הטבילה וההכנות לה (סימן קצז-ר)

יורה דעה · נידה — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

טבילה ביום קצז · ג-ה

מבוא לנושא: עם תום ספירת השבעה נקיים, לפני שיוכלו להתקרב האיש והאשה, האשה צריכה לטבול. שנאמר: "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". וגם: והדוה בנדתה" – בנדתה תהיה עד שתבוא במים.

נראה לקמן שהש"ע פוסק שאין מצווה למהר ולטבול מיד כשאפשר, אלא רק אם מדובר במצוות פרייה ורבייה. אך מתי אפשר כבר לטבול? בסעיף זה נראה כי על אף שמדין תורה נדה של ימינו (שהיא כזבה) יכלה לטבול כבר ביום השביעי, גזרו חכמים שתטבול רק מן הלילה (צאת הכוכבים), לאחר שייגמר היום השביעי.
בנוסף, נראה כאן את האיסור לטבול ביום אף בשאר הימים לאחר הספירה (מן השמיני והלאה), ואת יוצאי הדופן
יסודו של הדיון במקרה של נדה מהתורה. טבילה ביום השביעי נאסרת על ידי חכמים למרות שהיא מותרת מהתורה. טבילה ביום בכל יום אחר עומדת במחלוקת רב ור' יוחנן.
אם כן, שתי גזרות מנוסחות מן הדיון כאן, כאשר השניה מרפררת אל חברתה הראשונה ובכך נחשבת בעצם 'גזירה על גזירה'. הגזירה הראשונה היא גזירת חכמים על טבילה ביום השביעי, שמא תשמש ותמצא טמאה. הגזירה השנייה היא גזירת ר' יוחנן שלא לטבול ביום אף ביום מאוחר יותר, משום סרך בתה. דהיינו, החשש שהבת תבין לא נכון מאמה ותחשוב שהיא טבלה ביום השביעי; דבר שכאמור, אסרו חכמים שמא תשמש ותמצא טמאה.

לסיכום:

ביום השביעי – מהתורה זבה יכולה לטבול ביום השביעי בבוקר (ברייתא בפסחים). אבל חכמים אסרו שתטבול ביום השביעי, שמא יבוא עליה בעלה אחר הטבילה, ואז תראה, ויוצא שבעל זבה (ברייתא נדה סו פ' תינוקת). הרז"ה הציע עפ"י רב פפא שגזרת חכמים היא רק על תשמיש ביום השביעי, אך מותר לטבול בו. אבל ר"ת הרשב"א ושאר הראשונים חלקו עליו, וכמותו פסק הש"ע שגם טבילה נאסרה בגזרה. לפיכך טובלת בלילה, אחרי שנגמר היום השביעי (צאת הכוכבים). ובדיעבד, אם טבלה - עולה לה (רשב"א, ש"ע).

ביום אחר (שמיני והלאה) – אסורה לטבול משום 'סרך ביתה' (ר' יוחנן בנדה סו) - שביתה תחשוב שמותר אף בבוקר השביעי (ואז חוזר החשש של שמא יבוא עליה אחר הטבילה וכו', לגבי ביתה). הראבי"ה ורבנו שמחה סברו שבימינו אין חשש סרך ביתה, אך התוספות הרמב"ם ושאר הראשונים סברו שכן, וכך פסק הש"ע. אך סבר כי בדיעבד אם טבלה – עלתה לה טבילה.

דין זבה מהתורה ומדרבנן (להרחבה)

דין זבה ונדה מהתורה: בזמנה (ברייתא בפסחים):
מדין תורה-
זב וזבה וכל חייבי טבילות – טובלים ביום
נדה – טובלת בלילה (ולא לפני כן, מפני שנאמר "שבעת ימים תהא בנדה". בכל השבעה)

רש"י: זבה יכולה לטבול אפילו ביום של היום השביעי. ור' שמעון דורש: "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" – אחר מעשה תטהר. כלומר, ברגע שהיא ספרה בערב של תחילתה ה-ז', נחשב כבר בבוקר שספרה
כלומר, לעומת נדה שטמאה ממש, זבה רק צריכה לספור, אבל היא לא נחשבת ממש טמאה)

דין זבה ונדה מהתורה: שלא בזמנה (נדה פ' תינוקת):
[המחלוקת של רב ור' יוחנן היא קומה נוספת אחרי הברייתא בפסחים. לאחר שהברייתא לימדה אותנו את עקר הדין מהתורה של נדה וזבה, ושנדה יכולה לטבול רק בלילה, בוחנים רב ור' יוחנן האם כך יהיה גם אם לא תטבול מיד כשיכולה, אלא 'שלא בזמנה'. רב סובר שאכן, אם נדה לא טובלת ביום השביעי לספירתה, אלא לאחמ"כ, הרי שאין בעיה שתטבול ביום, מפני שהבעיה היחידה שעלתה בברייתא לגבי טבילה של נדה ביום היא שתטבול כשהיא עוד בימי הטומאה. ואם טובלת בבוקר השמיני והלאה – נפתרה הבעיה.
אך לדעת רבי יוחנן, לא טומאת הנדה היא הבעיה היחידה. למרות שכעת היא אכן טהורה, ההרגל לטבול ביום עלול להיות בעייתי, מפני שהוא עלול להביא להסקת מסקנות כללית לגבי טבילה של נדה ביום, ובכך – גם לטבילה של נדה ביום השביעי. לפיכך, גזר רבי יוחנן שגם בימים אחרים אסורה נדה לטבול ביום 'משום סרך בתה'. כלומר, כדי שבתה לא תלמד ממנה באופן לא נכון שאף ביום השביעי, כשהיא עוד בטומאתה, תוכל לטבול.
נראה כי רש"י הראשון להסביר את הרציונל של הגזרה, וכי החשש מוצדק, מפני שאם הבת אכן תלמד כך ואכן תטבול ביום השביעי, ותשמש עם בעלה – מדובר באסור כרת.
מחלוקת רב ורבי יוחנן לגבי נדה מהתורה:

רב: נדה הטובלת בזמנה (ביום השביעי) – טובלת רק בלילה
ושלא בזמנה (ביום השמיני והלאה) – טובלת בין ביום בין בלילה

ר' יוחנן: בין בזמנה בין שלא בזמנה – טובלת רק בלילה, משום סרך בתה
(הגמרא מציינת שרב חוזר בו ומודה לרבי יוחנן)

(רש"י מסביר עפ"י הברייתא בפסחים

לרב:
בזמנה רק בלילה - כי 'בזמנה' יוצא היום השביעי בלילה בבוקר שלפני זה עדיין חלק משבעת ימי הטומאה
שלא בזמנה אפשר גם ביום – כי באמת מדובר כבר אחרי ימי הטומאה, אז מה הבעיה?)

לר' יוחנן: למרות שבטבילה מאוחרת היא כבר לא תהיה בימי טומאה, יש חשש של למידה שגויה והסקה של הבת. לכן, מדרבנן – גזרו שאפילו שלא בזמנה תטבול רק בלילה, משום סרך ביתה. ולכן תטבול תמיד רק בלילה)

הרחבה: דעות הראשונים: רש"י: סיבת הגזרה – מדובר באסור כרת (גם של הבועל נדה וגם של הנבעלת נדה).
רשב"א: אסור לטבול ביום השביעי בבוקר משום גזרת חכמים שמא תראה ותשמש
ולמרות שזה גזירה לגזירה – מחמירים. משום שמדובר באיסור כרת (
רז"ה: מותר אפילו לכתחילה
רשב"א: אסור לכתחילה ביום השביעי;בדיעבד – עלה לה
ראב"ד: אם טבלה - לא עולה לה אפילו בדיעבד

דין זבה שלנו
האם אנו מחילים בכלל את החשש של 'סרך בתה'?

נדה (פ' תינוקת):

רב פפא לאביי ורבא: מאחר ואנו מתייחסים כיום מספק לכל ראייה כזבה – יכולה לטבול ביום! משום שדין זבה שיכולה לטבול ביום השביעי (לעומת נדה מהתורה, שלא יכולה לטבול אלא בלילה)
זאת, עפ"י ר' שמעון, הדורש: "ואחר תטהר" – אחר מעשה. כלומר, אחרי שעבר מקצת מן היום השביעי, נחשב כאילו עבר כל היום.

ב"י בטור, רשב"א, רא"ש, ועוד: (כאילו כתשובה לרב פפא) למרות ששוינהו רבנן שגם על זבות שלנו, למרות שמהדין יכולות לטבול ביום – אסרו שלא תטבול, שמא תטבול ובעלה יבוא עליה ותגלה שהיתה זבה ויצא שבעל זבה

רבנו שמחה, ראבי"ה: זבה שלנו יכולה לטבול ביום, משום שלא שייך לגזור היום מחשש סרך ביתה (כי גם אם בתה תלמד, הרי שלא מדובר בכרת, משום שהיא לא נדה מהתורה; אז לא שייך לעשות גזרה על גזרה)

ביום השביעי (ג)

המקורות מובאים לקמן. והרלוונטיים כאן:
ברייתא פסחים
נדה סו: שאלת רב פפא והתשובה של הגמרא אליו עפ"י וחכמים בברייתא
מחלוקת רז"ה-שאר ראשונים ש"ע
בדיעבד: מחלוקת ראב"ד (לא עולה) רשב"א וש"ע (עולה)

כלה

מהרי"ל, רמ"א: כלה לפני חופתה – יכולה לטבול ביום, כי לא באות לחתן עד הלילה

ש"ך: אבל רק אם טובלת בסוף השבעה נקיים והשביעי יוצא לפני החופה.
אבל אם היום השביעי יוצא ביום החופה – אסור, משום הגזרה של יום השביעי (שמא תראה אחר
שישמשו ונמצאת זבה)
דגול מרבבה: בשעת הדחק יכולה לטבול אפילו ביום השביעי
טהרת הבית: כדגול מרבבה (וייזהרו שלא להתייחד עד הלילה)

ש"ך: אם לא טבלה לפני החופה, ויוצא שהטבילה הראשונה של היא כשהם נשואים – נחשבת כבר כשאר נשים ואסור לה לטבול ביום (כי אז חוזר החשש שישמשו ביום).

ביום השמיני והלאה (ג)

נדה סז (פ' תינוקת):
מחלוקת רב ורבי יוחנן (לגבי נדה מהתורה):

רב: נדה הטובלת בזמנה (עם סוף השבעה נקיים) – טובלת רק בלילה
ושלא בזמנה (ביום השמיני והלאה) – טובלת בין ביום בין בלילה

ר' יוחנן: בין בזמנה בין שלא בזמנה – טובלת רק בלילה, משום סרך בתה
כלומר, למרות שכבר תהיה אחרי ה-7 נקיים, ולכן לא תבוא לידי ספק (כשם שתבוא אם תטבול ביום ה-7), ר' יוחנן גוזר שגם בימים הבאים לא תטבול ביום, שמא בתה תלמד בטעות כי מותר לטבול ביום השביעי.

רבנו שמחה, ראבי"ה: האידנא יכולה לטבול ביום השמיני והלאה. אין גוזרים משום 'סרך בתה' היום

תוס', רמב"ם, רשב"א ורוב הראשונים: לא תטבול ביום כלל. גם היום גוזרים משום סרך ביתה (ש"ע)

ש"ך: גם אם מישהי טבלה לא כראוי, וצריכה לטבול שוב - אסור לה לטבול ביום
בדיעבד
כל הראשונים מסכימים שבדיעבד עולה טבילה

אם תחזור רק בלילה

ר"ת: סמוך לחשכה אין חשש סרך בתה (משום שתגיע לבית רק כשכבר חשוך, ובתה לא תראה)

סמ"ג, ב"י: כוונת ר"ת שיכולה לטבול אפילו בבוקר. העיקר הוא זמן החזרה הביתה, שתחזור בלילה.

רשב"ם: קיים חשש סרך ביתה גם אם חוזרת בלילה. צריכה לטבול לאחר שהחשיך. (הבת שלה תבין שהיא טבלה לפני שהחשיך, ורק הגיעה אחר שהחשיך).

ב"י בסמ"ג: לרשב"ם צריכה לצאת מהבית רק שכבר החשיך

ב"י ברא"ש: לרשב"ם צריכה רק שהטבילה עצמה תהיה משתחשך

ב"ח, ש"ך: כסמ"ג ברשב"ם. אבל רק אם חופפת ורוחצת בבית והולכת ישר משם לטבילה.
אבל אם יש רוחצת וחופפת שם – יכולה לצאת לפני החשכה.

ביום השביעי או השמיני?

משמע בטור: הקולא של ר"ת מדברת על יום השמיני והלאה (וביום השביעי מודה לרשב"ם)

ערוה"ש: ר"ת מדבר אפילו על היום השביעי. וגם בו, אם תחזור אחרי חשכה אין חשש סרך ביתה
וגם הש"ך הבין כך (אבל בעצמו לא מסכים)

ש"ך: כמדומה לי שנוהגים לטבול סמוך לחשכה (כר"ת), אך יש להחמיר כסמ"ג ברשב"ם

ערוה"ש: פוסק להקל לטבול סמוך לחשכה (ר"ת), ושכן נהגו נשות אשכנז

סד"ט, חת"ס: אם יש חשש לביטול מצוות עונה – אפשר להקל כר"ת אפילו ביום השביעי

טהרת הבית: ביום השביעי – אפילו במקום אונס לא תטבול ביום; אבל בשעת הדחק – תטבול סמוך לחשכה, בתנאי שתחזור לביתה רק בצאת הכוכבים

במצב אונס (ד)

נדה סז: אמוראים התקינו לטבול ביום השמיני, משום חששות סכנה: אריות, גנבים, צינה, אבולאי)

רשב"א: גם אסור לכתחילה, אך אם טבילה בערב כרוכה בסכנה או צינה - מותר
ובדיעבד גם אם לא היתה סכנה – עולה לה

טור-ש"ע: היכא דאיכא אונס, כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד וכיוצא בו – יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום
אבל בשביעי לא תטבול מבעוד יום גם במקרה אונס

חמודי דניאל: אונס הוא אונס אובייקטיבי, ולא אונס סובייקטיבי שלה

אגור בשם מה"ר שלמה: נשים הטובלות ביום – שיסתירו את הטבילה מבעליהן, כדי שלא ישמשו ויבואו לידי איסור דאורייתא

ב"י: איזה איסור דאורייתא?? מדובר ביום השמיני
כנראה שהמה"ר שלמה מדבר על היום השביעי
(לדעתי: הוא לא מדבר על היתר הסכנה שבגמרא, ששם מפורש שזה היום השמיני, אלא על ר"ת
או משהו אחר)

רמ"א: מי שטבלה ביום כנ"ל – תסתיר מבעלה ולא תשמש עמו עד הלילה (אגור, שלא כב"י שבשמיני זה חומרא יתרה)

פניני הלכה: תשתדל להסתיר את הטבילה ביום, כדי שלא ילמדו מכך שאפשר לטבול ביום גם בלא צורך גדול.
כמו כן עליה להקפיד שלא להיפגש עם בעלה עד אחר צאת הכוכבים (עפ"י אגור ורמ"א)

אם טבלה ביום באיסור (ה)

אם טבלה ביום השביעי ביום, או ביום השמיני בלא אונס – בדיעבד עולה לה. לכל הדעות. ורק הראב"ד והשאילתות סוברים שאם טבלה בשביעי ביום במזיד – לא עלה גם בדיעבד (אבל מודה בשמיני).

יום שביעי
ראב"ד, שאילתות, מהרמ"מ: אם טבלה - לא עלתה לה
רשב"א, ראבי"ה, רמב"ן, רמב"ם: עלתה לה (כל האיסור הוא חשש רחוק, ולא איסור גמור, אז בוודאי שתופס בדיעבד)

ש"ע: אם עברה וטבלה בשביעי ביום – עלתה לה (רשב"א ורוב הראשונים)

ש"ך, חמודי דניאל: טוב להחמיר היכא דאפשר כראב"ד וסיעתו

חמודי דניאל: אבל אם טבלה בבין השמשות
או אם יש ספק אם טבלה ביום או בלילה (יום מעונן וכדומה)
לא צריכה לטבול שוב

שלא להתעכב בטבילה (טבילה בזמנה) קצז · ב

ביסודו של סעיף זה המחלוקת האם טבילה בזמנה מצוה או לא. ממחלוקת זו צומחות כמה שאלות הלכתיות למעשה:
האם אשה צריכה לטבול מיד בזמן שיכולה, או שמותר לה לדחות את הטבילה?
אם צריכה לטבול מיד כשיכולה- גם כשבעלה לא בעיר?
האם מותר לאשה לטבול בשבת?

יסוד הדיון

יכול להיות כי ראוי להאריך בעיון הסוגיות המובאות לקמן, אך העיקר: בבבלי אין הכרעה גמורה אם טבילה בזמנה מצוה או לא, עם נטייה לדעה שטבילה בזמנה מצוה (משום שהגמרא ביומא מסיקה כי ר' יוסי מודה לרבי מאיר).
על אף הגמרות שעוסקות בכך, מי שמשמשים מייצגים של כל צד בדיון ההלכתי הם רבנו חננאל ור"ת.

מחלוקת חוזרת בש"ס: האם טבילה בזמנה מצוה

ביומא: מחלוקת תנאים –

רבי מאיר: טבילה בזמנה מצוה (כי נאמר לגבי הנטמא למת: "וחטאו ביום השביעי" - השביעי דווקא)

ר' יוסי: טבילה בזמנה אינה מצוה
אך הגמרא מסיקה: הם מסכימים שטבילה בזמנה מצווה

בנדה:
מברייתא (שלא הבנתי אותה) מסיקים שמע מינה: טבילה בזמנה מצוה

ר' יוסי בר' יהודה: דיה לטבילה באחרונה, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה

ירושלמי נדה

משנה: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאים מן הדרך – נשיהם להן בחזקת טהרה..
בגמרא, רבי חנינה: זאת אומרת שאסור לאשה לשהות בטומאתה (כדי שתהיה באמת בטהרה)

ר"ח, או"ז: טבילה בזמנה מצוה

ר"ת: טבילה בזמנה אינה מצוה (פוסק כר' יוסי בר' יהודה. שהרי בכל מקרה אף אחת לא טובלת היום באמת בזמנה)

במעבר לנדה שלנו (זבה)

האם טבילה בזמנה מצוה בזמן הזה?

טור: לפי ר"ח - מצוה שתטבול מיד אחר סוף ה-7 נקיים

ב"י בטור: האמירה של טבילה בזמנה מצוה יכולה לחול רק על נדה דאורייתא. הטור בעצם עושה קפיצה
ומחיל אותה גם על נדה שלנו, שהיא כזבה ועושה 7 נקיים.
זאת, למרות שהטבילה לא יכולה להיות בזמנה מהתורה (מפני שזמנה מדין תורה: אם היא נדה - אחר 7 ימים; אם היא זבה גדולה –ביום השביעי, אך אנו נוהגים שתטבול בשמיני [סע' ג])
אך הטור בא וסובר: בגלל שהפער בין 'זמנה' שבתורה ל'זמנה' שלנו הוא דין שיצרו חכמים – כן נחשב 'בזמנה'.
לכן: טבילה בזמנה מצוה = טבילה אחר ה-7 נקיים

ר"ש ב"ר שמעון (גיסו של הסמ"ג): הנהיג לבתו שתטבול מיד אחר ה-7 נקיים אפילו בחורף ואפילו כשבעלה לא היה בעיר (משמש לב"י ראיה לקריאתו בטור, ולכך שטבילה בזמנה מצווה אפילו בזמן הזה)

הב"י מסיק: כל מי שסובר כי טבילה בזמנה מצוה – סובר כך גם בזמן הזה (ועושה את התרגום של הטור)

דעת הב"י במחלוקת

ב"י: טבילה בזמנה אינה מצוה משום טבילה.
אבל מצד פריה ורביה – מצווה לטבול בזמנה.
לפיכך, אם בעלה בעיר – מצווה לטבול (מביא רמז לדבריו ממדרש בעירובין סג, לפיו יהושע נענש
שביטל פריה ורביה מישראל)

ש"ע: כאשר אשה צריכה לטבול אחר שבעה נקיים, אם בעלה בעיר, מצווה שתטבול בזמן (בערב שלאחר היום השביעי), ולא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד (חילוקו בב"י)

טבילה בשבת ומוצ"ש קצז · א

טבילה בשבת

השאלה האם טבילה של אשה אחר השבעה נקיים בשבת מותרת מושפעת משני גורמים:
א - מן השאלה האם טבילה בזמנה מצוה.
המרדכי עושה התאמה ישירה בין מחלוקת רבנו חננאל ור"ת לבין שאלת טבילה בשבת, וקובע כי לר"ת - אסור לטבול בשבת, ולר"ח – מותר (זאת כנראה מתוך הנחה שרק מי שחושב שחשוב לקיים את הטבילה בזמנה, יגיד שהיא דוחה את השבת. אך אם לא כן - יהיה עדיף לחכות). אולם, הב"י קובע כי לא מדובר בהתאמה חד חד ערכית בין שתי השאלות, ועל אף שר"ת סובר שטבילה בזמנה אינה מצוה, אין זה מלמד על דעתו ביחס לטבילה בשבת. כך, הב"י בעצמו סובר שלמרות שטבילה בזמנה אינה מצוה, מותר לטבול בשבת.
ב - מן הגמרא במסכת ביצה, לגבי תיקון בטבילה
הברייתא שם קובעת כי אסור לטבול ביו"ט כלי שנטמא, מפני שנראה כמתקן כלי. אך בניגוד לכלי, קובעת הגמרא שאדם כן יכול לטבול מטומאתו (ואין בזה משום 'נראה כמתקן', אלא נראה כבא להצטנן).
סעיפים א' ו-ב' הם המשמשים לדיון האם הטבילה בשבת מותרת. במצב בו לדעה מסוימת מותר לטבול בשבת, יש לדון בשאלה נוספת: האם מותר לטבול בשבת במים חמים (גזירת הבלנים: או"ח, סי' שכו).
נראה כי המרדכי, הבה"ג והמהרי"ל מניחים ביחס לסע' ב' (רחצה בשבת), כי מעיקר הדין, הטבילה בשבת סתם כך אסורה. משום שכך, רק במידה ותהיה עילה הלכתית לדחות איסור זה, יהיה מותר לטבול בשבת. לכן לפיהם, רק הסוברים שטבילה בזמנה מצוה יתירו לטבול בשבת, ואלו יתירו אך ורק אם בשבת הטבילה היא בזמנה (ולא טבילה שנדחתה).
לעומתם, הב"י סובר ביחס לסע' ב' כי הטבילה בשבת פשוט מותרת, ואין שום בעיה הלכתית . לפיכך, על אף שסובר שטבילה בזמנה אינה מצוה, מתיר לטבול בשבת. ולכן, מתיר גם אם הטבילה אינה בזמנה.
מנהג החומרא בכמה מקומות אשכנז
למרות הגמרא בביצה, נראה מדברי תרוה"ד כי בכמה מקומות באשכנז נהגו נשים בכל זאת שלא לטבול בשבת, אלא רק טבילת מצוה, דהיינו: טבילה בזמנה; לפי תרוה"ד, הן נהגו לטבול בשבת גם טבילה שלא בזמנה, אם מדובר במצב שבו פשוט לא יכלה לטבול בזמנה, ובנוסף, הטבילה שהיא לשם קיום מצות עונה. המהרי"ל מנמק מנהג זה בחשש לסחיטה של השער בשבת; ותרוה"ד במנהג שלא לרחוץ בקרים בשבת (על אף הגמרא). הרמ"א בדרכ"מ מנסה לסנגר על מנהג זה ש'במקצת מקומות', אך סובר שבמקומות שלא נהגו אותו יש להתיר כל טבילה, בלא התנאים שהזכיר תרוה"ד. כך הוא כותב גם בהגה, ונראה כי פוסקים רבים סוברים כמותו (טהרת הבית, פניני הלכה, ערוה"ש). בערוה"ש ופניני הלכה הסבירו כי על אף שנהגו כן בכמה מקומות, כיום כולן נוהגות לטבול בשבת גם טבילה שלא בזמנה בכל מצב.

ביצה יח:

תניא: כלי שנטמא מערב יום טוב - אין מטבילין אותו ביום טוב.

רבא: מפני שנראה כמתקן כלי.

הגמרא: אם כך - גם על אדם נגזור שלא יטבול בשבת, מפני שנראה כמתקן!
ומתרצת - אדם נראה כמיקר (=נראה כטובל לשם קירור, ולא תיקון עצמו).

אם הטבילה בשבת היא בזמנה

מרדכי בר"ת: אסור לטבול בשבת ויו"כ (אך אם שייך כאן במצוות עונה - מותר אפילו אם לא בזמנה)

מרדכי בר"ח, בה"ג, תרומה, מהרי"ל: מותר לטבול בשבת, אבל רק בזמנה (משום שטבילה בזמנה מצוה)
(נראה כי הראשונים בדעה השנייה סוברים כי אסור לטבול בשבת, אך בגלל שטבילה בזמנה מצוה – אם מדובר בטבילה בזמנה, היא דוחה את האיסור)

אם הטבילה בשבת אינה בזמנה

ב"י, ב"י בר"ת: אפילו אם בשבת הטבילה לא בזמנה – יכולה לטבול.
וזאת למרות שסובר עקרונית כר"ת שטבילה בזמנה אינה מצוה. חולק על המרדכי שהסיק מר"ת
שזה אומר שא"א לטבול בשבת. לדעתו, משמע מביצה (דף יח) שאין בעיה לטבול בשבת, לכן לא
צריך לסבור שטבילה בזמנה מצוה בשביל להתיר טבילה בשבת..

תרוה"ד: נהגו שלא לטבול בשבת אלא בזמנה.
וכן, נהגו לטבול שלא בזמנה בשבת רק אם -
בעלה בעיר ומדובר במצות עונה
הסיבה שלא טבלה בזמנה היא אונס
(בעיקרון סובר שאין איסור רחצה בשבת, אך משום ש'האידנא נהגו שלא לרחוץ בשבת, אפילו להקר', דורש
את התנאים)

אגור, מהרי"ו, ב"ח: אפילו אם מישהי לא טבלה ביום חול מפני שנאנסה – לא תטבול בשבת

דרכ"מ: המנהג שעליו מדבר תרוה"ד בעייתי – יש אנשים הנוהגים כן לטבול בשבת (כהבנת הב"י בביצה), ולכן לא אמורה להיות בעיה לטבול אפילו טבילה שלא בזמנה, ובלי שום תנאים.
מנסה לסנגר על מנהג החומרא של תרוה"ד: אם לא טבלו בזמן בגלל חומרא – גם נחשב אונס
וחותם: דברי תרוה"ד ננהגו. אך נראה לי שאין להחמיר בזה במקום שלא נהגו להחמיר.
כלומר: אין בעיה לטבול בשבת. גם אם יכלה לטבול לפני (כב"י)

רמ"א:
+ במקצת מקומות נהגו נשים שרק אם מדובר במצות עונה (=בעלה בעיר) + לא היה לה אפשר לטבול לפני - יכולה לטבול בשבת (לדעה הזאת, אפילו אם היא לא טבלה חומרא – כגון בלידה, או כי בעלה לא היה בעיר – נחשב שלא יכלה לטבול) (דיוקו בדרכ"מ את המנהג שמזכיר תרוה"ד)
+ אבל במקום שלא נהגו – אין להחמיר. תמיד יכולה לטבול בשבת (דרכ"מ, ב"י)

ט"ז: רק אם באמת לא יכלה לטבול (ולא בגלל חומרא) – יכולה לטבול בשבת (כתרוה"ד, ושלא כרמ"א)

טהרת הבית: אשה יכולה לטבול בליל שבת גם אם זמן טבילתה היה ביום חול ויכלה לטבול, אך מסיבה כלשהי דחתה. (מזכיר את מנהג תרוה"ד, אך 'מנהגינו להקל בזה')

פניני הלכה: מזכיר את המנהג שמציין תרוה"ד. אך סובר שלמרות שלכתחילה צריך להזהר שלא לדחות את הטבילה לשבת 'בחינם', בדיעבד אם דחתה – עדיף שתטבול בשבת, ולא תדחה עוד.
(בהערה כותב: מדובר במנהג שהיה בהרבה קהילות אשכנז, אך בכל הקהילות התפשט המנהג לטבול בשבת גם טבילה דחויה)

דברי הש"ך והפת"ש הם למנהג המחמירים כתרוה"ד והראשונים שסוברים שרק בזמנה אפשר בשבת

ש"ך: אם מישהי טבלה בשבת בזמנה, אך יש ספק אם טבלה כראוי – יכולה לטבול שוב בשבת (אפילו אם זו טבילה לחומרא)

ש"ך על מהר"ם מלובלין: אם טבלה בחמישי בערב, אבל גילתה אח"כ שהטבילה לא היתה כראוי (לכלוך או משו) – נחשב אונס שלא יכלה לטבול, ואז יכולה לטבול בשבת (למרות שלא בזמנה)

פת"ש: גם מי שהחמירה על עצמה כסיעת המחמירים בסי' קצו בזמן שבו מתחילה לספור שבעה נקיים – נחשב שיכלה לטבול, ולא כאונס, ולכן אסורה לטבול בשבת

מצד טבילה במים חמים

בגלל שבשבת אסור להתרחץ בכל הגוף במים חמים (סימן שכו באו"ח), יש פוסקים שהציעו שהטבילה תהיה מבעוד יום, לפני שקיעה, למרות שזה היום השביעי שלה ה-ז' נקיים. אבל יש שחלקו על זה.

טהרת הבית: במקווה שהמים בו חמים - לכתחילה נכון שתזהר לטבול בבין השמשות (כי האיסור באורח חיים, גזרת הבלנים, הוא איסור שבות. ובבין השמשות לא גזרו על איסורי שבות כשהם לצורך מצוה)
אבל גם אם לא תצליח בבין השמשות – יכולה לטבול במים חמים.

פניני הלכה:
ברוב הקהילות נוהגים לטבול במים חמים גם בשבת (למרות גזירת הבלנים בסי' שכו לרחוץ במים חמים בשבת. סומכים על דעת הסוברים שהגזרה אינה חלה על טבילת מצווה).
בקהילות שבהן נוהגים לחשוש לדעת הסוברים שאיסור רחיצה בחמים חל גם על טבילה, הטבילה מתקיימת בפושרים, או בבין השמשות, שהוא זמן שלדעת רבים עדיין מותר לרחוץ בו בחמים.

הכנות הטובלת בשבת, וסחיטת השיער

מי שטובלת בשבת (בחמים או בפושרים), תעשה את ההכנות של חפיפה סירוק ורחצה וכו' בשישי. ובזמן הטבילה תזהר שלא לסחוט את השער בידיים, אך יכולה לנגב במגבת גם בלי זהירות מגרימה לסחיט.

טבילה במוצ"ש

אגור: רק טבילה בזמנה מותרת במוצ"ש.
טבילה שלא בזמנה - אסור במוצש. בגלל שלרש"י אסור לחוף בלילה, אלא רק אם אי אפשר. ובגלל
שזו טבילה דחויה – הרי שלא מדובר ב'אי אפשר' (כמו הגיון של מילה הדוחה שבת)
הסבר: החפיפה צריכה להיות ביום (כדי להתיר את הקשרים, שלא תהיה חציצה). ולמרות שיש היתר לפעמים לחוף בלילה, זה רק בשעת צורך. אבל אם הטבילה לא בזמנה – הרי שלא מדובר בשעת צורך. במקרה של טבילה במוצ"ש, יוצא שאי אפשר לחפוף בשבת מצד איסורי שבת, ובמוצ"ש עצמו כבר מדובר בלילה. כל זאת, בצירוף עם זה שהחפיפה צריכה להיות סמוך לטבילה, יוצר מצב שאי אפשר לטבול בשבת.
אבל אם הטבילה במוצש תהיה בזמנה – יכולה לחפוף ולטבול.
(מאיך שהדרכ"מ מביא את דברי מהר"י לנדא, משמע שדעתו היא לסיעת אלו שלדעתם רק טבילה בזמנה 'דוחה' שבת. וכן כותב ברמ"א)

רמ"א: במקומות שנהגו להחמיר שרק טבילה בזמנה אפשר לטבול בשבת – גם במוצש לא, מפני שהיתה
יכולה לטבול קודם לכן (שיטתו בסיעת המחמירים, מהר"י לנדא)
אבל יש מקלים ומתירים לטבול במוצ"ש (כי לא באמת יכלה לטבול קודם לכן) (ב"י)

אלמנה

אגור: מפני שאסור לבעול בעילת מצוה של אלמנה בשבת (כי זה הקניין של אלמנה, וקניין אסור בשבת), אסורה לטבול בשבת (כי לא הוי טבילה בזמנה). לכן, דוחים את הטבילה ליום הבא
ואף במוצש לא תטבול, כי לא טובלים במוצש טבילה דחויה (כדכתב לעיל)

רמ"א: פוסק שכן לדעת המחמירים
אך יש המתירים לטבול במוצ"ש, משום שלא טבלה בשבת בגלל חשש איסור

פת"ש, ערוה"ש: הסיפא של הרמ"א 'אך יש המתירים לטבול במוצ"ש' מוסבת על כל טבילה במוצ"ש, ולא על אלמנה.

חובת הטבילה וכוונה קצז · א; קצח · מח

מבוא לנושא: עם תום ספירת השבעה נקיים, לפני שיוכלו להתקרב האיש והאשה, האשה צריכה לטבול. שנאמר: "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". וגם: והדוה בנדתה" – בנדתה תהיה עד שתבוא במים.

המקור לחובת טבילה (קצז:א)

שבת סד ע"ב, ספרא: המדרש של ר' עקיבא ש"והדוה בנדתה" - אין ללמוד ממנו שלא תתקשט, כדי שלא תתגנה; אלא: 'והדוה בנדתה' – ותשאר בנדתה עד שתבוא במים.

סמ"ג: מכאן שטבילה היא דאורייתא

הרחבה: רב האי: רב האי: טבילה מהתורה, אך לא באופן ישיר, אלא בקל וחומר מהפס' "וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים את כל בשרו"

רבנו יעקב (בעל תוס'): לומד מכלי מדין (במדבר לא, כג): "אך במי נדה יתחטא"

ש"ע: אין הזבה עולה מטומאתה בלא טבילה, שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן אלא אם כן טבלו כראוי במקוה הראוי. (עפ"י שבת, ספרא)

טבילה בלי כוונה (מח)

חולין:
נדה שנאנסה לטבול –

רב: טהורה לבעלה (דברי חולין לא צריכים כוונה)

ר' יוחנן: לא טהורה לבעלה

היכי דמי נאנסה לטבול?

רב פפא (עפ"י ר' נתן): אפילו סתם נפלה למים (כלומר, אפילו אם לא הייתה שום כוונה; אפילו אם לא התכוונה בכלל להכנס למים, אפילו קצת)

ר"ח, ר"ן, רמב"ם: כרב

הרוקח, הגהות אשירי, רשב"א: כר' יוחנן (מחלוקות רב ור' יוחנן - כר' יוחנן)

ש"ע: נדה שטבלה בלי כוונה (כגון שנפלה למים) - מותרת לבעלה (ר"ח וסיעתו)

רמ"א: י"א שטבילה בלי כוונה לא נחשבת (הרוקח וסיעתו)
ויש להחמיר לכתחילה

ט"ז, ש"ך: אם נאנסה לטבול ע"י חברתה, גם לרמ"א הטבילה עולה (כי הכוונה של חברתה משמעותית כאן, עד שמחליפה את כוונת הטובלת. כלומר, ההקשר של טבילה ישנו, וגם אם הטובלת לא רצתה בכך, הרי שמדובר בטבילה)

ש"ך: לרמ"א, רק אם אפשר תחזור ותטבול (אבל אם זה לא אפשרי - טהורה)

ש"ך: לרמ"א, כשחוזרת לטבול - לא תברך

מתי מברכים על טבילה סימן ר

חציצה קצח · א-ו

מקור הדין

בגמרא בעירובין, מהפסוק: "ורחץ במים את כל בשרו" לומדים שאסור שתהיה חציצה בטבילה

ש"ע: צריכה שתטבול את כל הגוף בפעם אחת, לפיכך אסור שיהיה עליה שום דבר חוצץ

הגדרת חציצה אסורה

ר' יצחק בגמרא עירובין
מהתורה - אסור רובו המקפיד עליו.
גזרו גם על רובו שאינו מקפיד עליו, ועל מיעוטו שמקפיד עליו

מחלוקת על מה דברי רב יצחק – רק על השיער, או גם על הגוף?

רש"י: על השער (ובגוף אין חילוק, ומחמירים בהכל, גם במיעוטו שאינו מקפיד)

ר"ת, רא"ש ורוב הראשונים: גם על הגוף (וגם בגוף מיעוטו שאינו מקפיד עליו מותר)

ש"ע: מיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. גם בשיער וגם בגוף (ר' יצחק בגמרא + ר"ת ורוב ראשונים)

הגש"ד, רמ"א: אבל לכתחילה תטבול בלי כלום. אפילו מיעוטו שאינה מקפידה עליו

ערוה"ש: חומרא יתירה. לכן - רק דברים שאין לה בהם צורך תוריד אף אם אינם חוצצים. אם יש
לה צורך – כגון רפואה וכד' – לא צריכה להוריד אם לא חוצץ.

סוגי הקפדות

אז לפי ר' יצחק, דבר שמקפידה להסירו בזמן רחצה או טבילה חוצץ, אפילו אם אינו מכסה את רוב הגוף/השיער. מהם גדרי ההקפדה הזאת?
דבר שמקפידה עליו רק לפעמים

ראב"ד: אפילו אם לא מקפידה עליו עתה, אלא לעיתים (כגון טבעת בשעת לישה) – נחשב חוצץ
טור-ש"ע פוסקים כן

ערוה"ש: זה דווקא בדברים שהם צמודים וחוצצים לגמרי. דברים שאינם צמודים כ"כ - רק אם מקפידה להסירם תמיד נחשב חציצה

פת"ש: מה זה מקפידה 'לפעמים'? בסיטואציות תדירות ומסוימות. כגון מקלחת, או לישת בצק. אבל אם מקפידה בסיטואציות שקורות באופן לא תדיר (בנג'י) – לא נחשב שמקפדת

אם האשה לא מקפידה על משו ששאר הנשים כן מקפידות

רשב"א: בטלה דעתה לגבי כולן

ש"ע: אשה שלא מקפידה על משו ששאר נשים מקפידות להסירו – חוצץ (רשב"א)
היא + מיעוט העולם

ט"ז: אפילו אם רק מיעוט העולם מקפידים, אם היא מקפידה, ואפילו לפעמים – נחשב חוצץ
אם רק מיעוט העולם מקפידים, והיא לא מקפידה לעולם – לא חוצץ
(כלומר, רק אם הרוב לא מקפידים, וגם היא. תמיד)

היא מקפידה על משו ששאר הנשים לא מקפידות

יראים, טור, רמב"ם: נחשב חוצץ

רשב"א: לא נחשב.
(בש"ע לא מתייחס)

ב"ח, שבט הלוי, ערוה"ש: כיראים והטור

רמ"א סע' יד': משמע שפוסק כטור והרמב"ם, מעצם זה שמתנה אם היא מקפדת (ולא קובע בכלליות)

יראים: אם מישהי מקפידה על דבר שרובא דעלמא לא מקפידות, אפילו אם עוברים בו מים – חוצץ.
וכן גם להפך: אם לא מקפידה על דבר, אפילו אם צמוד לבשרה, כשרובא עלמא כן מקפידות – לא חוצץ.
וכן פוסק ערוה"ש (סע' ו-ז). לדידו, הכל לפי הסובייקט (חולק על הב"י שראה פה 2 מחלוקות). וכן משמע מרבותיו של רש"י בלשנא בתרא סוגיה בפ' במה אשה ומהטור. וכן ברמ"א (ד').

פניני הלכה: רק דברים שמקפידה עליהם או מכסים את רוב הגוף/השיער - חוצצים (כהבנתי). כך לדוגמא: טבעת שלא מקפידה בכלל להורידה (גם לא לפעמים), גם אם היא צמודה כך שמים לא עוברים – לא חוצצת. (מאידך, כותב שאם הטבעת לא צמודה, בכל מקרה אינה חוצצת. כלומר, גם אם מקפידה להורידה).

סעיף ב'

משנה שבת: חוטי צמר וחוטי פשתן – לא תטבול בהם אשה עד שתרפה אותם

רש"י: מדובר בחוטים שבקליעת השיער. והם חוצצים עד שתרפה

תוס', רא"ש: מדובר בחוטים שעל השיער. חוטים שבקליעת השיער לא יעזור להרפות

ש"ע: תוס' רא"ש

רב הונא: אם דרך הלבישה אינה בצמידות לעור הגוף - לא חוצץ (דוגמתו- צוואר. שאישה לא תחנוק עצמה)
(מפה אני לומד – לא צריך שמשו יהיה רפוי לגמרי. יכול להיות צמוד, פשוט לא מהודק מאוד)

צמידות וקפידא (סע' ג'-ד)

שבת פ' במה אשה:

לשנא קמא דרב הונא בריה דרב יהושע: כל שהוא אריג - לא גזרו (כי הוא לא צמוד)

לשנא בתרא דרב הונא בריה דרב יהושע: אחיותי לא הקפידו על דבר ארוג
גמרא: ללשנא קמא – רק דבר שהוא צמוד (ולא יכולים לעבור בו מים) - חוצץ
ללשנא בתרא – כל דבר שמקפידות עליו להורידו (אפילו אם אינו צמוד ומים יכולים לעבור בו)

ב"י: ללשנא קמא, גם הקפדה היא תנאי. כלומר, אם דבר צמוד ואינו מקפידה עליו - אינו חוצץ

רש"י: לשנא קמא

רבותיו של רש"י, טור, ר' ירוחם: לשנא בתרא (כל שמקפידות להורידו בטבילה/רחצה - צריך להוריד)

רמ"א ד': דברים מטונפים/שעשויים מזהב – מקפידה עליהם. ולכן נחשבים חוצצים (טור, ר' ירוחם)
(נ"ל שגם הש"ע מסכים לזה.. וזה משתמע מסע' א')

פניני הלכה: דבר רפוי – לא חוצץ, אפילו אם מקפידה (כלומר, חולק על הרמ"א. וסובר כן בש"ע)

לבושי שרד: הטעם של גזרה של דבר שמקפדת – שלא תטבול כמו שצריך (בגלל החשש להתלכלך וכו')
לכן בדיעבד אם טבלה כראוי – עולה לה
הבהרה: רבותיו של רש"י והרמ"א הולכים בדרך לא פשוטה. לפיהם, יוצא שאם מישהי מקפידה על הורדה של דבר מה, הוא חוצץ אפילו אם הוא לא צמוד. הש"ע לא פסק בפירוש ההפך, אבל מפסיקתו בסעיף מו, שמי שטבלה עם בגדים טבילתה עולה בדיעבד, משמע שלא מסכים עם רבותיו של רש"י והרמ"א; שהרי בוודאי שמקפידים על הורדת בגדים, והנה הש"ע אומר שעלתה לה טבילה.

צמידות דבר ארוג

לשנא קמא דרב הונא בריה דרב יהושע: כל שהוא אריג - לא גזרו (כי הוא לא צמוד)

ראב"ד: דבר ארוג - רק אם הוא חלול, כמו רשת. שאז יכולים לעבור מים. אחרת - צמוד מדי

ש"ע ג': חוטים העשויים מרשת – אינם חוצצים (כי תמיד רפויים. גם אם לא מרפה אותם)

שיער

האם שיער עצמאי או חלק מהגוף (לעניין האם דבר מכסה את רוב הגוף)

רמב"ם: חלק מהגוף (יוצא קולא)

גאונים ורוב הפוסקים: נידון בנפרד (יוצא לחומרא)

ש"ע: כגאונים ורוב הפוסקים

שיער שכנגד הלב ובזקן – חוצץ (כנראה בגלל קשרים שחוסמים את המים. משנה מקוואות)
שיער ערווה - חוצץ (כי מקפידה עליו. בפנויה לא, אבל אין נפק"מ. משנה+תוספתא מקוואות)
שיער ראש ובית שחי – אינו חוצץ (מפני שאין אדם מקפיד עליו. משנה מקוואות)
ב"ח, ט"ז: אפילו אם אינה מקפידה עליו (כי אזלינן אחר רוב נשים)
בלילות ששמים על השיער (לצורך רפואה) - חוצץ, אא"כ זה במיעוט השיער (פת"ש)
קשרים (ש"ע ה')
קשר של שתי שערות או יותר יחד - לא חוצץ. לא מהודק כ"כ והמים נכנסים בו. אז אפילו אם מקפידה -לא
קשר של שערה אחת על עצמה - המים לא נכנסים במקום הקשר, לכן, אם גם מקפידה עליה - חוצץ

אשה שרוצה לגלח את השיער לאחר הבעילת מצווה

פת"ש בשם רב אחד: חוצץ, כי בסוף רוצה להורידו. לכן נחשב שמקפידה עליו

חתם סופר, פת"ש: לא חוצץ. כרגע רוצה בו. ומנהג ישראל תורה.

איסוף כללים

איסוף כללים

אחד משני דברים גורם לדבר להחשב חוצץ:

א. כיסוי של הדבר את רוב הגוף או השיער

ב. הקפדה של האשה להסירו בזמן רחצה/טבילה

לש"ע: הקפדה לבדה אינה חוצצת. אלא רק הקפדה+צמידות (כך משמע מסע' מו, שטבלה בבגדיה)

לרמ"א: גם הקפדה לבד חוצצת (לשנא ב' ברב הונא בד"י, רבותיו של רש"י)

זאת מרב יצחק בגמרא בעירובין, שמהתורה אסור רק דבר המכסה את רוב הגוף/השער + מקפידה עליו

אך מדרבנן, גם אחד מהשניים:

דבר המכסה את רוב הגוף, (למרות שלא מקפידה עליו) (='רובו שאינו מקפיד עליו')

דבר שמקפידה עליו (למרות שלא מכסה את רוב הגוף) (='מיעוטו המקפיד עליו')

לכן מותר רק: דבר שלא מכסה את רוב הגוף/השיער + לא מקפידה להורידו ברחיצתה

מיעוטו שאינו מקפיד עליו לא חוצץ גם בשיער וגם בגוף (ר"ת, ש"ע; ושלא כרש"י)

שיער נידון בנפרד (לעניין רובו)

דברים צמודים שמקפידה להורידם תמיד

דברים (צמודים) שמקפידה להוריד לפעמים (ראב"ד, ש"ע)

לעיתים רחוקות לא נחשב לפעמים (פת"ש)

דברים ששאר העולם מקפידות להוריד (גם אם היא לא) (רשב"א, ש"ע)

רמ"א: דברים שמקפידה להוריד כדי שלא יהרסו וכד', אפילו רפויים (רבותיו של רש"י)
(נראה שלש"ע דברים רפויים לא חוצצים גם אם מקפידה)

יראים, רמ"א: דברים שרק היא מקפדת, ושאר העולם לא - חוצץ

ט"ז: אם רוב העולם לא מקפידות להוריד + וגם היא לא – לא חוצץ

דברים הצמודים לגוף כך שאין המים יכולים לעבור שם, בעייתיים בד"כ. זאת כנגזרת מההגדרה של דבר שמקפידה עליו. כלומר, אם אשה מקפידה להוריד דבר מה בזמן רחצה או טבילה מפני שהוא צמוד ורוצה שהמים יעברו שם - נחשב חוצץ, אך אם למרות שהוא צמוד, אינה מקפידה - אינו חוצץ, אף אם צמוד (כך ב"י לומד מחוטי צמר ופשתן בשבת, ש"ע ב', וכן ראב"ד שהביא בסע' כג).

אולם על אף הזיהוי בין צמידות לגוף להקפדה, נראה שהש"ע פוסק שכאשר דבר אינו צמוד, הוא לא חוצץ אפילו אם מקפידה עליו (פניני הלכה לגבי תכשיטים. מתבסס על ש"ע כג, מו). אולם לרמ"א, אם מקפידה-חוצץ. כך:

דבר צמוד – אם מקפידה להורידו - חוצץ
לא מקפידה להורידו– לא חוצץ
דבר רפוי – לא חוצץ (אפילו אם מקפידה עליו)

רמ"א (ד,יד): גם דבר רפוי, אם מקפידה להורידו כגון שיהרס - חוצץ (לשנא ב' דרב הונא בד"י, רבותיו של
לבוש: בדיעבד – לא חוצץ (רק גזרה שמא) רש"י)

דברים המעידים על צמידות/אי צמידות (לש"ע דבר שמקפידה עליו חוצץ רק אם צמוד)

חוטי שער (המים עוברים בהם) (ר' יהודה. וחכמים מודים לו בזה, ש"ע ד')

חוטים למיניהם שקושרים בהם את השיער חוצצים (משנה שבת, תוס', ש"ע ב')

אא"כ חלולים ממש; כדוגמת רשת (שיכולים לעבור מים) (ל"ק דרב הונא בדר"י, ראב"ד, ש"ע ג')

משהו שהוא מקשה אחת – שמים אותו באופן שנצמד, ולכן חוצץ

דבר ששמים על הצוואר – לא חוצצים (אשה לא תהדק לצוואר כלום כדי לא להחנק) (רב הונא, ש"ע ב')

דבר שהוא כן נצמד – אפשר פשוט להרפות אותו (אא"כ הוא משולב בתוך השיער) (רא"ש, ש"ע ב')

חציצה קצח · ז-כד

המשותף למרבית מן הדברים בסעיפים הבאים: דברים שיכולים במצבים מסוימים לשנות את מצב הצבירה שלהם. הכלל לגבי כולם: כאשר הם לחים או פשוט לא יבשים - הם לא חוצצים. אבל כאשר הם מתייבשים, הם מתקשים ונחשבים ל'משו' שחוצץ וחוסם את המים מן המגע עם הגוף.
3 הדינים הראשונים - לכלוך עין, איפור עיניים ודם - עולים בין היתר בסוגיה מסוימת בנדה סז (פ' תינוקת). בחלק מנוסחי הגמרא, מופיעה בסוף הסוגיה הקביעה כי "לית הלכתא ככל הני שמעתתא". בין הראשונים, יש הגורסים קביעה זו ויש שלא. ביניהם, יש המתייחסים גם לעצם השאלה ודנים בה. הש"ע לא מתייחס לכף בפירוש, אך מכ שנקט לאורך הסימן את כל הפרטים להלכה, נראה שגורס כרש"י שכל הסוגיה להלכה (ולא אמרו את הקביעה של 'לית הלכתא ככל הני').
טוב לזכור, ונראה כי הפסיקה של הש"ע בכל החציצות לקמן מבוססת על כך:
מיעוטו המקפיד עליו חוצץ מדרבנן (ר' יצחק בעירובין). נראה שלש"ע כשמדובר בהקפדה, רק אם הדבר המדובר גם צמוד - חוצץ. לפיכך, כמעט כל הדברים המובאים לקמן (לא רק סע' ז'-ט', אלא גם אח"כ) הם דברים שמקפידים עליהם, למרות שהם מיעוט. לכן, כאשר הם יבשים וצמודים חוצצים, אך כשלחים – לא. חלק מן הדברים לא חוצצים בשום מצב מפני שלא מקפידים עליהם, ואזי הם מיעוטו שאינו מקפיד עליו.

לכלוך העין (ז')

משנה מקוואות:
לפלוף שבתוך העין – אינו חוצץ
לפלוף שמחוץ לעין – חוצץ

מר עוקבא בנדה: לפלוף לח - אינו חוצץ
לפלוף יבש - חוצץ

איך מבינים את מר עוקבא?

תוספות, ב"י ברמב"ם: לח שבתוך העין – אינו חוצץ
יבש שבתוך העין – חוצץ
מחוץ לעין – הכל חוצץ (מר עוקבא מחלק על בתוך העין)

רא"ש, טור: בתוך העין – כלום לא חוצץ
לח שמחוץ לעין – אינו חוצץ
יבש שמחוץ לעין – חוצץ (מר עוקבא מחלק על מחוץ לעין)

סמ"ג, מרדכי: גם בחוץ וגם בתוך העין – לח אינו חוצץ
יבש חוצץ (מר עוקבא מחליף את המשנה. לשון המשנה על
המצוי של כל חלק)

ש"ע: לח שבתוך העין – אינו חוצץ
יבש שבתוך העין – חוצץ
מחוץ לעין – הכל חוצץ (תוספות, ב"י ברמב"ם)

כחול (מסקרה) (ח')

שמואל בגמ' נדה: כחול שבתוך העין – לא חוצץ
כחול שעל גבי העין – חוצץ
אם היו עיניה פורחות – אפילו על גבי העין אינו חוצץ

פירוש א' לרש"י: עיניה פורחות = ממצמצת תדיר (וזה גורם לכחול שלא להתעבות ולא להיות 'משו')

פירוש ב' לרש"י, ראב"ד: עיניה פורחות = דומעת (הדמעה מרטיבה את הכחול ולכן לא חוצץ)

ש"ע: כחול שבתוך העין – לא חוצץ
כחול שעל גבי העין – חוצץ
אם ממצמצת תדיר – אפילו על כחול שעל גבי העין אינו חוצץ (שמואל, פירוש א' לרש"י)

פצעים ודימומים (ט')

משנה מקוואות: גלד שחוץ למכה (יבש) - חוצץ
גלד שעל המכה (לח/ריר) - אינו חוצץ

רמי בר חמא בגמ' נדה: דקירה של הקזת דם –
בשלשה ימים הראשונים - אינה חוצצת
לאחר מכן - חוצצת

רא"ש: כל העניין הוא אם הדם נוזלי או נקרש ומתקשה. כאשר הוא קשה – חוצץ. רמב"ח בסוגיה מלמד פשוט שדם שיוצא ממכה נגלד ונקשה בד"כ תוך 3 ימים.

ש"ע: דם יבש – חוצץ; לח (ריר) - אינו חוצץ (עפ"י משנה מקוואות)
אם יצא ממכה דם – במשך 3 ימים אינו חוצץ; ולאחמ"כ – מתייבש וחוצץ (רמב"ח + רא"ש)

האם חציצות אלו להלכה?

השאלה מוסבת על 3 החציצות בסע' ז'-ט', המופיעות בסמיכות בסוגיה בדף סז (לפלוף העין, כחול, דם פצע), ועל עוד כמה דיני רחצה שם. אך לא על שאר החציצות.

בסוף הסוגיה בנדה סז (בחלק מהגרסאות): ולית הלכתא ככל הני שמעתתא [דלא איתמר אלא לטהרות]
והלכה כדברי ריש לקיש, שאומר: אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה

גרסת רש"י, רא"ש, תוס': כל המימרות הן להלכה גם לטבילה לבעלה (לא גורסים את הקטע)

ראב"ד, רשב"א: 3 ההלכות של חציצה - לא לבעלה (גורסים הקטע, אבל זה מוסב רק על 3 המימרות)

ב"י בר' ירוחם: רק כחול שבעין לא להלכה בטבילה לבעלה (גורס שהקטע מוסב על מימרא זו)
ש"ך: אפשר להבין את ר' ירוחם כרשב"א וראב"ד

ר"ת: רק 'פתחה עיניה' הלכה גם בטבילה לבעלה. השאר לא (גורס שהקטע מוסב על הכל מלבד זה)

ר"ן: כל המימרות בסוגיה אינן הלכה בטבילה לבעלה (גורס שהקטע מוסב על הכל)

ש"ע: הביא את כל הדינים להלכה בסימן. לכן משמע שסבר כרש"י ורא"ש

ש"ך (אולי שווה לנסח סעיף של 'טבילה חוזרת', בדיעבד): לכתחילה נכון להזהר בכל, אך בדיעבד אם היה חציצה מאלו - אם קשה לה, לא חייבת לטבול שוב (ואפשר לסמוך על הר"ן)

קוץ (יא)
רא"ש, ריו"ח: אם הוא תחוב בבשר + נראה מבחוץ – חוצץ
אם לא נראה מבחוץ – אינו חוצץ (עפ"י המשנה ותוספת' על חץ)

צואה (יב) – כמו לכלוך עין או כל דבר קשה שעל הגוף. וכל הדברים האלו, למרות שאינם על רוב הגוף – אסורים מדרבנן, משום שהם דברים שמקפידים להסירם.
בוץ, טיט (יג) – כל בוץ, כשהוא קשה – חוצץ, כי כשנכנסים למים לא יורד. שלש הסוגים שבמשנה (טיט היוצרים, הבורות, של דרכים) חוצצים אפילו כשהם רכים (כי הם לא יורדים במים אפילו ברכותם).
(אותי מעסיקה השאלה האם מפריעה לנו כאן החציצה מהמים, או שזה שזה לא יורד במים זה מגדיר של הקפדה). (רמב"ם, ש"ע)
דיו חלב דבש דם שרף של כמה עצים (תות, שקמה, תאנה, חרוב) – יבשים חוצצים; לחים לא חוצצים.
שרף של שאר העצים – חוצץ אפילו לח. (רמב"ם, ש"ע)

איפור וצבע שיער (יז)

רא"ש, רשב"א: צבע פנים ושיער לא חוצץ (אפילו אם מכסה את רוב/כל הפנים).

ש"ע: פוסק כן

למה?

רשב"א, רא"ש: א. כי לא מקפידות להסירו (הפוך: חפצות בו). ב. אין בו ממש, רק 'חזותא בעלמא' (בשונה מדיו).

הגדרת דבר בעל ממשות:
שניתן למשש אותו (פניני הלכה, טהרת הבית)

מסתבר מהב"י וכן פוסק הרמ"א והרב מלמד: כל אחד מהסעיפים מספיק. כלומר:
דבר שאינו מקפדת אעפ"י שיש בו ממשות - אינו חוצץ (דוגמא: צבעית) (ר' ירוחם, רמ"א)
דבר שאין בו ממשות אעפ"י שמקפדת – אינו חוצץ (דוגמא:)

ציפורניים ולכלוכן (יח-כא)

הבדל בדין בין בצק שתחת הציפורן לזיעה שתחת הציפורן
בצק שתחת הצפורן

תוספתא: חוצץ. אפילו אם כנגד הבשר. וכ"פ ראשונים וש"ע.
צואה שתחת הצפורן
'סתירה' בין משנה לתוספתא.

משנה: צואה שתחת הצפורן לא חוצצת

תוספתא: צואה שתחת הצפורן כנגד הבשר – לא חוצצת; שלא כנגד הבשר - חוצצת

רמב"ם: כל צואה שתחת הצפורן לא חוצצת (משנה ולא תוספתא)

רשב"א, טור, ש"ע: צואה שתחת הצפורן כנגד הבשר – לא חוצצת; שלא כנגד הבשר - חוצצת (תוספתא)

סמ"ג: צואה דבוקה חוצצת; לא דבוק לא חוצצת.

ציפורניים עצמן
לא חוצצות.

גאונים, ראבי"ה: עם הצפורן עצמה אין בעיה, כי היא חלק מגוף האדם

רא"ש, רשב"א וסמ"ג מעידים: נשים נהגו לקצוץ את הציפורניים בכל זאת

סמ"ג: הן מקפידות כן בגלל חשש מטיט ובצקת שתחת הציפורן

ש"ע: צפורן עצמה לא חוצצת.

ש"ע, רמ"א: אבל נהגו לגזוז הצפורניים (כי לא מבחינים בין צואה וטיט שלא חוצצים (רא"ש, רשב"א)

הגש"ד, רמ"א: אם לא גזזה וטבלה – צריכה לטבול שוב. אפילו על צפורן אחת

אם בדקה במקום לגזוז?

מהרש"ל: אם בדקה שאין טיט וצואה – סגי בדיעבד

ב"ח, משמע ברמ"א: לא מועיל. צריכה לקצוץ ולטבול שוב.

ט"ז: אם עוד לא שמשה – צריכה לטבול שוב, כל עוד לא גזזה.
אם כבר שמשה עם בעלה – לא צריכה לטבול שוב אפילו אם לא בדקה (לגזוז זה רק מנהג)

אם טבילתה בשבת, ולא גזזה ציפורניה?

ט"ז: תבדוק ותנקה את ציפורניה היטב. אך לא תבקש מגויה לגזוז (אמירה לגוי=שבות. לגזוז זה רק מנהג)

ש"ך בנקה"כ: תבקש מגויה לגזוז. זה שבות דשבות במקום מצווה (גזיזה זה משאצ"ל)

אם הצפורן פירשה

רמב"ם: בכל מקרה לא חוצצת

טור, ש"ע: פירשה רובה – לא חוצצת
פירשה מיעוטה - חוצצת

תכשיטים (כג)

תוספתא: ...טבעות נזמים וכו' –
אם צמודים – חוצצים;
אם לא צמודים – לא חוצצים (צ"ל: אם צמודים + מקפידה)

ראב"ד: טבעת צמודה חוצצת כי מקפידה להסירה. אם לא מקפידה להוריד בכלל (בגלל שהוא נוי) – לא נחשב חוצץ (אפילו אם הוא צמוד. מיעוטו שאינו מקפיד)

ש"ע: שירים, נזמים, טבעות,
רפויים – לא חוצצים
צמודים – חוצצים
(כלומר לש"ע, אם רפוי – לא קשור למקפידה או לא)

ערוה"ש: רפויים לא חוצצים – רק בדיעבד. לכתחילה צריכה להוריד הכל.

בית הלל: רפויים חוצצים אפילו בדיעבד.
אך אם כבר שימשה מיטתה אחר הטבילה - לא צריכה לטבול שנית.

הרב דניאל (רבו של הפת"ש): אפילו אם כבר שימשה מיטתה צריכה לטבול שנית. רק אם התכשיט היה רפוי מאוד (מפני שאין אנו בקיאים מה נחשב רפוי).

ש"ך, ב"ח: תחבושות וגבס חוצצים אפילו רפויים (ר"ש וכו')

פניני הלכה: רק דברים שמקפידה עליהם/מכסים את רוב הגוף/השיער - חוצצים (כהבנתי). כך לדוגמא: טבעת שלא מקפידה בכלל להורידה (גם לא לפעמים), גם אם היא צמודה כך שמים לא עוברים – לא חוצצת (תשב"ץ).
(מאידך, כותב שאם הטבעת לא צמודה, בכל מקרה אינה חוצצת. כלומר, גם אם מקפידה להורידה).

אבק רגליים (מה)

תוספתא: לכתחילה לא תטבול עם אבק רגליים
בדיעבד – עולה/לא עולה (גרסאות)

רמב"ם: בדיעבד עולה

ר"ש: לא עולה אף בדיעבד

ש"ע: לכתחילה לא תטבול באבק שעל רגלה
ואם טבלה - לא

תחבושות (כג, מג)

בגדול, אפשר להחיל פה את הכלל שניסחתי בפתיחה:
דבר צמוד – אם מקפידה עליו - חוצץ
לא מקפידה עליו – לא חוצץ
דבר רפוי – לא חוצץ (ש"ע: אפילו אם מקפידה; רמ"א: אם מקפידה - חוצץ)

תוספתא: אגד וגבס..
אם צמודים – חוצצים;
אם לא צמודים – לא חוצצים

רמב"ם: רק אם צמודים חוצצים
ר"ש:אפילו אם רפויים חוצצים

ש"ע: גבס, תחבושת-
רפויים – לא חוצצים
צמודים – חוצצים (רמב"ם)

ב"ח: אפילו רפויים חוצצים (ר"ש)

(בסעיף מג הש"ע פוסק שאספלנית ורטייה שעל בית הסתרים חוצץ. זאת משום שהם צמודים (ומקפידה עליהם). שם הוא רק מלמד את מה שנראה לקמן, כי בית הסתרים צריך שיהיה ראוי לביאת מים, ולכן, שלא יהיה עליו חוצץ)

כינים הדבוקים בבשר (מז)

רוקח, ש"ע: כינים הדבוקים בבשר
אם יכול להסירם - נחשב חוצץ
אם לא – לא חוצץ

בגדים (מו)

לכתחילה בגדים כמובן חוצצים (כי מקפידים להורידם)

גמרא ביצה: נדה מערמת וטובלת עם בגדיה

רמב"ם, רא"ש: נדה שטבלה בבגדיה - מותרת לבעלה, מפני שהבגדים לא חוצצים

ש"ע: נדה שטבלה בבגדיה - מותרת לבעלה (רמב"ם, רא"ש)

ש"ך: רק בגדים רפויים, מפני שרק כך לא נחשבים חוצצים. טבלה בבגדים צמודים – לא עולה.

אדם אחר (להחזיק ביד של חברה) (כח)

משנה מקוואות:
האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין
ואם הדיח ידיו במים טהורים. לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה.

רבי שמעון: ירפה את ידיו כדי שיבואו בהם המים

האוחזת בחברתה בטבילה
(גם: במה חולקים ת"ק ור' שמעון)

רמב"ם: הדיחה לפני את היד – מועיל
הרפתה תוך כדי – לא מועיל, גזירה שמא לא תרפה (דעתו בת"ק)

רשב"א: הדיחה לפני את היד – מועיל
הרפתה תוך כדי –מועיל (לא מצינו בשום דבר רפוי שגזרו מפני צמוד ומהודק)

ש"ע: אשה שטבלה כשחברתה אחזה בה
אם הרפתה ידיה בטבילה או הדיחה לפני את היד – מועיל.

היתר ההדחה במים – לכתחילה או בדיעבד?

דרישה, ט"ז: לכתחילה

ש"ך: בדיעבד

איזה מים צריך?

ש"ך: דווקא מי המקווה מועילים בהדחה

ט"ז: אפילו מים תלושים מועילים בהדחה

דחיפה של חברה במקווה מצומצם (כט)

תוספתא: האומר לחברו כבוש ידך עלי במקוה מצומצם – הרי זה מגונה

מסכת דרך ארץ: אל יאמר אדם לחברו בבית המרחץ 'רום ידיך עלי'
למה מגונה? ב"י: כי המקווה בול 40 סאה, ואז אם יוציא חברו ידיו יש מצב שיהיה פחות מ40

ש"ע: מקווה שהוא בול 40 סאה – אם אמר אדם לחברו 'כבוש ידך עלי' - הרי זה מגונה (כפירושו בב"י)

בסדר שעומדת עם הרגליים על הרצפה (ל)
לא צריכה להיות באוויר (כי הרי רגליה רטובות)

חציצה קצח · כד-כז

הסימן שלנו לא עוסק רק בחציצה, אלא גם בצורך במעבר של מים בגוף. להלכה, יש מקומות שלא צריך שיבואו בהם מים ולכן גם לא נורא שיהיה בהם חוצץ. ויש מקומות שהם באמצע
[גם הסעיפים הדנים במנח הגוף נוגעים מושפעים מדיון זה. (כגון סע' לה ו-לט). אך הפרדתי אותם לחטיבה נפרדת, מטעמי נוחות.]
אם נבחן את הגוף מבחינת היכולת של המים להגיע לאזורים מסוימים, נוכל לחלק אותו לשלוש קבוצות:
אזורים גלויים – צריכים לבוא במים. אסור שיהיה חוצץ
אזורים נסתרים לגמרי (כמו הגרון) – לא צריכים לבוא במים. מותר שיהיה חוצץ.
אזורים שלעיתים גלויים ולעיתים נסתרים (פנים הפה, בית השחי, קפלים) – לא צריך שיבואו בהם מים, אך אסור שיהיה חוצץ (שיהיה ראוי לביאת מים). בדיעבד - גם אם היה בהם חוצץ - עולה הטבילה (ראב"ד).
האזורים הגלויים צריכים לבוא במים בשעת הטבילה, והאזורים הנסתרים לא (קידושין כה: 'ורחץ בשרו במים' – בשרו הנגלה).
האזורים המשתייכים לקבוצה השלישית מכונים 'בית הסתרים' ו'בית הקמטים'. מאחר ומצבם משתנה לפי הימתחות ומנח הגוף, מעמדם ההלכתי של אזורים אלו משתנה. הש"ע פוסק שלא צריכים להגיע מים לאזורים אלו, אבל אסור שתהיה חציצה. ובדיעבד, אם באזור המדובר היה חוצץ - הטבילה עלתה (ראב"ד. אבל רק אם רחצו אותו).
כלומר, דינם של אזורי בית הסתרים ובית הקמטים הוא שאם הם נסתרים באופן טבעי (כלומר, שבלי תנועות מיוחדות, במנח רגיל, האזורים האלו מוסתרים) - אין צריך שיגיעו אליהם מים. אבל כן צריך שלא תהיה עליהם חציצה. אך אם הם נסתרים באופן לא טבעי, זה כבר יותר בעייתי (וכבסע' לח-לט).

הרחבה: פניני הלכה: פניני הלכה: גם לכתחילה לא צריך שיגיעו מים לאזורי בית הסתרים, אלא רק לוודא שלא יהיה שם חוצץ (נראה שמצרף את העובדה שלפעמים הם נסתרים כדי לומר שלא צריך מים. לא מבין איך הוא מתמודד עם האפשרות שיהיו גלויים.. אולי הוא פשוט לא מצריך שיבואו מים רק אם הם נסתרים?)

הדין באזורים השונים

קידושין כה: 'ורחץ בשרו במים' – בשרו שמבחוץ, אבל לא בשרו שמבפנים (כמו פה)
בית הסתרים ובית הקמטים

במשנה מקוואות: בית הסתרים ובית הקמטים לא צריך שיבואו בהם מים (וגם מהגמרא בקידושין)
מאידך בקידושין, סיפור על שפחתו של רבי: פסל את טבילתה על עצם שהיתה בין שיניה (בית הסתרים).
מכאן למדים שעל אף שלא צריך שיבואו מים בבית הסתרים/הקמטים מים, אסור שיהיה חוצץ. (שיהיו ראויים לביאת מים. 'כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו').

הדחת בית הסתרים

ראב"ד, ש"ע: לכתחילה צריכה להדיח ולעיין בבית הסתרים (וכבסי' קצט)

אם היה חוצץ בבית הסתרים (כה; קצח, יב)
לא עיינה + נמצא חוצץ – לא עלתה (ראב"ד ש"ע)
לא עיינה + לא נמצא חוצץ – עלתה (ראב"ד ש"ע)
לא עיינה+ התעסקה בדבר ונמצא חוצץ – מחלוקת ראב"ד-ש"ע | רוקח-ש"ך

ראב"ד, ש"ע: אם נמצא אחר הטבילה חוצץ בבית הסתרים - עלתה טבילה. תולים שהוא הגיע אחרי.

בדיקת הפה ומנהג הנשים (כד)

פה - בית הסתרים

קידושין: שפחתו של רבי שהיה לה עצם בפה בזמן הטבילה. פסל את טבילתה כי בית הסתרים צריך להיות ראוי לביאת מים.

רא"ש לפי זה: אשה צריכה לבדוק שאין דבר חוצץ בשיניים (כגון שיורי מאכל).

ב"י: מנהג יפה של נשים - שנהגו שלא לאכול בשר ביום הטבילה, כדי שלא ייכנס בין השיניים ויחצוץ.

רא"ש: מנהג יפה של נשים – מהרחיצה לא לאכול כלום בין עד הטבילה

ש"ע: אשה צריכה לבדוק לפני הטבילה שאין לה בפה חוצץ (רא"ש עפ"י מעשה שפחתו של רבי)
ויש שנהגו שלא לאכול בשר ביום הטבילה כדי שלא יהיה חוצץ (ב"י)

רמ"א: בין הרחיצה לטבילה – אין לאכול (עפ"י המנהג שהביא הרא"ש)

ישבן ואיבר המין (רמ"א מג)

ראב"ן, רמ"א בי"א: שאשה צריכה להתפנות בשירותים לפני הטבילה, מפני שנקבי הצואה והשתן נחשבים כבית הסתרים (ולכן צריך שיהיו ראויים לביאת מים. והצואה נחשבת כחוצץ לדעתם)

ש"ך: בדיעבד לא מעכב

ערוה"ש מסביר כש"ך:
מבחוץ – אכן אשה צריכה לנקות טוב, שמא תהיה צואה יבשה.
מבפנים – יש עניין שתלך לשירותים (כי"א ברמ"א), אך בפועל בדיעבד – בכלל לא נחשב כמקום
שצריך שלא יהיה בו חוצץ. משתייך לקבוצת האזורים הנסתרים תמיד

חוצץ בסדקים של הרגליים (מב)

(הגמרא בקידושין כה שמגדירה לנו שבית הסתרים לא צריך מים, אך צריך שיהיה ראוי לביאת מים)

ר' עקיבא בתוספתא מקוואות: שבבי עץ וכד' שנתקעו בסדקי הרגליים - לא חוצצים (נחשב כבית הסתרים)המשנה במקוואות קובעת שבית הקמטים ובית הסתרים לא צריך שיבואו בהם מים. העמדה של ר' עקיבא הגיונית לפי זה. זוהי רק הגמרא בקידושין שמוסיפה את הדין של 'ראוי לביאת מים'. מכאן אפשר להציע שאולי מדובר בהלכה מאוחרת יותר מתקופת התנאים.

רמב"ם: שבבי עץ וכד' שנתקעו בסדקי הרגליים – חוצצים (עפ"י הגמרא בקידושין)

ש"ע: כרמב"ם עפ"י קידושין
(בב"י התקשה למה הרמב"ם פסק כנגד ר' עקיבא. לדעתי: ר' עקיבא מנמק את ההיתר בזה שסדקי הרגל נחשבים בית הסתרים. אבל דין בית הסתרים הוא שצריכים להיות ראויים לביאת מים, ושלא יהיה חוצץ)

גדרי טבילה מגזירות שונות קצח · לא-לד, מא

שהילד לא יהיה בידה לפני (מא)

גרסת ר"ח ורמב"ם, ש"ע: מי שבנה/בתה הקטנים היו לידה סמוך לטבילה – לא עלתה לה טבילה. משום שילדים מלוכלכים, ולכן יש חשש שנדבק בה מהם משו חוצץ (כמו בוץ)

גרסת תוס', ב"ח, ש"ך: בדיעבד אם כבר טבלה - עלתה לה (אין גורסים את האיסור הזה במימרא)

טבילה על גבי כלי (לא-לב)

מהתורה – אסור לטבול בתוך כלי (סימן רא)
מדרבנן – אסור לטבול על גבי כלי. וזה נושא הסעיף שלנו

אסור לטבול ע"ג כלים שמקבלים טומאה (רבא) משום גזירת מרחצאות (רב כהנא)
אסור לטבול על גבי כלים שאינם מקבלים טומאה משום חשש פחד (רב חנן מנהרדעא)

יש מחלוקת ט"ז ש"ע. הש"ע הולך עם הראב"ד רשב"א עד הסוף, ולכן מתיר רק דברים שאינם כלים וגם אין בהם פחד. הט"ז הולך עם הרא"ש ומצריך רק שלא יהיה חשש פחד.

עיקר הדין

נדה סו (פ' תנוקת)

רבא: אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול

רב כהנא: הטעם - משום גזירת מרחצאות (במרחצאות היו אמבטיות מחרס. לכן, מדובר בחשש שמא
לכן, בכלי עץ מותר יחשבו שמותר לטבול במים שאובים)

רב חנן מנהרדעא: הטעם – שמא מפני חוסר היציבות והפחד ליפול לא תטבול כראוי

ראב"ד, רשב"א:
לא תטבול כשהיא עומדת על שום כלי (אפילו לא מקבל טומאה; שמא מפני הפחד ליפול לא תטבול כראוי)
בדיעבד אם טבלה –
אם היה כלי שלא מקבל טומאה – עלתה לה טבילה (כי סוף סוף טבלה יפה)
אם היה כלי שמקבל טומאה – לא עלתה לה טבילה (גזירת מרחצאות)

רשב"א בתשובה: איך לפתור? שיהיה כלי שאינו מקבל טומאה + שיהיה רחב מספיק שלא תפחד ליפול (לכן לא תטבול על מדרגות עץ, אלא על מדרגות אבן שיהיו רחבות מספיק)
(רשב"א וראב"ד הולכים גם עם רב חנן וגם עם רב כהנא)

ט"ז: למה בכלי טומאה גם בדיעבד לא עולה טבילה? משום שיטעה לומר שיש היתר לטבול במרחץ (וזה שייך גם אם כבר טבלה)

רא"ש: לא מחלק בין כלי חרס לשאר כלים (והולך רק עם רב חנן)
ר"ש: גם הולך עם רב חנן. השאלה היא רק הפחד שתיפול. ומשמע שמתיר לטבול בכלי אם הוא יציב ולא תפחד ליפול
ב"י ברא"ש: גם אם הכלי מחובר ויציב אסור (גזירה שמא תבוא לטבול על כלי לא יציב)
ואפילו בדיעבד לא עולה טבילה
טור ברא"ש: בדיעבד עולה לה טבילה

ש"ע: + אין טובלים בכלים. לכן, לא תעמוד אשה על גבי כלי כשהיא טובלת
בדיעבד אם טבלה –
אם היה כלי שלא מקבל טומאה – עלתה לה טבילה
אם היה כלי שמקבל טומאה – לא עלתה לה טבילה (רשב"א, ראב"ד)
+ לכן, לא תטבול על מדרגות של עץ, אלא על מדרגות מאבן שיהיו רחבות כך שלא תפחד
(רשב"א בתשובה)
(כלומר, לש"ע מותר לטבול על גבי דברים שאינם כלים (כגון זמורות) או כלים שאינם מקבלים
טומאה ואין בהם חשש פחד)

ב"ח: בדיעבד לא עולה טבילה גם בכלי שלא מקבל טומאה

ש"ך: חולק עליו. הוא קורא לא נכון את הסוגיה ואת רש"י

קרשים במקווה

מהרם פדאווה, מהר"י כ"ץ (מקראקא), ב"ח: נסרים במקווה (מעין דק) – מותר. משום שלא נחשב ככלים, אלא כחלק מהבניין (משום שממוסמרים וכו').

ערוה"ש: מצדד בדבריהם. וסובר שגם מדרגות במקווה שפסק הש"ע כרשב"א בתשובה, שאסור לעמוד עליהן – ברור שבפועל היום המדרגות האלו הן יציבות ומחוברות היטב כך שנחשבות חלק מהבניין, ולא ככלי. רק צריך שיהיו רחבות מספיק כך שלא תפחד לפול

ט"ז: כן נחשבים ככלים. אלא סובר שצריך ללכת עם הרא"ש ולהגיד שאין גזירת מרחצאות, רק חשש ביעתותא. לכן, מה שנהגים לשים נסרים - מותר. והרי שקיי"ל במנהג שלא כש"ע (! כי פוסק כראב"ד רשב"א)
יוצא שהט"ז גם חולק על מה שפסק הש"ע כרשב"א בתשובה, לגבי מדרגות עץ. לפיו, צריך רק שלא תפחד

ש"ך: ההיתר הוא משום שהנסרים אינם מיועדים למדרס (ורק נסרים העשויים למדרס מקבלים טומאה)

סילון עץ

רא"ש בתשובה, ש"ע: מותר לעמוד על סילון עץ הקבוע בקרקעית אם אין לו לבזבז
ט"ז, ש"ך: כאן הש"ע פוסק להתיר כי
אין חשש ביעתותא
הסילון לא נחשב כלי בגלל שאין לו לבזבז. ולכן לא מקבל טומאה

טבילה במקום מלוכלך (לג)

נדה סו (פ' תנוקת)

שמואל בר רב יצחק: אסור לטבול בנמל

מה עניין האיסור?

רש"י: הטעם – משום הטיט, שיידבק לה לגוף ויחצוץ. (נמל – מקום שהאוניות עוגנות ומפרישות לכלוך)

טור: לרש"י אפילו בדיעבד לא מועיל (כך גורס בגמרא. בגלל החציצה)

רא"ש, טור: מתקשים עם רש"י. מה הבעיה? הרי המים יבואו קודם
ר"ן: (ב"י מצדד בו, ממה שפוסק כחשש לטיט בש"ע)

ב"י: רש"י בכל מקרה מוזר. מה שונה נמל מכל מעיין שיש בו בוץ וטיט?

ש"ע: אשה לא תטבול במקום שיש בקרקעיתו טיט, משום חציצה (אא"כ תשים על הטיט משו שיכסה, אך שלא יהיה כלי, מפני גזירת טבילה ע"ג כלי) (הבנת רש"י בשמואל בר"י; ב"י שלאו
י"א: אם טבלה - לא עלתה לה דווקא נמל, אלא כל מקום שיש בו לכלוך)

ש"ך: לש"ע כל הבעיה במעיינות – רק בטיט עבה, שהרי כך פסק הש"ע בסע' יד.
לכן, נראה שעל זה סומכים אלו שטובלים במקומות שיש בהם טיט (כי הטיט כיום לא עבה)
בנוסף – רוב הפוסקים לא סוברים כמו רש"י, ומתירים לטבול במקום שיש טיט (אפילו עבה)

ערוה"ש: לכתחילה יש להחמיר ולהזהר מכל סוג טיט. ובדיעבד אפשר להקל כרוב הפוסקים

ט"ז: לשיטתנו - מותר לה לכסות הטיט גם בקרשים וכל כלי כל עוד אין חשש שתפחד ליפול

טבילה במקום חשוף/ציבורי (לד)

נדה סו (פ' תנוקת)

שמואל בר רב יצחק: אסור לטבול בנמל

מה עניין האיסור?

ר"ת, ר"ח, רמב"ם: הטעם – מדובר במקום ציבורי, ומפני החשש שיראו אותה, תמהר ולא תטבול כראוי

רשב"א, טור: לשיטתו – אם טבלה כראוי, בדיעבד עלתה לה

רא"ש, תוס': לשיטה זו - אם תעשה גַדר - כך שלא תחשוש שיראו אותה - יכולה לכתחילה

ש"ע: אשה לא תטבול במקום שיש חשש שיראו אותה (כי תזדרז ולא תטבול כראוי)
בדיעבד, אם טבלה ואמרה שעשתה כן כראוי – עולה לה (ר"ת ר"ח בשמואל בר"י, רשב"א שבדיעבד עולה)

מנח הגוף בשעת הטבילה קצח · לה, לח-לט

'כדרך גדילתה' (לה)

בקיצור, להלכה צריכה:
א. שתהיה קצת כפופה קדימה (כמו סקווט. לא כפופה מדי ולא זקופה מדי) (רשב"א, טור)
ב. שהאזור שתחת השדיים יהיה כמו שהוא בשעת הנקה (תוספות)
ג. שהיד תהיה מעט רחוקה מהגוף, כך שיהיה רווח בין הזרוע לבית השחי (תוספות)
ד. חוץ מאלו, אינה צריכה להרחיק ולהזיז איברים
בדיעבד, אם עברה על סע' א, עלתה לה טבילה, אך י"א שלא.

יסודות

משנה נגעים: כאשר הכהן בוחן את גופו של האדם כדי לראות אם יש לו נגע, הוא צריך לעמוד במנח מסוים.
האיש: עומד כאילו הוא עודר ומוסק זיתים
האשה: כאילו היא 'עורכת' ומניקה את בנה.
'כאורגת בעומדים לשחי ליד ימנית'
(רמב"ם בפיה"מ: עורכת - יושבת בפישוק רגליים
כאורגת – תנוחת האורגת דבר מה מאונך, ופושטת את יד ימין עד שבית השחי גלוי)

נדה סז (פ' תינוקת):
ריש לקיש: האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, כדתנן בנגעים..
מה הכוונה ב'דרך גדילתה'?

רשב"א, רא"ש (רש"י בסימן שאלה): הכוונה שלא תתנהג באופן מיוחד בגופה, אלא תהיה כרגיל
(רשב"א: כשהאשה מתנהגת בצורה טבעית, כדרך גדילתה אז גופה הוא כאילו היא עורכת מניקה את בנה. לכן אומר ר"ל 'כדתנן')

סמ"ג: הפוך. ריש לקיש דורש שהמים ייכנסו לכל מקום.

ב"י בר"ן: צריכה להיות כמו שהיא בשעת מלאכה:
מה שבשעת מלאכה (אריגה) מתגלה – צריך להיות גלוי בשעת הטבילה (שחי של יד ימין,
מה שבשעת מלאכה לא מתגלה – לא צריך להיות גלוי בשעת הטבילה (שחי של יד שמאל,
ב"י בטור: גם שחי שמאל מתגלית בשעת מלאכה (ולכן נקט מסיקת זיתים, ולא אריגה)
[
רש"י: שתתנהג בטבילתה כרגיל. ולא אכפת לנו אם המים לא מגיעים למקומות מסוימים בגלל זה. היא לא צריכה לשנות שום דבר במנח גופה.
רש"י מפרש את המשנה בנגעים בהתאם להבנתו: עודר, מוסק וכו' הן תנועות טבעיות, ולא מתאמצות. וכשם שבנגעים האדם לא צריך צריך לעשות תנועות מיוחדות כדי שהכהן יוכל לראות, כך גם האשה בטבילתה לטהרה.
מצד שני מפרש:
אם הנגע של האשה בבית השחי – תהיה כאורגת.
אם הנגע של האשה בבית הערוה – תהיה כופפת את עצמה כאילו מניקה את בנה.

תוספות: אם הנגע שלה בשד תעשה כאילו מניקה את בנה (ולא אם הוא בבית הערוה). כלומר: תגביה קצת את השד.

זקיפות וכפיפות

רשב"א: לא תטבול זקופה ממש או כפופה ממש (אלא כדרך גדילתה)

טור-ש"ע: לא תטבול זקופה מאוד או כפופה מאוד, מפני שאלו מצבים שגורמים לקפלים באזורי בית הקמטים
אלא תתכופף קצת, מפני שאז בתי הקמטים של אזור הערווה נפתחים.

ש"ך: כל העניין פה הוא רק בשביל איזורים גלויים, שבתנוחות האלו מגיעים אליהם מים טוב, אבל לא בשביל האזורים שלפעמים אינם גלויים, שהרי אינם צריכים מים (רק שלא תהיה חציצה). (נראה שהרב מלמד לא מסכים איתו, וגם בלשון הש"ע דבריו קשים).

ירכיים

סמ"ג: צריכה להפרידן זו מזו, כדי שייכנסו מים

רא"ש: לא צריכה להפרידן באופן יוצא דופן. שתתנהג כרגיל

תוס', ב"י: צריכה להפרידן קצת

ש"ע: לשון הרא"ש. ואולי כיוון בזה למה שהעיר עליו בב"י.

ידיים

רש"י: תהיה כאורגת (שמושיטה יד, ואז בית השחי גלוי)

רא"ש: לא צריכה להגביה ידיה. שתתנהג כרגיל.

ש"ע: שיהיו כמו שידיה בשעה שאורגת, אבל אין צורך שתרחיק מדי

בדיעבד

בדיעבד, אם לא טבלה כדרך גדילתה, האם עלתה לה טבילה, או שנצריך אותה לטבול שוב? נראה שהדבר תלוי בשאלה האם דברי ריש לקיש נאמרו להלכה גם לטהרת האשה לבעלה, או רק לטהרות. (לוודא שהתאמתי נכון בין דברי הש"ע לראשונים. לא בטוח שהש"ע שהתייחסתי אליו מדבר על דרך גדילתה, אלא אולי רק על זקיפות וכפיפות).

הרחבה: הרב מלמד וערוה"ש: הרב מלמד מבין שהפסיקה של הש"ע שבדיעבד עולה לה היא מפני שבפועל מדובר בתנוחה טבעית, והרי שאז אם לא הגיעו מים לאזורי בית הקמטים – זה לא פוסל, וכבסע' כה (שאזורי בית הקמטים והסתרים לא צריכים שיגיעו אליהם אם הם נסתרים, רק שלא תהיה חציצה). הוא גם פותר בכך את קושיית הש"ך, שסבר שרק מי שסובר שהמימרא של ר"ל לטהרות ולא לבעלה מקל בזה, אבל הש"ע לא מצדד בהם (כי פוסק את שאר המימרות).
ערוה"ש לא רחוק מהרב מלמד, וסובר שבאמת כל עניין הכפיפות או הזקיפות היתרה הוא חשש קל, ולא מעכב בדיעבד.

האם ריש לקיש רק לטהרות, או גם לבעלה?

הערוך: עלתה לה טבילה (דברי ר"ל נכללים בדברים שנאמר עליהם בסוגיה 'לית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא לטהרות'. ועיין עוד בסע' ז'-ט')

רשב"א בתשובה: לא עלתה לה טבילה (דברי ר"ל גם לטהרה לבעלה)

ש"ע: אם אשה שינתה בשעת הטבילה, והזדקפה או התכופפה ביותר – עלתה לה טבילה.
וי"א: לא עלתה לה

קפיצת איברים בכח (כז, לח-לט)

בסע' לה הש"ע נוקט בסתם שאם מישהי טבלה בכפיפות יתר או זקיפות יתר, בדיעבד הטבילה עולה לה (נ"ל שהכוונה למרות שעשויים להיווצר קפלים שלא הגיעו אליהם מים. והטעם – למרות שמדובר באיברים הגלויים לפעמים, סוף סוף הם מוסתרים כעת מפני שהתנהגה באופן טבעי, כדרך הילוכה. וכ"כ בפניני הלכה). אבל, אם לא הגיעו מים לאיברים מסוימים בגלל שקפצה אותם בכח – הטבילה לא עולה (כי זה לא טבעי, לא כדרך הילוכה, ואז שוב אכפת לנו, שהרי מדובר באיברים שגלויים לפעמים).

כללי

משנה מקוואות: קפצה ידיה, קרצה שפתותיה – כאילו לא טבלה

שפתיים (לח)

[להעביר אולי את הקטע המסומן לחטיבה של חציצה, לתת חטיבה של איברים שלעיתי נסתרים ולעיתים לא]
לגבי הפה - בדיון על חציצות, ראינו שהאברים הנסתרים בגוף לא צריכים שיבואו בהם מים, ואין בעיה שיהיה בהם דבר חוצץ. אולם אזורים שלעיתים נסתרים ולעיתים גלויים ('בתי הסתרים' ו'בתי הקמטים'), אסור שתהיה בהם חציצה. וכך פסק הש"ע בסע' כד לגבי חלל הפה.
לגבי השפתיים - בשונה מחלל הפה, השפתיים עצמן נחשבות לאזור גלוי, וצריך שיבואו במים. על כן, המשנה במקוואות קובעת כי אם האשה קיפצה את השפתיים בשעת הטבילה, הטבילה לא עלתה, מפני שאולי לא הגיעו מים בעקבות כך. לכן צריכה לא לקפוץ שפתיה בשעת הטבילה.

עיניים (לט)

ר' יוחנן: אשה שבטבילה עיניה היו פתוחות מאוד או עצומות מאוד – הטבילה לא עלתה לה.

רש"י: איפה החציצה כאן? כשפותחת מדי – החציצה לא מגיעה לעפעפיים
כשעוצמת מדי – לא מגיעים מים מתחת לעיניים

רמב"ן, ר"ן: בדיעבד עולה לה (המימרא היא בין המימרות שהן רק לטהרות ולא לבעלה)
אז איך כן יהיו עיניה?

רא"ש בהלכות נדה: צריכה שיהיו עיניה עצומות בעדינות

ב"י: משמע שאפילו קצת פתוחות זה בסדר. כי כך דרך גדילתה

ש"ע: לא תעצום עיניים חזק מדי, ולא תפתח אותן חזק מדי
י"א: שאם עשתה כן – לא עולה לה הטבילה

ש"ך, ערוה"ש: בדיעבד אפשר להקל בזה.
הש"ע הביא את זה רק בי"א
במשנה במקוואות עיניים לא הוזכרו
אי אפשר באמת לפתוח ולסגור כ"כ חזק עד שלא יגיעו מים (שלא כמו שפתיים)

פניני הלכה: לא הזכיר עצימת/פתיחת עיניים בחוזקה בין הדברים שמעכבים גם בדיעבד
(הוא צירף את דעת הרמב"ן והר"ן שר' יוחנן בין המימרות שנאמר עליהן שהן רק לטהרות, ולכן במשנה לא מוזכר עיניים)

ידיים (כז)

במשנה מקוואות מוזכר שקפיצת ידיים ושפתיים היא בעייתית. ומי שטבלה כשקפצה את כף היד שלה כך שלא הגיעו מים לפנים היד - לא עלתה הטבילה. וכן פסק בש"ע.

גובה מי המקווה קצח · לו-לז

הלכות המקווה אינן מעניינו כאן, אך בעקבות הדיון במנח הגוף בשעת הטבילה אשר יש לו השלכה על גובה מי המקווה, התייחס הש"ע לפרט זה.
לפיו: מעיקר הדין, אשה יכולה לטבול בכל מקווה של 40 סאה, לא משנה מה גובהו. זאת בתנאי שהיא יכולה לטבול כל גופה בבת אחת, ואפילו אם זה אומר שתשתטח על הרצפה (רשב"א, ריו"ח, ר"ן, גאונים). אולם מנהג הידור הוא שמי המקווה יהיו לפחות זרת מעל הטבור (בערך גובה הלב) (רשב"א). זאת כדי שלא יהיה מצב שלא תטבול יפה. כגון שתתכופף יותר מדי כדי לכסות את כל גופה במים (וכבסע' לה).
הש"ע כתב בסתם את מנהג ההידור

רשב"א בתשובות: אפשר לטבול במקווה כל עוד גובהו מאפשר לאשה לטבול את כל גופה בבת אחת, גם אם
תתכופף. אבל עדיף שלא תצטרך להתכופף מדי.
ואם הגובה מאפשר לה לטבול רק אם תשטח על הרצפה – גם אפשר
אבל ב'מקום ותיקין' ראוי לחשוש שמא לא תטבול יפה במקווה כזה. ויסמכו רק על
מקווה שגובהו לפחות זרת מעל הפופיק

ר' ירוחם, גאונים, ר"ן: כל עוד יכולה להתכסות כולה בבת אחת - מספיק. אפילו אם משתטחת (כסתם
הרשב"א)

ש"ע:
+ צריך שהמקווה יהיה בגובה של לפחות זרת מעל הפופיק (בערך גובה הלב) ('ראוי במקום ותיקין' ברשב"א)
+ יש מי שאומר שאפילו אם יכולה להתכסות כולה בבת אחת רק אם תשכב - זה בסדר (ריו"ח, ר"ן גאונים)

ערוה"ש: לכתחילה תשתדל לטבול במקווה שמגיע לגובה הלב, אך שלא יעכב את טבילתה

פניני הלכה: צריך גם שלא יהיה עמוק מדי, כדי שלא תחשוש מהמים. אך גם בזה, בפועל לא מעכב אם המים עמוקים.

בלנית קצח · מ

סיבת הצורך

[יסוד הדין ברא"ש לצורך בבלנית הוא נטו בגלל המורכבות של שיער]

רא"ש: בזמן הטבילה צריכה להיות אשה שתראה בשביל הטובלת שכל השיער שלה נכנס למים

ראב"ד, רשב"א: אם השיער קשור בצורה כזו שנכנס כולו בקלות למים– יכולה לטבול לבדה
(כמובן שהשיער יהיה קשור ברפיון, כך שלא יהיה חוצץ. ולמרות שבסע' )

ב"י: הם לא חולקים על הרא"ש. זו עצה שעובדת גם לדעתו

ב"ח: הם כן חולקים על הרא"ש. לרא"ש כריכת השיער מועילה רק אם אין מי שתצפה
לראב"ד כריכת השיער מועילה אף אם יש מי שתצפה.
הב"ח סובר בזה כרא"ש

ש"ע: + בשעת הטבילה, צריכה להתלוות לטובלת מישהי שתראה שכל השיער נכנס למים ולא צף
(רא"ש, ראב"ד רשב"א)
+ אם אין מי שתתלווה לטובלת
או שחשוך והמלווה לא יכולה לראות את השיער – יכולה לכרוך את שערה בדבר שלא חוצץ
(ראב"ד, רשב"א)

ערוה"ש: שנשים צעירות פחדו בטבילתן, ובכך יש חשש שלא ייטבלו כראוי. עובדה זו סייעה גם היא
להתפשטות המנהג של התלוות אשה

סדרי טהרה, ערוה"ש: אם אין מי שתלווה - יכולה גם לתפוס את השער ביד ולעזוב אותו כשהיא במים

פניני הלכה: אם אין מי שתלווה -
בעלה יכול לשמש כמלווה (כמהרמ"מ. גם נו"ב)
אם יש לה שיער קצר - יכולה לטבול לבד

פניני הלכה: לכן, אשה שמסיבות כלשהן לא רוצה שבלנית תראה אותה – לא חייבת לקיים את המנהג.
אבל אם יש מקומות שרוצים שבמקווה שלהם ייטבלו רק עם בלנית – יכולים, אך שתהיה
חלופה סבירה.
(א. הראב"ד כתב את איסוף השיער כחלופה גמורה למלווה, ולא רק בדיעבד [כמו שמתנסח הש"ע ושאר פוסקים]. ב. יש ראשונים שבכלל לא הזכירו את דין בלנית [רי"ף, רמב"ם ועוד])

פניני הלכה: למרות שעיקר תפקידה של האשה הצופה הוא לצפות בשיער, יש שנהגו לבקש עזרה בבדיקה שאין חציצה במקומות שהן לא יכולות לראות. כך נוסד מנהג הבלנית, שמסייעת בכל ומדריכה צעירות.
יש מקומות שהבלנית עוברת על רשימה של פרטים הלכתיים. אבל מיסוד הדין אין היא מגדירה מה נכון ומה לא, ואפשר להיוועץ עמה, אך היא לא מחליטה.

זהות הצופה

כלבו בשם מהרמ"מ: צריכה להיות אשה יהודיה בת 12 ומעלה או בעלה

ש"ע: פסק כן (הזכיר רק יהודית בת 12, ולא 'בעלה'. נו"כים לא העירו על כך, לכן נ"ל שהש"ע לא חלק על
המהרמ"מ)

בדיקה, חפיפה והדחה קצט · א-ב

מבוא לנושא: עם תום ספירת השבעה נקיים, לפני שיוכלו להתקרב האיש והאשה, האשה צריכה לטבול. שנאמר: "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". וגם: והדוה בנדתה" – בנדתה תהיה עד שתבוא במים.

סה"כ אלו הדברים שצריכה אשה לעשות קודם טבילה:
עיון ובדיקה של הגוף כולו שאין בו חציצה – מדאורייתא (בבא קמא)
חפיפה של כל הגוף והשער - מתקנת עזרא (רא"ש, ר"ן) (בבא קמא)
סירוק - מתקנת עזרא (לרמב"ן)
הדחת בית הקמטים – רבא (נדה)

עיון וחפיפה

עיון

בגמרא בבבא קמא מתואר כי עזרא תיקן שאשה תהא חופפת. אך הגמרא מסיקה שקודם לכן, מדין תורה, אשה הייתה צריכה רק לעיין ולבדוק שאין דבר חוצץ בגופה ושערה.
ר"ן רשב"א וכו הסבירו שהעיון נעשה גם במקומות שיש בהם שיער וגם במקומות שאין בהם שיער.
וכן פסק בש"ע: לפני הטבילה האשה צריכה לעיין בכל גופה (ושיערה) ולבדוק שאין שום חוצץ)

תקנת עזרא

תקנת עזרא מופיעה בבבא קמא: אחת מעשר תקנות עזרא שתהיה אשה חופפת וטובלת

הרחבה: קושיית הגמרא: הגמרא מקשה: הרי כבר מהתורה צריכה לחפוף לפני (ברייתא: "ורחץ את בשרו במים" – גם את הטפל לבשרו. כלומר, גם את השיער. וכן "ורחץ את בשרו במים" – שלא יהיה חוצץ בין בשרו למים. לפי שני אלו גם בין השיער למים אסור שיהיה חוצץ ולכן צריכה לחפוף)

ומסיקה הגמרא: מהתורה צריך רק לעיין ולוודא שאין חוצץ (וזו הברייתא), ובא עזרא ותיקן שצריך לחפוף

מהי תקנת עזרא?
(בפועל, כמעט לכל הראשונים יוצא שהתקנה היא לחפוף את כל הגוף)

ר' שמעיה עפ"י רש"י: לחפוף את כל הגוף (גם את השיער וגם את הגוף)
ב"י: כשאומרים גוף -זה כולל שיער (עלול להשתמע מהטור והרמב"ן שכשאומרים 'כל הגוף' לא כן)

ר"ת, רא"ש, רמב"ם, רמב"ן: לחפוף רק את השיער
(בגוף צריך רק לעיין [כדין תורה שבגמרא])

רא"ש, ר"ן: אבל בפועל מנהג ישראל לרחוץ גם את הגוף, ולא רק את השיער.

רמב"ן: מתקנת עזרא – גם לחפוף בחמים, לסרק, ולהתיר קשרים בכל שיער בגוף

ש"ע: לפני הטבילה, אשה צריכה:
לעיין בכל גופה ובשיערה, ולבדוק שאין שום חוצץ (דין תורה בבב"ק)
לסרק את שערה (רמב"ן)
לחפוף את כל גופה בחמים (רא"ש ר"ן)

האם חפיפה מחליפה עיון?

ר"ן: בגלל שנהגו בנות ישראל לשטוף את כל הגוף – הן לא צריכות לעיין ולבדוק לפני הטבילה

ט"ז: חפיפה ורחצה מחליפה עיון בדיקה

סדרי טהרה: צריך גם עיון. לא הכל יורד במים

הרחבה: ערוה"ש ופנה"ל: ערוה"ש: אכן צריך גם עיון. אבל אם תתרחץ בחמין – סגי (כי בוודאי שתעיין גם)
פנה"ל: משמע כט"ז

מתי תעיין ותחפוף?

רשב"א: סמוך לטבילתה

ש"ע: פוסק כן

סירוק (א)

רמב"ן: מתקנת עזרא שתהיה מסרקת לפני טבילה (בנוסף לחפיפה וכו')
וכן פסק ש"ע: אשה צריכה לסרק את ראשה במסרק (כדי שלא יהיו שערותיה נדבקות זו בזו)

הדחת בית הסתרים (א)

(לעיל סי' קצח למדנו כי 'בית הסתרים' הוא כינוי לאיזורים בגוף שלעיתים גלויים ולעיתים לא, כבית השחי)

נדה סו

רבא: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שהאשה תדיח בית קמטיה במים (לפני הטבילה)
וכן פסק ש"ע: אשה צריכה בית השחי ובית הסתרים שלה במים

במים או כל נוזל?

רבא: במים

מהרי"ק, רמ"א: הדחת בית הסתרים תיעשה במים ולא בשאר משקים

פת"ש: בשאר המקומות (שאינם בית הקמטים והסתרים) ניתן להדיח בשאר משקים

במה חופפים (ב)

בנדה, בשם רבא: אשה תחוף בחמין (אפילו חמי חמה) ולא בצונן משום "דמשרו מזייא"
ולא תחוף בנתר או אהל, כי מוציאים ומסבכים השיער (ואז המים לא מורידים לכלוך)
מה הבעיה במים קרים?

רש"י: מקשים את השיער ומסבכים אותו, ואז הלכלוך לא יורד

רמב"ם, טור: מסבכים את השיער

גרסת ר"ח: לא תחוף גם בחמי חמה

מהר"י קולון: בדיעבד אם חפפה באחד מאלו, ורואה שאין קשרים בשיער - הכל בסדר.

ש"ע: החפיפה תהיה במים חמים (אפילו חמימים כחמי חמה) ולא במים קרים (רבא)
ולא תחוף בנתר אהל, או כל דבר שמסבך את השיער (טור, ולא כמהריק)

רמ"א: בדיעבד, אם חפפה באחד מאלו ורואה שאין קשרים בשיער – תופס (מהרי"ק)

טהרת הבית: מצדד ברמ"א. ולכתחילה אפשר אפילו בפושרים

האם הבעיה היא רק בדברים שהזכיר רבא?

טור, ב"י: הבעיה היא בכל דבר שגורם לקשרים בשיער

מהרי"ק: הבעיה היא רק בחפיפה בדברים שהזכיר רבא (אין לנו אלא מה שאמרו חכמים)

מהרי"ק, רמ"א: אם רופאים אסרו על אשה לחוף את שיערה במים, אלא רק ביין – תשאל אותם אם היין מסבך את השיערות. ואפשר לסמוך עליהם בזה.
אם לא יודעים – שתנסה.

זמן החפיפה: סמוך לטבילה קצט · ג-ז

עיקר הדין (ג)

הסתירה בין דברי האגרת של רבי גוררת תירוץ. רש"י והשאילתות מפרשים אחרת את התירוץ, ומציעים כל אחד אידיאל אחר לזמן החפיפה. אולם המשותף לשניהם הוא דברי הגמרא: החפיפה צריכה להיות כמה שיותר סמוכה לטבילה. אך לדעת רש"י (וקריאתו את התירוץ), בדיקה ביום היא משובחת יותר מאשר בלילה, משום שהיא נעשית בנחת. על כן, הוא סובר שכשאפשר, כדאי שתעשה אשה את החפיפה סמוך לשקיעה. וכך, היא נעשית ביום, אך סמוך יחסית לטבילה. ורק כשאין ברירה (כגון כשהטבילה במוצ"ש, ואזי לא יכולה לחפוף ביום מפני שאסור לחוף בשבת) – תחפוף בלילה.
לדעת השאילתות, אין עניין של חפיפה ביום לכתחילה, אלא רק בדיעבד. וברור שהחפיפה צריכה להיעשות בלילה, משום שכך תהיה הכי סמוכה לחפיפה. ורק כשאין ברירה (כגון שהטבילה בערב שבת, ולא תוכל לחפוף בלילה משום שאסור לחוף בשבת) – תחפוף ביום.
הרא"ש והתרומה העידו על מנהגן של נשים לצאת כשתי הדעות, ולהתעסק בחפיפה למשך כל בין השמשות. וכך כותב הש"ע שהוא 'המנהג הכשר'.

נדה (פ' תינוקת):

בגמרא:
(כמה הלכות סותרות לגבי זמן החפיפה)
החפיפה צריכה להיות סמוך לטבילה
הלכתא: אשה חופפת ביום וטובלת בלילה
הלכתא: אשה תחוף רק בלילה
סתירה בין ההלכות!
תירוץ: "הא דאפשר הא דלא אפשר"

מה פשר התירץ?

רש"י: כשאפשר - שתחוף ביום, סמוך לשקיעה. כי כשכבר לילה, ממהרת, ולא תחוף יפה
כשאי אפשר – שתחוף בלילה (כשטבילתה במוצ"ש/מוצאי יו"ט).

שאילתות: כשאפשר - תחפוף בלילה. כדי שיהיה סמוך לטבילה (כדי שלא יצטבר עוד לכלוך חוצץ)
כשאי אפשר – תחפוף ביום (כגון כשטבילתה בערב שבת)

רא"ש, תרומה: נשים נהגו להתעסק בחפיפה מלפני השקיעה ועד שמחשיך (לצאת כשני הטעמים: לא
למהר, ולצאת מהרחצה סמוך לטבילה) (אפשרי רק ביום חול)

הרחבה: ר"ת: ר"ת: ההלכות של רבין בכלל לא מדברות על סתם יום חול, אלא על סיטואציות של חג שצמוד לשבת. אין שום בעיה לחפוף ביום ושום בעיה לחפוף בלילה. גם רש"י וגם שאלתות טועים.

ש"ע: לכתחילה, החפיפה צריכה להיות סמוך לטבילה (עפ"י הגמרא בנדה)
והמנהג הכשר: שתחוף מלפני השקיעה ועד שיחשיך. ואז תטבול (רא"ש, תרומה)

בשעת הדחק

רמ"א: בשעת הדחק כשצריכה לחוף או ביום או בלילה, ולא יכולה לחפוף במשך כל בינה"ש – יכולה. רק שלא תמהר.
(כלומר, למרות שהש"ע 'פסק' כמנהג של יציאת ידי שתי הדעות, רש"י והשאילתות, הרי שבשעת הדחק כאשר 'אי אפשר לה', ויכולה לחפוף רק ביום או רק בלילה, הרי שלשניהם יוצאים. וכמו שכתבו בעצמם)

ש"ך: אם חופפת רק בלילה – תעסוק בחפיפה שעה. כדי שלא תמהר (וכחששו של רש"י)

ט"ז: אשה שחופפת רק ביום – לפני הטבילה צריכה לבדוק שאין לה חוצצים (וכחששו של השאילתות)

מנהג לקיחת מסרק

רא"ש: נשים נהגו גם להחמיר ולקחת עמהן מסרק למקווה ולהסתרק ממש לפני הטבילה (!) (למרות שהתעסקו בחפיפה במשך כל בין השמשות)
ש"ע פסק שזה מנהג כשר גם כן

אם טבילתה במוצ"ש (ג-ד)

ש"ע: אם טובלת במוצ"ש - תחפוף במוצ"ש בלילה (אפילו לרש"י).

טור, רמ"א: אך מנהג יפה שתחוף בשישי, ובמוצ"ש תחוף מעט ותסרק השיער (כדי לשמח את רש"י שחופפת ביום בנחת)

ב"י: אפילו לרש"י זה לא כזה נצרך. כי הוא בפשטות מסביר שכש'אי אפשר', כגון במוצ"ש, פשוט
תחפוף בליל מוצ"ש. הוא לא מציע את הדבר הזה של חפיפה בשישי.

אם טבילתה בליל שבת (ג,ה)

ש"ע: אם טובלת בערב שבת - תסתפק בחפיפת יום בשישי (אפילו לשאילתות)

פער של יום-יומיים בין החפיפה לטבילה (ו)

טבילתה במוצ"ש שהוא יו"ט/להפך

תוספות: גם לשאילתות וגם לרש"י, גם בשעת הדחק, אין להרחיק בין החפיפה לטבילה יותר מיום אחד.
אבל אם הטבילה עצמה היא בשבת או ביו"ט עצמו – אפשר להרחיק. אפילו יומיים.

תוספות לפיכך: אם ליל טבילתה הוא מוצ"ש אך חל בו יו"ט (והרי שלא יכולה לחפוף גם במוצ"ש עצמו) – תחפוף בשישי (לפי הכלל השני).

רא"ש עפ"י רש"י: אין להרחיק כ"כ בין החפיפה לטבילה. עדיף שתדחה את הטבילה לזמן שיכולה לחפוף בו.

ש"ע: אם ליל טבילתה של אשה הוא מוצ"ש, אך חל בו יו"ט - תחפוף בשישי ותטבול בזמנה (תוספות)

טבילתה בערב שבת אחרי יומיים יו"ט

תוספות: גם לשאילתות וגם לרש"י, גם בשעת הדחק, אין להרחיק בין החפיפה לטבילה יותר מיום אחד.
אבל אם הטבילה עצמה היא בשבת או ביו"ט עצמו – אפשר להרחיק. אפילו יומיים.

תוספות, רשב"א בהתאם: אם יוצא שני יו"ט בחמישי ושישי, וטבילתה בערב שבת - יכולה לחפוף ברביעי בבוקר (למרות שיוצא יותר מיומיים הפרש בין החפיפה לטבילה)

רא"ש עפ"י רש"י: אין להרחיק כ"כ בין החפיפה לטבילה. עדיף שתדחה את הטבילה לזמן שיכולה לחפוף בו.

ש"ע: אם ליל טבילתה של אשה הוא ערב שבת, אך לפניו יש שני יו"ט - תחפוף ברביעי ותטבול בזמנה
(תוס')

בין החפיפה לטבילה

מצינו בראשונים, כי כאשר יש פער של יום-יומיים בין החפיפה לטבילה, יש עניין שתעשה מספר פעולות שיישמרו על איכות החפיפה עד הטבילה, ותמנע ממנה להזדקק לחפיפה נוספת.
מה עושות נשים כשחופפות לפני שבת/יו"ט וטובלות רק לאחר יום יומיים?

רא"ש: מעניין שהוא כותב כן למרות שבעצמו לא סובר שניתן להרחיק כ"כ בין חפיפה לטבילה. אולם נראה שמה שכתב שלא להרחיק כ"כ אמר עפ"י דעת רש"י.א. נזהרות לא למזוג תבשיל ולהתעסק בדברים שיהיו חציצה → ב"י: דוחה (א"א שלא תגע
בתבשיל כל השבת)
ב. קושרות את השיער כדי שלא יסתבך או יתלכלך → ב"י: רק כדי שלא יסתבך. כי בכל מקרה
תעיין לפני הטבילה שאין לכלוך)
ג. מנקות את בית הסתרים בשבת בחמין (שהוחמו מראש)

ש"ע: כשחופפת יום-יומיים לפני טבילה – אחרי החפיפה תקשור את השיער, כדי שלא יתבלבל (רא"ש ב,
וכדיוקו בב"י)

רמ"א: תזהר שלא להתלכלכך מכלום בזמן שעד הטבילה (עפ"י רא"ש א.)
אבל אם לא יכולה להזהר כ"כ - הכל בסדר. פשוט שתקפיד לשטוף ידיים.

לפני הטבילה

אז כשיש פער משמעותי בין החפיפה לטבילה, אשה צריכה לקשור שערותיה לאחר החפיפה כדי שלא יסתבכו עד הטבילה, ולדעת הרמ"א תשדל גם שלא להתלכלך, אם יכולה.
מסתבר שחלק מן הפעולות הרגילות ניתן לעשות לפני הטבילה ממש גם במקרה זה, מפני שאין בהן חילול שבת/יו"ט. ואת שלושתן פסק הש"ע: א. עיון בכל הגוף והשיער (ב"י); ב. הדחה של בית הסתרים במים חמים, אפילו ביו"ט (רא"ש ג., שהובא לעיל); ג. ניקוי השיניים משאריות ופירורים שהצטברו במהלך השבת/חג (תרומה, סמ"ג)

ש"ך: העיון לפני הטבילה לא מחליף עיון בזמן החפיפה. כלומר, צריך גם וגם (לכל הדעות).

לטבול בשבת בבוקר (ז)

הש"ע בוחן כאן אפשרות שנצרכות בה שתי קולות. מי שזמן טבילתה בערב שבת, הרי שהיא יכולה וצריכה לחפוף בשישי ביום (פשוט גם לרש"י וגם לשאילתות, וכן בסע' ה). ומה אם אשה זו תרצה לטבול בשבת בבוקר, מפני שחוששת לטבול בערב שבת (מפני גנבים, קור וכד')? ראינו בסי' קצז סע' ד כי למרות שאסור לטבול ביום (משום סרך ביתה), כאשר מדובר בפחד מסוג כזה - מותר. אולם כאן לא רק שהאשה מבקשת לטבול ביום, אלא היא מבקשת להרחיק בין החפיפה לטבילה (שהרי חופפת בשישי).
התוס' מביאים בשם רבנו משולם שהדבר מותר.
אך כתבו גם כי ר"ת סבר לאסור, מפני שלא מקלים שתי קולות כאחת ('סרך ביתה' והרחקת החפיפה מהטבילה). והש"ע פסק להחמיר כדברי ר"ת.

לא התכוננה לטבילה כראוי קצט · ח-ט

לא הסמיכה חפיפה לטבילה (ח)

בסעיפים ד'-ו' ראינו היתרים להרחק החפיפה מהטבילה, בין אם לזמן מועט ובין אם לזמן מרובה. אולם ביום-יום, לא צריכה להיות הרחקה, והחפיפה והעיון צריכים להעשות בסמיכות לטבילה. במקרה בו אשה בכל זאת הרחיקה את החפיפה והעיון מהטבילה, פסקו הרשב"א, הרמב"ן והש"ע כי בדיעבד, הטבילה עולה בכל זאת.

רשב"א, ש"ע: אשה שביום חול חפפה ביום ועיינה בזמן אחר (שלא סמוך לטבילה) – בדיעבד, עלתה לה הטבילה

ר"ן: לא עלתה לה הטבילה (למרות שכשאין ברירה מתירים בזה)

לא חפפה/עיינה כלל (ט)

רשב"א: אשה שלא חפפה בכלל - הטבילה לא עולה.

רשב"א: אשה שלא עיינה בכלל - הטבילה לא עולה (ק"ו. זה דאורייתא)

ש"ע: אשה שלא חפפה או לא עיינה כלל – לא עלתה לה טבילה, וצריכה לטבול שוב (רשב"א)
ואפילו אם מיד אחרי הטבילה חפפה והסתרקה ולא היה שום קשר או לכלוך – לא עלתה.

ראב"ד, ש"ע: אם רק בבית הסתרים לא עיינה, ובשאר מקומות כן עיינה, ואחרי הטבילה עיינה שם ולא
מצאה כלום - עלתה לה טבילה (משום שלמרות שבית הסתרים צריך להיות ראוי לביאת
מים, אינו צריך שיבואו מים)

ט"ז: הסיבה להקל היא כי פחות סביר שיגיע לשם חוצץ
(בסע' יג הש"ע חוזר על זה במקרה פרטי: אם הרחיקה בין חפיפה לטבילה, התעסקה בדברים מלכלכים וחוצצים, ולא בדקה עצמה לפני הטבילה - לא עולה לה טבילה. אבל אם בדקה עצמה לפני הטבילה והייתה נקייה – כמובן שעולה לה טבילה)

בבית הסתרים

ראב"ד ש"ע: מקלים בו אפילו אם לא עיינה כלל. עיין הדין באזורים השונים

מצאה חוצץ אחר טבילה קצט · י-יב

לעיל סע' ח' ראינו שמי שלא סמכה חפיפה לטבילה – בדיעבד, הטבילה עולה לה. ומה אם יימצא חוצץ?

בגמרא (סו), שתי לשנות של רבא:
לשנא קמא: אם חפפה וטבלה בסמוך ונמצא חוצץ – לא צריכה לחוף ולטבול שוב
לשנא בתרא: אם חפפה וטבלה באות יום ונמצא חוצץ – לא צריכה לחוף ולטבול שוב

לשנא בתרא דרבא; רשב"א, ש"ע: אם אשה לא חפפה סמוך לטבילה, אלא חפפה וטבלה בעונות שונות, ונמצא חוצץ - הטבילה לא עולה. אבל אם טבלה וחפפה באותה עונה – עולה לה.

לשנא קמא דרבא; ראב"ד, ש"ך: רק אם חפפה וטבלה סמוך ממש הטבילה עולה אף אם נמצא חוצץ.
ש"ך: אם לא חפפה סמוך ממש – אז אפילו אם עיינה סמוך לטבילה לא עולה לה.
ש"ע: לרמב"ם – אם נמצא חוצץ – אף פעם לא עולה טבילה (אפילו אם חפפה סמוך לטבילה). אבל אם חפפה באותה עונה של הטבילה – לא צריכה לחפוף שוב. וכ"פ שו"ת שב יעקב.

חוצץ ממין שהתעסקה עמו (יא)

אז עיקר הדין לש"ע הוא שאם אשה מצאה חוצץ אחר טבילתה, טבילתה עולה רק אם היא חפפה באותה עונה שבה טבלה. אך אם חפפה וטבלה בעונות שונות – החוצץ פוסל את הטבילה. אלא שכאן הרשב"א והש"ע מעמידים שאם לאחר הטבילה נתעסקה בדבר מה, והחוצץ ממין זה, תולים את החוצץ בו, והטבילה עולה. זאת אף אם חפפה וטבלה בעונות שונות.
כאמור בסע' ט', אם לא חפפה כלל, לא יעזור שום דבר תלייה, והטבילה לא תעלה, בלי קשר לאם ייימצא חוצץ.

רשב"א: אם התעסקה בדבר מה אחר הטבילה, ואח"כ מצאה עליה חוצץ ממין הדבר הזה – עולה לה טבילה
וכ"פ ש"ע: אשה שהרחיקה בין חפיפה לטבילה, ואחר הטבילה התעסקה בדבר מה, ולאחמ"כ מצאה חוצץ
– הטבילה עולה לה. (אך אם לא חפפה – לא עולה אפילו בהכי)

מונחים

חציצה

דבר החוצץ בין הגוף למי המקווה ומונע מהם להגיע אליו, ופוסל את הטבילה.

הקפדה

רצונה של האשה להסיר דבר בשעת רחצה או טבילה — אחד משני התנאים המגדירים חציצה.

רובו המקפיד עליו

דבר המכסה את רוב הגוף או רוב השיער שהאשה מקפידה להסירו; חוצץ מן התורה.

מיעוטו שאינו מקפיד עליו

דבר שאינו מכסה את רוב הגוף ואין מקפידים להסירו; אינו חוצץ כלל.

בית הסתרים

אזורים שלעיתים גלויים ולעיתים מכוסים (הפה, בית השחי); אין צריך שיגיעו אליהם מים, אך אסור שיהיה בהם חוצץ.

בית הקמטים

קפלי הגוף; דינם כבית הסתרים.

ראוי לביאת מים

די בכך שהמים יכולים להגיע למקום, גם אם בפועל לא הגיעו.

טבילה בזמנה

טבילה בליל השמיני, מיד בתום שבעת הנקיים; נחלקו הראשונים אם היא מצווה.

סרך בתה

גזירת ר' יוחנן שלא תטבול ביום, שמא תלמד בתה בטעות שאף ביום השביעי מותר.

גזירת מרחצאות

הטעם לאיסור טבילה על גבי כלי חרס — שמא יבואו לטבול במים שאובים שבמרחץ.

חפיפה

רחיצת השיער (ולמנהג — כל הגוף) לפני הטבילה, מתקנת עזרא.

עיון

בדיקת הגוף והשיער שאין בהם חוצץ; חובה מן התורה, קודמת לתקנת עזרא.

הדחה

שטיפת בית הסתרים ובית הקמטים במים לפני הטבילה.

תקנת עזרא

אחת מעשר תקנותיו — שתהא אשה חופפת וטובלת.

כדרך גדילתה

שתטבול בתנוחתה הטבעית, בלי לזקוף או לכפוף את גופה יתר על המידה.

עונה

יום או לילה; יחידת הזמן שבה נמדד המרחק בין החפיפה לטבילה.

בלנית

אשה המלווה את הטובלת ומוודאת שכל שערה נכנס למים.

לית הלכתא ככל הני שמעתתא

קביעה בסוף הסוגיה בנדה סז, שלפי חלק מהגרסאות מוציאה את דיני החציצה שם מהלכה לטבילת אשה לבעלה.

אונס

מניעה אובייקטיבית (סכנה, צינה, פחד) המתירה לטבול ביום השמיני מבעוד יום.

נתר ואהל

חומרי ניקוי שאסור לחפוף בהם, מפני שהם מסבכים את השיער.