לא תערובות); שתי ספקות הבאים כאחד.

המושג ספק ספיקא נוכח בסימן הזה כביכול בשני מרכזים: בסעיף זה (ח'), וב'דיני ספק ספיקא' לש"ך (ס"ק סג-סד שעל ס' ט').

בעוד ספק ספיקא דכאן (ח') מדבר על 'תערובת בחזקת תערובת' (איסור התערב בתערובת היתר, ותערובת זו התערבה כולה בתערובת נוספת), הש"ך מנסח אופציה נוספת לספק ספיקא מוצלח (כלומר, מותר): כזה שאינו בתערובת.

הש"ך 'נצרך' לס"ס זה משום שהס"ס של שתי תערובות מותר רק עם תערובות שספקן באיסור דרבנן; אבל בתערובות שהאיסור העומד בספק הוא איסור דאורייתא (הראשון בעיקר), נאסרות ברגע שהתערובת הראשונה מתרחשת (כי ספק דאורייתא לחומרא). או אז התערובת השנייה לא מועילה להתיר.

לפיכך, ניסח הש"ך ס"ס של היתר גם באיסורי תורה. ודוגמתו: ביצה שנולדה מתרנגולת טריפה.

לש"ך, הכלל לפיו יש לבחון האם שתי הספקות הווי ס"ס: שתי הספקות הן מעניין אחד ומגוף אחד (זה בשם האו"ה). דהיינו, על הספקות לבוא כאחד, ולא להופיע אחת אחרי השניה; כך שאין שום שלב בו יש ספק דאורייתא (כי אז הווי לחומרא ואי אפשר עוד להתירו), אלא 'שבבת-אחת' יהיו שתי הספקות שהם מאותו עניין ומאותו גוף.

להבנתי, הדרך בה הש"ך קובע כי ניתן לבדוק האם כלל זה מתקיים היא באמצעות מבחן לשוני. אם לא ניתן לתאר ספק אחד בסיטואציה בלי לתאר את רעהו, אזי הספקות קשורים זה בזה והווי ספק ספיקא דהיתרא. כך: ביצה שספק הגיעה מתרנגולת שהיא ספק טריפה. דהיינו: ישנה תרנגולת שהיא ספק טריפה ותרנגולת נוספת שהיא כשירה. לידנו הגיעה ביצה אשר אין יודעים מאיזה מין התרנגולות היא הגיעה. לפיכך, ספק אם הביצה הגיעה מן התרנגולת הבעייתית, וספק אם תרנגולת זו בכלל אסורה.

לפיכך מובן, במצב בו התרנגולת אינה ספק טריפה, או לחלופין – אם יש שתי ביצים (שאז אחת מהן בוודאי הגיעה מן התרנגולת הספק טריפה, ועל אף שאיננו יודעים איזו) – אין זה ס"ס דהיתר.

הש"ך מדגיש כי אין כאן עניין של ידיעה כלל. ולכן, גם אם יש ידיעה על הספק הראשון (אם התרנגולת טריפה), לפני שנמצאה בכלל הביצה, אין רואים בשתי הספקות ספקות נפרדים; כי הפרספקטיבה העיקרית בעבורנו לבחינת המקרה היא דרך הביצה; וכאשר אנו עושים זאת, מן הספק הראשון נגיע מיד גם לספק השני.

וכן הדין לגבי חתיכת בשר שנמצאה, והגיעה מאחת משתי חנויות, אשר אחת מהן היא ספק טרפה, ואין ידוע מאיזו מן החנויות הגיעה חתיכת הבשר – כשרה.

מכללי ספק ספיקא לש"ך

שתי ספקות משם אחד לא הווי ס"ס, אלא אם אחד מהן מתיר יותר מן השני.

ס"ס שאי אפשר להפכו לא הווי ספק ספקא (אגור בשם תוס'): צריך שיהיה אפשר להתייחס לשתי הספיקות בשינוי הסדר. הספק השני הוא דיוק/ תת קטגוריה של הספק הראשון (דוגמא: סכין שחיטה שנפגמה – אולי לא היתה בעיה בסימנים וגם אם כן, לא בכל הסימנים)

אם הס"ס יוצא בעצם ספק דרבנן – לקולא.
כגון, שבספק השני, האת"ל הוא לא להיתר, אלא לאיסור דרבנן. דוגמא: דגים טהורים שאולי נמלחו אם דגים טמאים. ספק אם נמלחו יחד, ואת"ל שנמלחו יחד – אולי אין לדגים הטמאים שמנונית (ואם אין שמנונית זה לא מותר, אבל אסור רק מדרבנן)

איסור דרבנן חשוב דינו כאיסור דאורייתא לענייננו (צריך ב' ספקות מעניין אחד וגוף אחד). יוצאים מן הכלל הזה איסורי דרבנן שהם 'רק' גדר וסייג לאיסור דאורייתא (חתיכה שנתעלמה).

ספק נגד חזקה – חזקה גוברת

המקורות והדיון ההלכתי סעיף ח'

זבחים עד (פ' כל הזבחים): [רב: טבעת של ע"ז שנתערבה ב 100 של היתר; מן ה100 פרשו 40 לכאן ו60 לשם;
אם תפרוש טבעת אחת מן ה 40 - תהיה מותרת; משום שאמרינן שהאיסור ברוב שנותר (ה-39)
מן ה 60 - תהיה אסורה.
ומקשים: למה רק ב40 אנו אומרים שטבעת הע"ז נותרה ברוב, ולא ב-60?
ההנחה היא, כנראה, כי ה60 וה40 התערבות כל אחת בתערובת נוספת.. ואז הווי תערובת בתערובת, דהיינו – ספק ספיקא]

שמואל: שאוסר ספק ספיקא בעבודת כוכבים
והסוגיה מנסה להתאימו לדעות התנאים בברייתא, ומכך מגיעה לכך שסובר שספק ספיקא מותר כר' שמעון (ובאמת אוסר שמואל רק בע"ז)

ורוב הראשונים (רשב"א, תוס', סמ"ג) נוקטים בסוגיה כר' שמעון ורב, שבכל תערובת ס"ס מותר.

והרשב"א לפיכך: חתיכת איסור חשובה שנפלה לתערובת היתר, ולאחמ"כ מתוך התערובת הזו יצאה חתיכה ונתערבה בתערובת אחרת של חתיכות היתר – מותרת.

אבל רק אם בתערובת השנייה (האחרונה), נתערב המיעוט של הראשונה (ה'אמצעית'), ולא הרוב.

מקור נוסף ליסוד של ספק ספיקא

בגמרא ע"ז: תנן: פת שנאפתה בתנור של ע"ז (האסורה בהנאה), אם נתערבה באחרות – אסורות כולן

תוספות: "לא גרס ר"ת ואחרות באחרות.." ושם מציעים שבעצם לפי ר"ת, ספק ספיקא מותר (כנראה מסיק עפ"י המשנה בזבחים. ושבמשנה בערלה לא מדובר בספק ספיקא)

ר"ן על הריף: ולענין הלכה נמי הכי קי"ל דאחרות באחרות מותרות

כל פעם שאנו רואים איזשהו ס"ס שאסור, מתרצים שזה במקרה של דברים חשובים (דבר שבמניין, דבר שיש לו מתירין וכו', כדי שח"ו לא ישתמע שס"ס אסור)

הסוגיה בכתובות ט: האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ואמאי? ספק ספיקא הוא
ספק אם תחתיו, וספק אם באונס/רצון. לא צריכא, באשת כהן (שאז יש רק ספק אחד, ואז ספק ספיקא מותר)

רמב"ם: דברים שאינם בטלים ברוב מדרבנן (אבל מן התורה כן) – בטלים בספק ספיקא
דברים אינם בטלים ברוב מדאורייתא – אינם בטלים בספק ספיקא

מן הטור עולה:

על התערובת הראשונה להיות מותרת מן התורה (כמו ברמב"ם)

אולי אפשר לנסח את זה כתרי דרבנן.

ב"י

הרשב"א: בתערובת ראשון אפילו אם הוא ריבוא – אסור. בתערובת שנייה – מותר.

רש"י: רק מהתערובת השלישית

שו"ע: נראה שפסק כרש"י וסיעתו

ש"ך, ט"ז: מקשים על מה שפסק השו"ע כרש"י, ולא כרשב"א. שהרי בסע' ד' בדין קבוע
לא דיבר על תערובת שלישית

וענו: ט"ז – גם בסע' ד' צריך 3 תערובות

ש"ך - בסע' ד השו"ע הקל בגלל דין קבוע, שהוא גזירה שאין בה חידוש וכו'

ש"ך: ברור שמדובר כאן בכגון שפירש בפנינו/פירשו מחציתן; כי בפירש ממילא דנו בסע' ו'

רשב"א, טור: רק אם מה שפירש הוא מיעוט – מותר (כשנתערב באחרים).
אבל מה שנשאר – אסור (אפילו אם נתערב בשנית. שאנו אומרים שהרוב איסור)

משמע מרש"י: הטעם לכך שכשהמיעוטים שנופלים שנית מותרים – ספק ספיקא (שאני אומר, שמא האיסור לא היה לתוך אלו שנפלו כאן; ואם ת"ל כאן היה – זה שאני אוכל עכשיו לא זהו האיסור. אבל כשנופל מן הרוב, אין אומרים כן)

ואם פירשו לא 60-40, אלא 50-50?

רשב"א: גם חשיב ס"ס

תערובת שניה – גם צריך להיות בטל ברוב מן התורה?

ב"י: משמע מהרשב"א והאו"ה שרק בתערובת הראשונה צריך כן
לרמב"ם נראה שצריך גם בשניה

שו"ע: "..ונפל מהתערובת הזאת לשניים אחרים" (רמב"ם)

ספק בגוף ובתערובת סעיף ט'

ס"ס זה רק אם שתי הספקות הן בתערובות. וזה משמע ממה שאמר ר"י על המקרה של טבעת של ע"ז שנפלה מרבוא ומרבוא לרבוא

מחלוקת ר"י ר"ת (כתבה התרומה, והב"י)

ר"י: ס"ס – שתי ספקות הבאים מכח תערובת

ר"ת: ס"ס – לאו דווקא

שו"ע: פסק כר"י

מונחים

מקולין

איטליז