תשלומים (סימן ק"ח)

אורח חיים · תפילה וברכות — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

הדין ביסודו סעיפים א׳-ב׳

גמרא · ר' יוחנן: ר' יוחנן: טעה ולא התפלל שחרית– מתפלל במנחה שתים
טעה לא התפלל מנחה – מתפלל בערבית שתים
טעה ולא התפלל ערבית – מתפלל בשחרית שתים
ואסיקנא לפי ר' יוחנן: בשוגג - יש תפילת תשלומים. במזיד - לא.
ביטויים: יש תשלומים ממנחה לערבית - לא אמרינן 'עבר יומו בטל קורבנו'. מזיד – "מעוות לא יוכל לתקון"

טור עפ"י הסוגיה: קודם תפילה של עכשיו, ואז תשלומים. (בסוגיה, גבי טעה במנחה של שבת – במוצש מבדיל. עשה הפוך – לא יצא בתשלומים. בראשונה. הבדיל בשנייה – רק השנייה עלתה לו)

ש"ע · (סע׳ א'): טעה/נאנס ופספס תפילה - מתפלל בזו שאחריה שתים: קודם זו של עכשיו, ואח"כ תשלומין.
אם לא עשה בסדר זה – בזו של עכשיו - יצא.
התשלומין – לא יצא. ישלים (גמרא)

ט"ז: חולק על עניין הסדר: כל עוד אין הבדל בתפילות (דוגמת ערבית של מוצש) - הסדר לא משנה

פר"ח, פמ"ג ומשנ"ב: אין לנו אלא דברי המחבר

מ"ב: אם עשה בסדר הנכון, אבל טעה בתוכן של זו של עכשיו (=ראשונה) – יצא בשתיהן

בין התפילות

לדרכ"מ מחד, יש עניין בהפרדה בין התפילות, וזה טעמו לסמ"ק שפוסק שאומרים אשרי. ומאידך, נטיית המ"ב: לסמוך בין התפילות כמה שיותר. לא לאכול, לא ללמוד תורה. שיהיה מעין המשך תפילה.

ש"ץ

מג"א: אם אני ש"ץ – חזרת הש"ץ נחשבת לי תשלומין

משנ"ב: אבל לשמוע מהש"ץ - לא תופס (זה רק למי שאינו בקי). אבל בשביל תשלומין של ערבית (בשחרית) – תופס

אשרי

הסמ"ק, ריב"ש: צריך לומר אשרי בין התפילה שמתפלל עכשיו לתשלומין (גם אם היא לא מנחה)

ש"ע: פוסק כן. 18 ◄ אשרי ◄ 18 (אולי סובר שרק במשלים בשחרית את ערבית. ט"ז דוחה זאת)

רקנטי: אחרי מנחה – לא יאמר אשרי

מ"ב: מעיקר הדין – אין צריך הפסקה

רמ"א: מביא שצריך לומר אשרי כנ"ל גם כשמשלים מנחה בערבית

הטעם 'לאשרי' — דרכ"מ: שיהיה הפסק בין תפילה לתפילה. ט"ז, גר"א: לעמוד מתוך דברי תורה

תחנון

מ"ב: צריך להצמיד תחנון לש"ע: 18 ◄ תחנון ◄ אשרי ◄ 18

לבוש, מג"א: לא להצמיד (כי אז למה צריך אשרי אם התחנון מפריד): 18 ◄ אשרי ◄ 18 ◄ תחנון

לאכול / לשמוע חזרת הש"ץ

מג"א: אסור לאכול בין התפילות. אם כבר התחיל – לא יפסיק

מחצה"ש: אם התחיל לאכול צריך להפסיק

מ"ב: לשמוע חזרת הש"ץ — מותר

הגדרות — מיהו אנוס / שוגג? סעיף ח׳

ט"ז: ההבדל בין אנוס למי שפטור לגמרי - אנוס: היה צריך להתפלל, לא היה יכול להתפלל בגלל זמן, נסיעה, חולי, שכרות וכו'. פטור: לא היה צריך להתפלל מעיקרא.
דוג': אונס - שיכור, חולה, העוסק בצרכי ציבור וכד', הטרוד אצל פקיד מחמת החוב (למרות שזה ממון)

משנ"ב: אם לא התפלל כי לא יכל לכוון, למרות שלא עשה נכון - יכול להשלים בתשלומים. חשב שמותר. (דומיא דסי' צח סע' ב'. שם נקטינן שלא ייתפלל כשלא יכול לכוון, אבל גם עפ"י המהרמ"מ – שאין מקפידים בזה כבר)

הדיון בב"י-ש"ע (ח')

נמוק"י עפ"י רמ"ה: מי שהתעסק בדבר וסבר שיסיימו לפני זמן התפילה, אך בסוף עבר הזמן - חשיב שוגג

דוחה: בתפילה חיישינן יותר מנזיקין. חשיב מזיד.

ב"י: נוקט כהו"א של הנמוק"י - כל עוד פספס כי היה עסוק וטרוד - חשיב שוגג. פספס כי היה בשאט נפש ולא טרוד – חשיב מזיד

תרוה"ד: הטרוד אצל פקיד מחמת חוב – שוגג ('המבטל מצווה לצורך ממונו - אונס')

דרכ"מ: משמע מתרוה"ד - דווקא בדיעבד

רמב"ם: מי שהיה טרוד וע"י כך לא התפלל – יש לה תשלומין

ש"ע · (סע׳ ח'): אנוס: + מי שהתעסק בדבר וחשב שיהיה לו זמן להתפלל אח"כ (ובסוף לא התפלל) (נימוק"י עפ"י רמ"ה)
+ מי שהיה טרוד בענייני הפסד ממון
+ שיכור (סמ"ק בסימן צט)

משנ"ב: אפילו אם התעסק בדברים שמזהירים שלא לעשות בער"ש לפני המנחה – חשיב שוגג. כי הרי סוף סוף לא בטל בשאט נפש, אלא רצה להתפלל אח"כ.
שיכור שוגג רק אם שתה קודם זמן התפילה או סבר שיש שהות וייתפקח עד סוף הזמן (צט)

עת ההשלמה (בהצמדה) סעיף ג׳

רשב"א: אי אפשר להשלים תפילה אלא בהצמדה לתפילה אחרת
לשון אחר: דווקא בזמן התפילה הנוכחית אפשר לפלל שתיים. כי הרי כל מה שקורה פה הוא שאני מתפלל למשל מנחה שתיים, ולא מנחה ואיתה משלים שחרית; כלשון ר' יוחנן: טעה ולא התפלל X – מתפלל ב-Y שתיים. לכן – אי אפשר פשוט להשלים באמצע החיים.

ש"ע · (סע׳ ג'): פוסק כן להלכה (רק בזמן שמתפלל יכול להשלים)

אחרונים (פמ"ג ועוד): מבינים שאולי הרשב"א מיירי בזמן תפילה, דהיינו, שאפשר להשלים רק בזמן תפילה ההלכתי (אבל לא שחייב בעת התפילה שמתפלל ממש). ועיין עוד בחיי אדם כלל כז ונשמת אדם שם

מ"ב: לכתחילה, אם לא השלים בהצמדה – ייתפלל בהתניה: אם מותר לא בהצמדה – זו תשלומין; אם אסור לא בהצמדה – זו נדבה

תשלומים רק בתפילה הסמוכה, ותשלומים רבים סעיפים ד׳-ה׳

בה"ג: טעה ולא התפלל ערבית ושחרית – מתפלל במנחה שלוש
(שמעינן מכאן שני דינים: 1 אם לא עשיתי תשלומין לתפילה א' בתפילה ב' – יכול להשלים גם בתפילה ג'. 2 אם פספסתי כמה תפילות – אפשר לעשות כמה תשלומין בבת אחת)

ר' יונה בשם י"א, רשב"א: אפשר להשלים תפילות הרבה (מי שמשתחרר מבית האסורים – ישלים כל התפילות שהפסיד)עיין בהערה. בהגהות והערות שם. רשב"א בעצם מסכים בפירוש רק אם 1, אבל הב"י מסיק ממנו גם את 2

רמב"ם, רשב"ם: אין תשלומים אלא לתפילה הסמוכה (חולקים על 1, ומתוך כך גם על 2)

ש"ע · (סע׳ ד'): אם פספס שתי תפילות – לא יכול להשלים את שתיהן. רק את האחרונה שפספס (רמב"ם, רשב"ם)

פמ"ג: גם אם פספסתי את שחרית ואת מנחה לא פספסתי - לא יכול להשלים שחרית בערבית. השלמה – רק בתפילה הסמוכה

מג"א: אם פספס בשבת שחרית – יכול להשלים אותה במנחה, למרות מוסף שבאמצע (כי גם ככה אי אפשר להשלים בה)

אז מה יעשה מי שפספס את הסמוכה?

ר' יונה: אם רוצה - ייתפלל בתורת נדבה. וטוב לעשות כן.

ש"ע · (סע׳ ה'): פוסק כן (נזכור שתנאי נדבה: חידוש + יכול לכוון בכולה)

מג"א: לכן, היוצא מבית האסורים או חולה שהבריא - ראוי שיתפלל כל התפילות שהפסיד בנדבה

אם פספס תפילה במזיד סעיפים ז׳-ח׳

בסוגיה דידן פשוט שתשלומים הם רק בפספס בשוגג/אונס; ובמזיד אמרינן ד'מעוות לא יכול לתקון' (כלומר, אי אפשר להתפלל מתי שבא לך; על אף שיש מובן שבו תפילה רחמי). ומה יעשה המזיד?

הרא"ש מביא בשם גאון את ה'מסלול' השני של תפילה שלא במועד – נדבה. אלא שהב"י מציע כאן מבצע מיוחד בהתחשבות בנסיבות: על אף שבדיני נדבה פסק שאין להתפלל תפילת נדבה בלי שיחדש בה איזה דבר, כאן מציע למי שהפסיד תפילה במזיד, שייתפלל נדבה בלי שיחדש בה דבר. מבצע זה תקף רק לתפילה הסמוכה.
טעם הב"י: אם היה מפספס בשוגג, היה צריך להשלים תשלומין בתפילה הסמוכה. אז למרות שהזיד ומתפלל בתורת נדבה-רשות, הרי שנמצא באותה משבצת (בתפילה הסמוכה). ולא סתם מתפלל נדבה באיזה זמן אקראי.

הרא"ש בשם גאון: פספס תפילה במזיד - לא יוכל לתקון.
אך אם רוצה - יכול להתפלל בסמוכה לה נדבה, ובלי שיחדש בה דבר (בשכר רחמי בעלמא).
(אבל אם לא מתפלל בסמוכה – צריך חידוש, ככל נדבה)

ש"ע · (סע׳ ז'): פספס תפילה במזיד – יכול בתפילה הסמוכה להתפלל נדבה, בלי חידוש.

ב"ח, גר"א: צריך לחדש

ט"ז: על פניו היה צריך לחדש בתפילתו בנדבה, אבל הוא מתפלל אותה נדבה רק בגלל שהוא הזיד, ואם לא היה מזיד אלא שוגג היה יכול להתפלל תשלומים. ועצם העובדה שהוא בכל זאת רוצה להשלים הופכת את המזיד שלו לשגגה, ולכן לא צריך לחדש
('גדולה תשובה שזדונות נהפכות לו לשגגות'. מה שהופך את זדון לשוגג כאן זהו עצם הרצון להתפלל בכל זאת. היינו – תשובה)

ב"ח: תשובה = אין לך חידוש גדול מזה (התשובה היא החידוש)

ערוה"ש: זה בדיוק הכוונה של הסוגיה ב'מעוות לא יוכל לתקון'. המצווה והחובתיות כבר הלכה.

איזו תפילה? סעיפים ו׳, ט׳-י"א

תשלומין במוסף ועל מוסף (ו')

על מוסף: תפילת מוסף זמנה כל היום, לכן אפשר לכתחילה להתפלל אותה כל עוד לא חשך היום ("ושל מוספין כל היום"). ההלכה שאין תשלומין למוסף פירושה שאם חשך היום ועבר זמן מוסף – אי אפשר להשלימה בערבית.

תוספות: מוסף היא יותר 'קרבנית' משאר תפילות, לכן לגביה כן שייך לומר ד'עבר זמנו בטל קרבנו'

ש"ע · (סע׳ ו'): פוסק על פיהם: אין למוסף תשלומים

ט"ז, מג"א: הטעם לכך הוא משום שמוסף אין לה רחמי. ועוד: איך יגיד קורבנות שלא בזמן מוסף?

שערי תשובה ואחרונים: במוסף: אם פספסתי שחרית ביום שיש בו מוסף – א"א להשלים במוסף

מנחה של ער"ש ← ערבית של שבת (ט')

ש"ע · (סע׳ ט'): פספס מנחה של ערב שבת – מתפלל ערבית של שבת פעמיים (פשוט בברייתא)

ט"ז: היה נכון להשלים של חול! אלא שלא הטריחוהו רבנן 18 ברכות. וגם: אין תפילת שבת בלי הזכרת שבת.
אם עשה התשלומים של חול? מ"ב: יצא. ט"ז: לא יצא

מנחה של שבת ← ערבית של מוצ"ש (י')

פשוט בסוגיה: במוצ"ש פעמיים של חול. אבל בתשלומין בלי הבדלה. (הבדלה שונה בזה משבת ור"ח)
פאשלה1 - בראשונה לא הזכיר הבדלה, בשנייה כן → לא יצא (גילה שהתשלומין היא הראשונה). מ"ב: אך אם כיוון בפירוש שהראשונה היא של עכשיו והשנייה תשלומין – יצא.
פאשלה2 – בשתיהן הזכיר/לא הזכיר הבדלה → יצא (לא היה הבדל בין התפילות)

מנחה של ערב ר"ח (רמ"א י')

רמ"א · (סע׳ י'): פספס מנחה רגילה, וההשלמה בערבית של ר"ח → יתפלל ערבית של ר"ח פעמיים.
פאשלה1 - בראשונה לא 'יעלה ויבוא' ובשנייה כן → התשלומין לא עלתה (גילה דעתו שהיא תשלומין). ט"ז: אם כיוון בפירוש – יצא.
פאשלה2 – בשתיהן לא הזכיר יעלה ויבוא → יצא

מ"ב (ס"ק כז): מנחה של ר"ח שאחריו ר"ח: לא הזכיר בראשונה יעלה ויבוא - יצא (כי בשתיהן צריך). לא הזכיר בשנייה יעלה ויבוא – יצא (כי לא צריך לחזור בערבית בגלל יעלה ויבוא)

טעה במנחה של שבת/ר"ח ← ערבית של חול

תוס' בשם ר"י: שייתפלל ערבית רגיל פעמיים (ראשונה הבדלה)

חכמי פרובינציה: לא שייך תשלומים בכלל (כי מחד – אמור להשלים עפ"י התפילה של עכשיו. מאידך – כל הסיבה שצריך להשלים זה לא כי לא התפלל, אלא טעה ביעלה ויבוא/נוסח שבת. אז מה יעזור להתפלל התפילה של עכשיו?)

תלמידי ר' יונה: יעשה את השנייה נדבה בלי חידוש דבר

ש"ע: יעשה את השנייה נדבה בלי חידוש דבר

מ"ב: אבל אם שכח משיב הרוח/טל ומטר (וכל דבר שמצריך להתפלל שוב כמו יעלה ויבא) – כן ייתפלל תשלומין. כי כן יכול לתקן בתפילה הבאה (גם בה צריך להזכיר תן טל וכו')

המזכיר מאורע שאר ימים שלא בזמנה סעיף י"ב

אורחות חיים: מכך שאם טעה במנחה של שבת, ובמוצש כשהשלים אמר בטעות בשניהם הבדלה – יצא, לומד: אם הזכרתי בטעות משהו שלא היה צריך להזכיר (דומיא דהבדלה) וכד' - לא הווי הפסק, והתפילה הייתה בסדר

ש"ע · (סע׳ י"ב): פוסק כן.

רמ"א: אבל אם נזכר - יש להפסיק אפילו באמצע הברכה

ט"ז, גר"א: חולקים על הש"ע. אין מה להשוות. הבדלה כן שייכת במוצש, פשוט לא בתפילה שמשלים. להזכיר פתאום על הניסים זה בוודאי הפסק.

הרחבה — מהלך הגמרא

מהלך הגמרא מעניין כשלעצמו.

הסוגיה (ברכות כו): איבעיא להולדעתי כל האיבעיא להו הזה הוא מהלך מלאכותי של הגמרא. שהרי, קיימת מימרא של ר' יוחנן שעונה על שאלה זו של מנחה בפשטות בדיוק כמו השאלה של ערבית ושחרית. וכן, יש גם ברייתא בריש עמוד ב שקובעת בדיוק אותו דבר ואפילו לער"ש. לדעתי, מטרתו של המהלך היא להניח בדברי רבי יוחנן את הביטוי 'עבר יומו בטל קורבנו'. כך, אנחנו נשארים בשפה הקורבנית.: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים?
אם תמצא לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים - משום דחד יומא הוא, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אבל הכא - תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו;
או דילמא, כיון דצלותא רחמי היא - כל אימת דבעי מצלי ואזיל? –
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו.
מיתיבי: מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. מעות לא יוכל לתקן - זה שבטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית, או תפלה של ערבית, או תפלה של שחרית...
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן - שבטל במזיד.
אמר רב אשי: דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני טעה - שמע מינה.

בשיעור (בעקבות הרב שג"ר): הרחבנו כאן בסוגיה על המתח הנוצר ע"י הסתמא: התפילה נמתחת בין מובן שבו היא דבר שיש לו תחום זמן מסויים ומוגבל (כקרבן, עבר יומו בטל קרבנו), לבין רחמי – הזמן נזיל, ואין לי הגבלות בטווח התפילה שלי.
אלא שאנו רואים כי על אף שעמדת ר' יוחנן כי יש להשלים ואין בזה משום עבר זמנו בטל קרבנו, על אף זאת צריך להשלים! כלומר, יש פה מורכבות, ואנחנו לא נמצאים באחד מהצדדים. ויש אפילו לדייק ולומר בסוגייה, כי הצורך/אפשרות להשלים נקנים דווקא מכח העובדה שתפילה רחמי, ואין ההכרעה לטובת רחמי מפרקת את כל מבנה של זמני תפלות והדימוי כנגד קרבנות.
בעצם, אנו מונחים בין שני קטבים. מתח דומה ניתן אולי לזהות בסוגיה שמגיעה מיד אח"כ, במחלוקת אם תפילות אבות תקנו או כקרבנות.

מונחים

תשלומין

השלמת תפילה שהוחמצה, ע"י התפללות התפילה הסמוכה פעמיים.

עבר יומו בטל קרבנו

קרבן שעבר זמנו — בטל; ההשוואה לתפילה (כנגד קרבן) היא צד אחד במתח שבסוגיה.

צלותא רחמי היא

תפילה היא בקשת רחמים (ולא רק כנגד קרבן) — הצד השני במתח שבסוגיה.

בהצמדה

תשלומין נעשים דווקא צמוד לתפילת הזמן הנוכחי, לא בכל עת.

נדבה

תפילת רשות; מי שהזיד או פספס את הסמוכה יכול להתפלל נדבה (לרוב בתנאי חידוש).

מעוות לא יוכל לתקון

הכתוב שממנו למדו שהמזיד (שביטל תפילה) אינו משלים בתשלומין.

אנוס

מי שהיה צריך להתפלל ונמנע ממנו (זמן, חולי, טרדת ממון) — דינו כשוגג ומשלים.

מוסף

תפילת מוסף — אין לה תשלומין (זמנה כל היום; משעבר, בטל).