תערובות ונ"ט (סימן צ"ח)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

מהי תערובת? סיכום מפורט

סימן צ"ח עוסק בלב ליבה של סוגיית הכשרות: תערובת. מדובר בהגדרות יסוד המיישמות את הציוויים מן הפסוקים ומסימנים אחרים (כגון פ"ז-פ"ט). כך, "לא תבשל גדי בחלב אמו" בסימנים פ"ז-פ"ט עובר תהליך שעיקרו בהגדרת בשר והגדרת חלב כשלעצמם (כלומר, איזה בשר ואיזה חלב אסור לאכול יחד, מה דאורייתא ומה דרבנן, באיזה איסור בכל שילוב – בישול/אכילה/הנאה וכו'), ובסימן הזה השאלה העיקרית היא מה נחשב בשר וחלב; כלומר, מתי אנחנו מתייחסים לתערובת של בשר וחלב כבשר וחלב של ממש? מתי אנחנו אומרים שהבשר התערב בחלב? מה מגדיר זאת? (כמובן שהשאלות דומות כמעט לגמרי כאשר מדובר בתערובת של איסור והיתר).ההבדל המעניין בין תערובת בשר בחלב (שהיא תערובת של שני דברים שכשלעצמם מותרים) לשאר תערובות עיקרו בהגדרת חנ"נ ומחלוקת ר"ת ור' אפרים שם. זו עולה מפעם לפעם לאורך סימני החומר.

טעם כעיקר – בנותן טעם

התשובה התנאית לשאלות האחרונות שהעלנו היא טעם כעיקר. לפיכך, כאשר טעם של חלב מורגש בבשר – אנו אומרים כי יש בפנינו תערובת בשר בחלב שהיא אסורה. הדבר נכון גם לגבי תערובת של איסור והיתר.
לפיכך, כל תערובת שהיא תהיה מותרת כל עוד טעמו של האחד לא מורגש.

המקור לכלל זה הוא מן הציווי על נזיר למנוע עצמו מיין וענבים, כאשר בתוך כך מתייחסים הפסוקים גם למים ששרו בהם ענבים: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל־מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל". וכך לומדים בספרי במדבר (פר' נשא) כי הוספה זו של משרת ענבים לציווי מלמדת שטעם כעיקר (שהרי המים אינם ענבים, אלא שיש בהם טעם הענבים). "ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה" שטעם כעיקר (ולא רק בנזיר).
בפסחים מד (פ' אלו עוברין) מביאה גם הסוגיה לימוד זה (או לפחות דומה לו).

יש לציין כי הגמרא מציגה בשם ר' עקיבא אלטרנטיבה ללימוד הזה מן הפסוקים, לפיה יש ללמוד ממשרת כי היתר מצטרף לאיסור. בהתאם לכך, מציעה הגמרא כי את הלימוד של טעם כעיקר ניתן לעשות ממקום אחר: בשר בחלב.זוהי, כביכול, שיטת רבי עקיבא. שווה להאריך ולעיין בפנים. הדבר נוגע עמוקות בשאלות של דרכי הלימוד והמתודה של הגמרא. לדעתי (וכך העלינו בשיחתנו אני והרב אורי), אין באמת שיטת ר' עקיבא בדיוק כך. נלענ"ד כי היא מכירה מסורת/שמועה לפיה ר' עקיבא נשען על 'משרת' כדי ללמוד כי היתר מצטרף לאיסור. בעקבות כך, בצורה אופיינית לגמרא, היא מזהה בכך התנגשות וסתירה לאפשרות הראשית ללמוד ממשרת את 'טעם כעיקר'. לפיכך, היא מציעה כי מאחר ומפסוק זה ר' עקיבא לומד 'היתר מצטרף לאיסור', את 'טעם כעיקר' הוא לומד ממקום אחר: איסור בשר בחלב. הסיבה שאנו 'מאשימים' את הגמרא בעיצוב של ר' עקיבא כרצונה היא העובדה שבאופן יחסי, הלימוד של ספרי (הלא הוא מדבי ר' ישמעאל) את טעם כעיקר ממשרת הוא די משכנע, ויכול להיות שהוא אף מתבקש (מה שניתן לכנות 'מדרש הלכה יוצר'). לכן, אין זה סביר ללמוד את 'טעם כעיקר' ממקום אחר.
להלכה, נפסקו דברי ר' יוחנן בפסחים מד שאין היתר מצטרף לאיסור, אלא רק לענייני נזיר. אבל טעם כעיקר – אמרינן בכל התורה (ובכל מקרה, אין עניינם של שני כללים זה לזה, ואין ביניהם תלות. וכ"כ ערוה"ש).

הראשונים נחלקו אם כלל זה הוא מדאורייתא או מדרבנן; ונפק"מ לעניין ספק.
רש"י, רמב"ם – דרבנן; ר"ת, רשב"א, רא"ש, טור – דאורייתא (ראיה: תורה ציוותה בגיעולי כלים).
הרמב"ם סבר כך כשיש רק טעם. אבל טעמו וממשו כשיעור - דאורייתא. ב"י מעמיד כך גם את רש"י.

טעם לעומת ממשות

על פניו, אם אכן 'טעם כעיקר' - ממשותו הפיזית של האיסור שהתערב בהיתר אינה רלוונטית כלל. אלא שאצל האמוראים מופיע חילוק בין שני סוגים של תערובות: 'טעמו וממשו' ו'טעמו ולא ממשו'.
מדברי ר' אבהו ר' יוחנן (ע"ז פ' השוכר) עולה כי טיבו של החילוק בין השניים הוא בין דאורייתא לרבנן, וכך: טעמו וממשו – לוקין על אכילתו; טעמו ללא ממשו – אסור אך אין לוקין על אכילתו.
אביי (חולין ק"ח) חולק וסובר שגם טעמו ולא ממשו – דאורייתא.

אם כן, נראה שהראשונים הסוברים כי טעם כעיקר הוא דרבנן (רמב"ם, רש"י), בעצם פוסקים כר' יוחנן ופשוט סוברים זאת לגבי טעם ולא ממש, אך טעמו וממשו אסור מן התורה (וכ"כ ב"י וערוה"ש; ולפי זה נתאים דשאר הראשונים פוסקים כאביי. ונראה שגם השו"ע נקט כמותם).לפי רש"י והרמב"ם צ"ל שכל הלימוד של מִשרת הוא אסמכתא בעלמא. והעובדה שזה נלמד גם מנזיר וגם מגיעולי כלים מחזקת את זה שמדובר באסמכתא, שהרי הוה שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדים. וגם: מהתורה איסור בטל ברוב.

מהגדרת ממשות

דבר שיש לו ממשות אך אבד בתערובת ואינו ניכר בעין: החתיכות – מותרות אם חתיכת האיסור בטלה ברוב; הרוטב - בנ"ט (משנה פ' ג"ה; ב"י מביא ב-צ"ב, ג').
דבר שנימוח: פשוט מתייחסים לממשותו כאילו אינה, ומתחשבים רק בטעם (רמב"ם לפחות).
דבר שלא נימוח והוצא: עדיין משערים ב-60 כנגד כולו, משום שאי אפשר לשער כמה טעם יצא ממנו (זה נאמר בפ' ג"ה גבי כחל, והרשב"א והתרומה למדו זאת לכל דבר. וכ"פ השו"ע (ד')).
ממשות ולא טעם – על אף שטעם כעיקר, וכביכול משמע שממשות בלא טעם אינה חשובה, נקטו האשכנזים שיש להוציא הממשות (וכגון שאיסור התערב בהיתר, ויש 60 כנגדו, אם הוא שלם וניתן להוציאו - עושים כן) (או"ה, רמ"א ד').

סוגי תערובות: מין במינו/בשאינו מינו; יבש ביבש/לח בלח

טעם כעיקר, וכאשר לא מורגש הטעם – אין איסור. נקודת הנחה מציאותית-הלכתית הרלוונטית לכך (שלמיטב הבנתי מוסכמת לכל) היא ההבדל היסודי בין שני סוגי תערובות: מין במינו ומין בשאינו מינו.
לפיכך, בתערובת של מאכלים איסור והיתר שהם מאותו מין, טעם האיסור אינו מורגש, מפני שטעמם זהה. לעומת זאת, בתערובת מאכלים שאינם מאותו מין, הטעם מורגש.
חלוקה נוספת בין סוגי תערובת מתייחסת לסמיכות המאכלים: יבש ביבש לעומת לח בלח (או לח ביבש). דין תערובת של לח חמור יותר מאשר תערובת של יבש, מאחר והמאכלים נבללים זה בזה.

אם כן, אלו ארבעת סוגי התערובות ודינם:
יבש ביבש – מין במינו: בטל ברוב
יבש ביבש – מין בשאינו מינו: אסור מדרבנן ובטל ב-60
לח בלח – מין במינו: אסור מדרבנן ובטל ב-60
לח בלח – מין בשאינו מינו: אסור מהתורה ובטל ב-60
(פירוט המקורות והדיון על חלוקות אלו וארבעת סוגי התערובות הוא בסימן ק"ט).הדיון רחב יותר בהגדרות אלו מתרחש בק"ט, ושם הטבלה המסכמת את כלל סוגי התערובות. ועיין בדעת הש"ך גבי מין במינו שהולכים אחר הטעם ולא השם.

ביטול בשישים, ביטול ברוב וטעימת גוי

יש שני אופנים בהם ביטול בשישים מופיע: כשיש טעם איסור מורגש (מין בשאינו מינו), וכשאין טעם איסור מורגש (מין במינו).
כשטעם איסור מורגש: שיערו חכמים כי כל טעם יתבטל ולא יורגש עוד כאשר האיסור המעורב ביחס של אחד לשישים של היתר. על פניו, כל עוד ניתן לטעום ולהיווכח בקיומו/חסרונו של הטעם – נקבע לפיו; אלא שמאחר ולרוב אנו מדברים על תערובות שבטעימתן מסתכנים באכילת איסור – תקנו חכמים שיעור זה כחלופה (אבל בתרומה שהתערבה בחולין למשל, ניתן להביא לכהן שייטעם אם טעם התרומה ניכר).
אחת הדרכים להתמודדות עם אי-היכולת לטעום היא גוי. ונחלקו על כך להלכה הראשונים והשו"ע-רמ"א: לשו"ע ניתן להיעזר בגוי מומחה (קפילא), או בגוי הדיוט המסיח לפי תומו; אך לרמ"א אין סומכין אגוי בזמן הזה, וצריך לשער בשישים.

כשאין טעם איסור מורגש: על אף שבתערובת של מין במינו הטעם אינו מורגש, אין פירוש הדבר כי תהיה מותרת. ותקנו חז"ל שיש לבטל את האיסור בשישים. אולם, בשונה ממין בשאינו מינו, מאחר ולא ניתן לעמוד כאן על הטעם, אין השיעור חלופה, אלא גזרת חכמים שמא יבואו לעשות כן במין בשאינו מינו (שבו יש טעם). כך לפחות לפי הרא"ש. אבל להבנתי, יסוד הדבר במחלוקת רב ושמואל עם ר' יוחנן ור"ל אם מין במינו אוסר במשהו או בנ"ט. ואזי ביטול ב-60 במין במינו הוא חלופה לשיעור נ"ט שסוברים ר' יוחנן ור"ל, מכורח העובדה שאי אפשר להבחין בטעם.

ואיך כל אלו מתבטאים להלכה ואצל השו"ע? השמועה בשם רבא מסכמת בתמציתיות את עקרון נ"ט ויישומו בסוגי התערובות: כולל הפסיקה כר' יוחנן ור"ל במין במינו, ותערובת שאי אפשר לטעום אותה בגלל איסור:
אמור רבנן – בטעמא
אמור רבנן – בקפילא
אמור רבנן – בשישים
כלומר: טעם כעיקר; ובמין בשאינו מינו, כאשר ניתן להרגיש טעם אך א"א מצד איסור – נעזרים בקפילא; וכאשר אין קפילא, משערים בשישים כי אמור; ובמין במינו גם אמרינן בנ"ט (ר' יוחנן ור"ל), אך משערין בשישים כי א"א להרגישו.לפיכך מסתבר, כי בדברים המסורים בשם רבא: "אמור רבנן ב-60... ולפיכך מין במינו דליכא למיקם אטעמא", יש העדפה ברורה לר' יוחנן ולר"ל כי ניתן לבטל מין במינו. אולם באמת יש להקשות מדוע 'טעם' הוא הקריטריון ולא חשבו על קריטריון חלופי. שימוש בקריטריון שאינו רלוונטי בד"כ משמש לגזירת חכמים שמא, וכמו שנימקתי לעיל. ונ"ל כי כיוון למחשבה ניתן למצוא בדיון בק"ט, בהבדל שבין תערובת יבש ללח.

ועל גבי מימרת רבא בונה הש"ע את דבריו בסעיף א':

שו"ע (א'): טעם כעיקר דאורייתא. אך מתי בטל – חילק בין מין במינו/שלא במינו:
מין בשאינו מינו – מן התורה צריך ביטול ב-60
מין במינו – מן התורה בטל ברוב. מדרבנן צריך 60

טעם כעיקר (א')

במדבר · נשא: במדבר, נשא:
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה
וְכָל־מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה
וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל

פסחים מד (פ' אלו עוברין): ברייתא: משרת - ליתן טעם כעיקר [ולא ללמדנו שהיתר מצטרף לאיסור]
כלומר: דין משרת ענבים, שגם הוא אסור על נזיר כענבים, בא ללמדנו שנותן טעם כעיקר; והגמרא לומדת שטעם כעיקר אמרינן בכל איסורים שבתורה.
[ר' עקיבא – לומד מ'משרת' שהיתר מצטרף לאיסור - מים ששרה בהם ענבים (והוציאם) מצטרפים לאסור עם ענבים בכשיעור.
חכמים – לומדים מ'משרת' שנותן טעם כעיקר – מים ששרה בהם ענבים והוציאם אוסרים בכשיעור (אפילו ללא צירוף של ענבים אסורים ממש)]

בנ"ט – כיצד?

רש"י: רש"י: אם אפשר לטעום – לא מתבטל כל עוד יש טעם (גם אם יש 60); כל שאי אפשר לטעום (אי משום דהוי מין במינו, אי משום שהוי איסור) – בטל ב-60.
כלומר: תמיד צריך שישים (גם אם אין טעם). וכשאפשר לטעום (ע"י גוי) – צריך לוודא שאין טעם.

רמב"ם · ב"י: רמב"ם, ב"י: 'טעם כעיקר' לקולא ולחומרא (אם אין טעם – לא צריך 60; אם יש 60 – בוודאי אין טעם).

שו"ע (א'): שו"ע (א') פסק כרמב"ם (מהא דנקט יטעמנו עכו"ם: אם אומר שאין בו טעם חלב - מותר. ולא הצריך 60).

הערה: (המחלוקת אם 'טעם כעיקר' מהתורה או מדברי חכמים מפורטת בסעיף מין במינו/בשאינו מינו).

טעימת גוי (א')

הפתרון של טעימת תערובת ע"י גוי מופיע בגמרא ב'מימרת רבא', ואף כמה שורות קודם לכן כאשר שואלים את ר' יוחנן לגבי כילכית שבאלפס בשר. השאלה שמעסיקה אותנו היא האם גוי נאמן בתשובתו (או שמא נחשוש שיישקר).

טעימת גוי

רשב"א: קפילא יכול לטעום גם אם לא מסל"ת
הדיוט רק אם מסל"ת

רמב"ם: אפילו הדיוט יכול לטעום

רא"ש לפי ב"י: העיקר שיסיח לפי תומו

ב"י: מצרף כל אלו כדי לפסוק:

שו"ע: הדיוט – רק אם מסל"ת
קפילא – אפילו לא מסל"ת

→ ש"ך: אין גוי נאמן באיסורי תורה, אך מאחר ואח"כ יטעם הישראל – לא ישקר, ולכן נאמן ב"ז

אגור, רמ"א: גוי אינו נאמן לעולם

סיכום שיטות הראשונים: רשב"א: קפילא – תמיד; שאר בני אדם – רק אם מסיחים לפי תומם.
תוס': סמכינן אקפילא (לא משקר כדי לא להפסיד אומנותו).
ר"ן: גוי שאינו קפילא – לא סמכינן, משום דגוי משקר.
רש"י: ישראל תמיד נאמן.
רמב"ם: אפילו גוי שאינו קפילא, ונראה שסובר אפילו אם אינו מסיח לפי תומו.
רא"ש לפי טור: רק קפילא – רק לפי תומו (ולא יודיעוהו); ט"ז מצדד בכך. רא"ש לפי ב"י: אין הוא מחמיר בהכרח שצריך דוקא קפילא (אלא רק שאם מביאים קפילא, צריך שיהא מסיח לפי תומו).
אגור: לא סמכינן אגוי שיטעם כלל.

ב"י (א'): ב"י (א'): "ונראה לי שמאחר שהרמב"ם מיקל בדבר יש לסמוך על סברת התוספות והרשב"א והר"ן דלא מצרכי בקפילא שיהא מסיח לפי תומו, ובנכרי דלאו קפילא סמכינן ארמב"ם והרשב"א דשרו ביה, והרא"ש לא אשכחן דפליג; ומיהו נראה שצריך שיהיה מסיח לפי תומו כיון דלאו קפילא הוא".
אם כן: קפילא - אפילו שלא לפי תומו; לא קפילא – מסיח לפי תומו.

שו"ע (צח, א): שו"ע (צח, א): נראה שפסק לפיכך על סתם גוי (שאינו קפילא) שצריך שלא ידע שסומכין עליו (מסיח לפי תומו).

ש"ך: ש"ך: היאך מאמינים לגוי? הרי פסק השו"ע בס' ב' שמין בשאינו מינו אם נותן טעם – דאורייתא, ובבבא בתרא נקטינן גוי שאינו מסיח לפי תומו אינו נאמן באיסור תורה. ומתרץ שבמין בשאינו מינו קפילא נאמן, משום שאפשר לעמוד על הטעם בעצמנו, לכן לא ישקר.

ט"ז: ט"ז: לישראל מותר לטעום בלשונו (גבי בשר שאין ידוע אי מלוח אי לא), אבל כאן טעימה בלשון לא מספיקה.

נו"ב: נו"ב: כתב דהצ"צ לא התיר אלא טעימה בלשון, ומסיק דאף טעימה בלשון אינה מותרת כי אם באיסור פגום ולא בכל איסורי דרבנן.

רמ"א: רמ"א: אגור (לא סמכינן אגוי בזמן הזה, משערינן ב-60 הכל).

עט"ז · לבוש: עט"ז, לבוש: לא סמכינן גם על ישראל (כגון כהן שיכול לטעום תרומה).

ש"ך: ש"ך: חולק על עט"ז. וודאי שמדברי הרמ"א משמע שהבעיה היא רק באמון בגוי, וישראל נאמן תמיד.

ממשות (ד')

טעמו ולא ממשו

ראינו כי נחלקו אביי ור' יוחנן אם טעם כעיקר מדאורייתא גם ללא ממשו (אביי) או רק עם ממשו (ר' יוחנן); וכן בראשונים. ונראה כי דעת השו"ע כאביי והראשונים דכוותיה. הדבר ניכר גם מהשאלה הבאה: איסור שנתבשל עם היתר, ולאחר מכן שלפו את האיסור וזרקו אותו – האם יהיה אסור מדרבנן או מדאורייתא? השו"ע סובר שצריך לשער בשישים, למרות שהוצאנו את ממשות האיסור, וזה מעיד שטעם כעיקר מן התורה.

אך עיקר סע' ד' אינו בשאלת דאורייתא/דרבנן, אלא בשאלה: כנגד מה צריך לשער ב-60? כנגד כל האיסור, או רק כנגד הטעם שיצא ממנו? על פניו התשובה ברורה, שהרי טעם כעיקר. אלא שאנו למדים כי לא ניתן לשער כמה טעם יצא מן המאכל, ולכן משערים כנגד כל ממשותו (רשב"א, וכ"פ שו"ע); ולפיכך, גם כאשר מוציאים את ממשות האיסור - משערים ב-60 כנגד כולה.
הדבר נכון גם לכלי שבלוע בטעם בשר/חלב/איסור: כאשר הוא פולט, מאחר ואין אנו יודעים בכמה טעם הוא בלוע, אנו משערים כנגד כל הכלי (גם רשב"א, וכ"פ ש"ע). לפיכך, אם מדובר בכלי שהוכנס לתבשיל ובכך פלט – וכגון כף – אנו משערים כנגד חלק הכלי שנכנס לתבשיל.

האם ישנו מקרה שבו כן נוכל לשער כמה טעם נפלט? נראה כי בכלים חדשים, שעדיין אינם בלועים בטעם, יש לנו מצע נקי שיאפשר לחשב כמה ייפלטו (אם נדע כמה ייבלעו). וכך, אם משתמשים בכף חדשה לכמות x של חלב, ולאחמ"כ תוחבים אותה לקדרת בשר – ניתן לשער ב-60 כנגד x, ולא כנגד כל חלק הכף שנתחב (גם רשב"א, וכ"פ שו"ע (ה') ורמ"א. אך השו"ע מביא בי"א גם את דעת הרמב"ן, שלא מחלק בין כלי חדש לישן).
שאר הדיון לגבי שיעור בליעת כלים – ובו גם דעת ר' פרץ גבי כף של מתכת - נמצא בצ"ד.

ממשו ולא טעמו

על אף שטעם כעיקר, סבר האו"ה שאם מכירים את האיסור שנפל לתערובת – יש להוציאו. וכן פסק הרמ"א (ד').

שיעור כנגד הממשות – בסוגיה בפ' גיד הנשה

פ' גיד הנשה · כחל: בסוגיה בפ' גיד הנשה, גבי כחל, שמשערינן בדידיה (ולא במאי דנפק מיניה).

ארחות חיים: ארחות חיים: במה שדומה לכחל – משערינן במאי דנפק מיניה; כחל – משערינן בדידיה.

רשב"א · בעל התרומה: רשב"א, בעל התרומה: בכל דבר משערים כנגד כולו! כי א"א לדעת כמה יצא ממנו. וכל זה אפילו באיסורי דרבנן.

שו"ע (ד'): שו"ע (ד'): איסור שהתבשל עם היתר – צריך לשער בשישים כנגד כל האיסור אפילו אם הוציאו אותו שלם (רשב"א).

כף/קדירה טרפה

רשב"א · רמב"ן · תוס': רשב"א, רמב"ן, תוס': צריך לשער בשישים ביחס לכף.

הראב"ד: הראב"ד: מחלק בין כלי שיכול לחזור להיתרו לכלי שלא יכול. ורק אם אינו יכול לחזור להיתרו – מתייחסים אליו כאיסור גמור ומשערים את התבשיל ב-60 ביחס אליו; אבל אם יכול לחזור להיתרו – אומדין כמה איסור יצא מן הכף, וביחס אליו צריך 60.

מרדכי בשם ראבי"ה: מרדכי בשם ראבי"ה: היאך משערים ששים נגד כל הכלי האסור? ממלאים כלי גדול מלא מים ויתן הקדרה האסורה תוך אותו כלי, והמים היוצאים [הן הן שיעור] דופני הקדרה, וישער בהיתר כנגד אותם המים.

ר' פרץ: ר' פרץ: החמיר בכף של מתכת להצריך 60 כנגד כולו (אפילו לא הכניס כולו), משום דחם מקצתו חם כולו.

שו"ע: שו"ע: נראה שפסק כסיעת התוס', והביא שיש מחמירים כר' פרץ.

רמ"א: רמ"א:
+ כל מה שאמרינן שצריך 60 כנגד הכלי הבלוע איסור, זה רק אם בלע ע"י אש, ולא ע"י מליחה. אם ע"י מליחה – צריך לשער רק כדי קליפה.
+ ונוהגים שלא כר' פרץ.
+ אם אפשר – צריך להוציא את האיסור, ועל אף שהוא בכל מקרה בטל בשישים. ואפילו אם נפל חלב לתבשיל – יש להוציאו ע"י שפיכה של מים קרים, ואזי החלב יקפא ויהא אפשר להוציאו (מרדכי).
+ איסור שהוציאוהו ונפל שוב לאותה קדירה – צריך לבטלו בשישים (ולא בכמות כפולה של 120).

סעיף ה' – כלי חדש מול ישן

טור עפ"י רשב"א: טור, עפ"י רשב"א: סעיף ד' דינו כן משום שאין אנו יודעים כמה איסור נבלע בכלי. אך אם מדובר בכלי חדש, ואנו יודעים בדיוק כמה נבלע (כגון כף חדשה ששם בה חלב ומתחבה לתבשיל בשר)? אזי אפשר להסתפק ב-60 כנגד הכמות שיודעים שבלע (כזית). אבל אם כלי משומש שאין יודעין כמה בלע – צריך לשער ב-60 כנגד כל הכף.

רמב"ן · ר"ן: רמב"ן, ר"ן: בין בכף חדשה בין בישנה ידעינן מה בדיוק בלע, ורק לפי זה צריך לשער.

רמ"א בדרכ"מ: רמ"א בדרכ"מ: כלי ישן = כלי שנאסר ע"י בליעה (ע"י אש) (או"ה). כלי עץ מנוקב – לכתחילה אסור לאכול בו רותח, אבל בדיעבד מותר ולא צריך לשער ב-60 (כי מנוקב). כלי חרס מנוקב – אעפ"י שמנוקב, צריך 60, ולא די בכדי קליפה.

שו"ע (ה'): שו"ע (ה'): פוסק כרשב"א, ומביא ביש אומרים את דעת הרמב"ן והר"ן. אך נראה מלשונו ומדבריו בב"י (וכן פי' הט"ז), שדורש שני תנאים לאסור – בין יומו + נ"נ.

ונראה שגם הרמ"א סבר כרשב"א, והביא את חילוקו של המרדכי (לעיל ס' ד) גבי הכלי בחרס (ולדידו רק בחרס יש חילוק בין חדש לישן).

ט"ז · ש"ך: ט"ז: לטור – כלי חדש = שאינו בן יומו (וכך גם ישן שאינו בן יומו חשיב חדש לעניין זה). ויש 'מחלוקת' בין הב"י והטור איך למד הרשב"א.
ש"ך: "...המרדכי כתב דבדבר שיש לו הגעלה לא אמרינן ביה חנ"נ כיון דאפשר להפריד האיסור משם ע"י הגעלה".

יסודות ומבוא

כל מושגי היסוד של תערובות מוגדרים באופן מעורבב לאורך הסימן. הגדרת מין במינו ומין בשאינו מינו מתרחשת בין סעיפים א'-ג', כאשר החלק הארי עולה בסעיפים ב'-ג', בעוד מסעיף א' רק מגיעה החלוקה הבסיסית בין השניים. עוד רלוונטית העובדה היסודית הנידונה בסע' א' כי טעם כעיקר. כאן נבחן זאת נוכח החלוקה שבין מין במינו למבשא"מ (ר' יוחנן ור"ל - רב ושמואל), ואת שאלת הדאורייתא/דרבנן.
כלל הדברים ייבחנו דרך הפסיקה במקרה של ספק: תערובת לפנינו/שנשפכה שאי אפשר לשערה. הנושאים הנבחנים:
• טעם כעיקר במין בשאינו מינו – דאורייתא או דרבנן (רש"י ורמב"ם מול שאר הראשונים)
• מין במינו – טעם כעיקר או במשהו (ר' יוחנן ור"ל - רב ושמואל)
• טעם כעיקר שבמין במינו – דרבנן (ר"ת)
• מה נחשב ספק?

טעם כעיקר במין בשאינו מינו

ר' אבהו ר' יוחנן (ע"ז סז): ר' אבהו ר' יוחנן (ע"ז סז): טעם לבד - לא לוקין; טעמו וממשו - לוקין.

אביי (חולין קח · כל הבשר): אביי (חולין קח, כל הבשר): אף טעמו ולא ממשו - דאורייתא.

רש"י · רמב"ם: רש"י ורמב"ם: טעמו - דרבנן; טעמו וממשו - דאורייתא (וכ"כ ב"י וערוה"ש בדעת רש"י). (כר' יוחנן)

רשב"א · רא"ש · ר"ת · טור: רשב"א, רא"ש, ר"ת, טור: טעמו - דאורייתא. (כאביי)

שו"ע (ב'): שו"ע (ב'): מין בשאינו מינו שנתערב ונשפך כך שאי אפשר לשערו, אפילו אם יודעים שהיה רובו היתר – אסור (כלומר, דאורייתא. ונראה שאפשר להכריע עפ"י סע' ד', שם השו"ע פוסק שגם ללא ממשות המאכל צריך לשער ב-60).

מין במינו

גמרא מנחות · ע"ז: גמרא מנחות: רבי יהודה: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" – מכאן למין במינו שאינו בטל. חכמים: מין במינו כן בטל.
בעבודה זרה (פ' השוכר) מובאת מחלוקת אמוראים: מין בשאינו מינו - לכו"ע אוסר רק בנותן טעם; מין במינו - רב ושמואל אוסר בכל שהוא (כר' יהודה), ור' יוחנן ור"ל בנותן טעם כמו מבשא"מ, ורק בטבל ויין נסך בכל שהוא.
כלומר (יבש/לח): לר' יוחנן ור"ל מין במינו יבש ביבש בטל ברוב; לח בלח ב-60 (מדרבנן, גזרו אטו מבשא"מ. מהתורה בטל ברוב).

ראשונים: רש"י, רי"ף: כרב ושמואל (בכלשהו). ר"ת, רי"ף לפי רא"ש, רמב"ם והמון ראשונים: כר' יוחנן (בנ"ט).

טור · שו"ע (א'): טור ושו"ע (א'): כרוב הראשונים - ר' יוחנן - בנ"ט. ולפיכך, מאחר וא"א לשער טעם במין במינו - משערינן ב-60.

רבא בזבחים: רבא בזבחים: אמור רבנן – מבשא"מ בטעמא; אמור רבנן – מין במינו ברובא.

ר"ת: ר"ת: נ"ט שבמין במינו - מדרבנן; מדאורייתא – בטל ברוב (מהתורה כר' יוחנן; מדרבנן כרבא).

שו"ע (ב'): שו"ע (ב'): מין במינו שנתערב ונשפך ואין יכולין לשערו, אם יודעים שרובו היתר – מותר (כי ספק דרבנן לקולא).

בהגדרת מין במינו/שאינו מינו (רמ"א ב')

האגור: האגור: הולכים אחר השם ולא אחר הטעם.

רמ"א (ב'): רמ"א (ב'): פסק כן.

ש"ך: ש"ך: חולק. שהרי כל מה שאסרינן מין בשאינו מינו הוא משום דאפשר לטעום, אז וודאי שהטעם קובע.

ט"ז: ט"ז: מנסה לומר ברמ"א שגם זה שהוא אומר שהולכים אחר השם, כוונתו בטעם.

ערוה"ש: ערוה"ש: התקשה בכך והפך עולמות כדי להבין את דעת הרמ"א, והציע: זה רק לחומרא — מין במינו שדומים בטעם אבל שונים בשם חשיב מבשא"מ; ומבשא"מ (שונים בטעם) אבל דומים בשם – עדיין חשיב מבשא"מ.

דין מין במינו/מבשא"מ (ב'-ג')

טעם כעיקר מבשא"מ

ר' אבהו ר' יוחנן (ע"ז סז): טעם לבד - לא לוקין; טעמו וממשו לוקין

אביי (חולין קח, כל הבשר) אף טעמו ולא ממשו - דאורייתא

רש"י ורמב"ם: טעמו דרבנן; טעמו וממשו דאורייתא (וכ"כ ב"י וערוה"ש בדעת רש"י) (ר' יוחנן)

רשב"א, רא"ש, ר"ת, טור: טעמו דאורייתא (אביי)

מין במינו

גמרא מנחות: תנן התם: דם שנתערב בדם בהמה או בדם חיה – רואין אותו כאילו הוא מים. אך בפסוקים, דם פר ודם שעיר מעורבים מתייחסים אליהם בנפרד, ולא שנתבטלו.
ורבי יהודה סבר מכאן: מין במינו אינו בטל. אך לחכמים (מסיקה הגמרא): מין במינו בטל.

גמרא ע"ז (פ' השוכר את הפועל): רב ושמואל: כל איסורין שבתורה: שלא במינו – בנותן טעם; מין במינו - כל שהוא.
ר' יוחנן ור"ל: רק טבל ויין נסך מין במינו בכל שהוא; אבל שאר האיסורים - גם מין במינו וגם מין בשאינו מינו - רק בנותן טעם.

רי"ף: רי"ף: יש גאונים שפסקו כר' יוחנן (עפ"י הכלל); ויש שסברו כרב ושמואל (על אף הכלל), ורי"ף לצידם.

ר"ת · רא"ש · רמב"ם: ר"ת, רא"ש, רמב"ם: כר' יוחנן. והרא"ש כתב גם ששמע שהרי"ף חזר בו. והב"י הביא שכן הסכימו רוב הראשונים.

טור: טור: גם מין במינו – בטל רק ב-60 (כביכול, על אף שאין טעם).

ר"ת: ר"ת: מין במינו, בגלל שאין נותן טעם – מן התורה בטל ברוב; מדרבנן, ב-60.

ב"י: ב"י: מין במינו שכתב הטור שבטל ב-60 – כר"ת (דרבנן), ולא כרש"י. לרש"י – מין במינו לא בטל כלל (אפילו ב-1000) (כר' יהודה בפ' כל הבשר קט).

ספק (ס' ב'-ג')

מחלוקת הראשונים בשאלה אם 'טעם כעיקר' מדרבנן או מן התורה, יש בה נפק"מ לעניין ספק. זאת, מתבטא גם בהבדל שבין מין במינו למין בשאינו מינו.

מין במינו שנפל: אם נתערב מין במינו ונפל, ויודעים רק שהיה רוב (אבל לא אם היה 60): אמרינן שהווי דרבנן (כר"ת) – וספק דרבנן להקל (מדאורייתא בטל ברוב, ורק מדרבנן צריך 60). ובשו"ע (ב') פסק כן.

מין בשאינו מינו שנפל: אם נתערב מין בשאינו מינו: אפילו אם יודעים שרובו היתר – אסור (גם ר"ת).
ט"ז: מחמירין בזה בגלל שאפשר לחוש טעם האיסור.
ש"ך: ומה לגבי עוף וחלב שהם מדרבנן (סי' פ"ז)? יוצא כאן מעין אבסורד! או"ה מנסה לומר שבכל זאת בכגון מבשא"מ דאורייתא. ש"ך עצמו סובר שהווי דרבנן וספיקא לקולא.
ערוה"ש: פסק גם להקל בדרבנן מבשא"מ.

גם ממינו וגם שאינו מינו: אם נתערב בתבשיל גם דבר ממינו וגם דבר שאינו מינו: הולכין להקל, כאילו מדובר במין במינו – ומותר (כהעמדתו לקולא ברשב"א).
ש"ך: מקשה – היאך רואים את שאינו מינו כאילו אינו? הרי סוף סוף הווי נ"ט.
ט"ז: סובר להקל (אם המינו גובר במידה ניכרת).

בהגדרת ספק (ג')

מדברי הרשב"א ור' פרץ עולה דיוק של הגדרת מקרה הספק, ומה לא מקרי ספק.

רשב"א · א"ח בשם ר' פרץ: רק אם נשפך התבשיל לפני ששיערו כולו כראוי חשיב ספק. אבל אם פשוט לא יודעים טכנית לשער את האומדן – לא אמרינן ספק דרבנן לקולא.

שו"ע (ג'): שו"ע (ג'): פסק כן (רק תערובת שנשפכה חשיב ספק; תערובת שלפנינו אך מסופקים/לא יכולים לאמוד – לא).

הר"ן: נימוק לכך: אם לכל דבר שאנשים לא יודעים לשער נתייחס כספק, יהיו כל האיסורים בספק.

ביצים ז׳

(עיקרו בסימן פ"ו).

פ' גיד הנשה: מהגמרא בפ' גיד הנשה: משמע שביצים צריך לבטל בשישים ואחת.

רשב"א · תוס' · רא"ש · ר"ן: רשב"א, תוס', רא"ש, ר"ן: משמע מהסוגיה דהכא במאי עסקינן – אפרוח. אבל לא אפרוח – לא.

רשב"א · ר"ן (עפ"י הירושלמי): רשב"א ור"ן (עפ"י הירושלמי): חילקו בין קלופות ל-לא קלופות, ומחמירינן בשאינן קלופות, דקלופה צריכה שיעור.

רמב"ן · רמב"ם: רמב"ן ורמב"ם: נראה שלא חילקו כך.

ב"י: ב"י: נראה לחוש לדעת הירושלמי.

למה הצריכו 61?

הרמב"ם: הרמב"ם: משום שאפרוח הוא בריה, עשו בה סימן היכר להצריך 61.

רמב"ן · רא"ש · ר"ן · טור: רמב"ן, רא"ש, ר"ן, טור: לא כל הביצים באותו הגודל, אז 61 ביצים לא יבטלוה.

רשב"א (על הרמב"ם): רשב"א (על הרמב"ם): לא באנו לבטל את הביצה עצמה, אלא רק פליטה (וכן נראה דסבר הב"י).

נפק"מ בין הרמב"ם לרמב"ן: נפק"מ 1: לרמב"ם, דין ה-61 שייך גם אם ה-61 הוא ביצים וגם אם הוא תבשיל; לרמב"ן, הדין לא שייך בתבשיל, כי הבעיה שלו היא בגודלי הביצים.
נפק"מ 2 (קולא לרמב"ם): ביצה טרופה אסורה שנתערבה עם ביצים אחרות - לרמב"ם צריכה רק 60, משום שאינה נחשבת בריה עוד; אבל לרמב"ן בוודאי יהא צריך עדיין 61 (כל עוד הביטול הוא עם ביצים).

שו"ע (פ"ו · צ"ח): שו"ע (בסימן פ"ו ובסימן צ"ח):
+ פוסק כגמרא שצריך 61.
+ כדעת הרשב"א שמבטלים פליטתה (ולא את הביצה עצמה).
+ לא ניכר מלשונו במפורש אם מכריע כרמב"ם או רמב"ן, אבל ממה שהקשה הרשב"א על הרמב"ם, ומלשון הב"י שם, נראה שמאחר שהלך השו"ע כדעת הרשב"א – סבר כדעת הרמב"ן.

כחל ושיעורי ביטול (ח')

סעיף ח' – כחל, ואילו איסורים בטלים ב-60.

טור · שו"ע (ח'): כאן פוסק שכחל בטל ב-59.

רמב"ם: רמב"ם: כל איסורי דרבנן (ככחל) בטלים בחמישים ותשע.

רשב"א · טור: רשב"א, טור: כל האיסורים (בין תורה בין דרבנן) בטלים ב-60, ורק כחל ב-59.

ב"י · שו"ע: ב"י, שו"ע: נראה כרשב"א.

רמ"א: רמ"א:
+ מביא עפ"י הטור שכל האיסורים הנוהגים בזמן הזה מתבטלים בשישים (שלא כרמב"ם), חוץ מחמץ בפסח ויין נסך.
+ איסור הנותן טעם באותה קדירה והוא אסור מצד עצמו - אינו בטל, ואפילו באלף.

ש"ך: ש"ך: לפיכך תבלין ומלח שעשויים לתת טעם, אינם בטלים אפילו באלף.

ט"ז: ט"ז: מעלה שאלה לגבי 'עבידי לטעמא' שברמ"א (כששמים משהו בשביל הטעם שלו): מדוע שומן של איסור בטל ב-60? הרי נותנים אותו כדי שייתן טעם. מביא שלדעת האו"ה רק דבר חריף כמלח ותבלין אינו בטל, אבל שומן ושאר נותני טעם – לא אוסרים; והט"ז סובר שמשמע בלשון הרמ"א שכן סבר (רק חריף כתבלין ומלח).
+ מביא עפ"י האו"ה, שדבר שאסור מצד עצמו – אינו בטל בשישים. והב"י כתב בסימן קי"ב, דהוא הדין אף בדברים שאסורים מדרבנן.

מונחים

טעם כעיקר

— כלל יסוד: טעם האיסור הבלוע בהיתר אוסר כאילו היה האיסור עצמו; כל תערובת מותרת כל עוד טעם האיסור אינו מורגש.

מין במינו

— תערובת של איסור והיתר מאותו מין (טעם זהה), שבה אי אפשר להבחין בטעם האיסור.

מין בשאינו מינו

— תערובת של מאכלים שאינם מאותו מין, שבה טעם האיסור מורגש.

ביטול בשישים

— שיעור שבו האיסור מתבטל: יחס של 1 ל-60 של היתר (כחלופה לטעימה, או כגזרת חכמים).

ביטול ברוב

— ביטול האיסור כשההיתר רוב; חל בעיקר ביבש ביבש מין במינו.

קפילא

— טבּח/מומחה גוי שנאמן לטעום את התערובת ולומר אם יש בה טעם איסור.

מסיח לפי תומו

— אמירת הגוי שלא מדעת שסומכים עליו — ואז נאמן, שכן אינו משקר.

נ"ט (נותן טעם)

— מצב שבו האיסור נותן טעם בהיתר; אז אינו בטל אלא בשישים.

טעמו וממשו

— תערובת שבה גם טעם האיסור וגם ממשותו קיימים; לוקין עליה (דאורייתא לכו"ע).

טעמו ולא ממשו

— טעם האיסור בלבד ללא ממשות; נחלקו אביי ור' יוחנן אם דאורייתא.