בשר וחלב שנתערבו (סימן צ"א)

יורה דעה · איסור והיתר — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.

קיצור הלכה

צונן בצונן – כשאחד או שניים לח - הדחה במקום נגיעה (לא משנה תתאה/עלאה)

כששניהם יבש –כלום

אחד שמן – הדחה+שפשוף

צונן בצונן – שו"ע: אסור, אא"כ אורחיה להדיח

ט"ז: שעת דחק - מותר

רמ"א: יבש+כלי לא בלוע – מותר

ט"ז: יבש (אפילו כלי בלוע) או כלי לא בלוע (אפילו לח)

צונן בצונן – הדחה במקום נגיעה (את המוצק) (לא משנה תתאה/עלאה)

צונן עליון ברותח תחתון – חלב על בשר/בשר על חלב – אסור הכל

רותח עליון ב צונן תחתון – חלב על בשר/בשר על חלב – הבשר כדי קליפה

החלב – ר"י: מותר בלא כלום

ריב"א: בעי 60 כנגד כמה שנגע

בדיעבד סעיף א׳

(הדין הוא אם נגעו. לקמן בסע' ב' נראה דלכתחילה אין היתר לעשות כן, אלא בשעת דחק)

חולין קז (כל הבשר): משנה:
צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת. ובלבד שלא יגעו זה בזה
גמרא:
אביי: צונן בצונן – צריך הדחה

שו"ע: בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרים בתנאי שמדיח מקום נגיעתם (ומותר לצרור אותם יחד במטפחת, ואין חשש שייגעו) (משנה, אביי)

ש"ך: ודוקא כשאחד מהם לח. אבל אם שניהם יבשים – אין צורך אפילו בהדחה.

פת"ש: אם אחד שמן – צריך גם שפשוף וגם הדחה

ט"ז: כל הדין של צונן בצונן הוא גם באוכל שבכלי (ולא רק שני אוכלים) (משמע גם מהעיטור לקמן)

לכתחילה סעיף ב׳

העיטור: כל דבר שיזדקק להדחה (בצונן. כגון עוף קר בכלי של איסור) - אסור לכתחילה להביאו למצב שצריך הדחה. שמא בטעות ישכח ויאכל בלי הדחה.
אבל זה דווקא במה שלא נוהגים לשטוף. כמו בשר מבושל. אבל בשר חי – מאחר ובוודאי ישטוף אותו שוב, מותר.

שו"ע: אסור לגרום לצורך בהדחה, שמא ישכח להדיח לפני שיאכל
אבל דברים שנוהגים להדיח לפני אכילה - מותר

ט"ז בשם תורת חטאת: שעת הדחק כדיעבד דמי ומותר (כגון אירוח אצל גוי)

פמ"ג: בכלי - אפשר פשוט להדיח הכלי

שיטת הרמ"א

דרכ"מ: 1) ביבש – מותר אף לכתחילה (לומד ממצה בכלי שהיה בו חמץ)
2) כלי שבלע איסור בחמין – אסור להשתמש צונן
אבל כלי שמשתמשין בו לאיסור צונן – מותר להניח היתר צונן

רמ"א: דרש את שני התנאים: במאכל יבש+כלי שלא בלע – מותר לכתחילה

ט"ז: אפילו אחד מן התנאים: מאכל יבש (אפילו בלוע איסור)
או: מאכל לח בכלי שלא בלע

רמ"א (בקכא): ההיתר לשימוש בצונן לכתחילה הוא רק בדרך עראי (אצל גוי וכד')

נוזלי ומוצק סעיף ד׳

צונן בצונן – הדחה (ואם אחד מהם נוזל – מדיח את מה שאינו)

צונן ברותח:

רותח תחתון – אסור

רותח עליון –קליפה

בדבר שא"א לקלוף, מחלוקת: ר"י- מותר בלא מעשה

ריב"א - צריך שיעור שישים בנוזל כנגד איזור הקליפה

בפסחים ע"ו (פ' כיצד צולין): מחלוקת רב ושמואל
רב: עלאה גבר
שמואל: תתאה גבר
ומובאות ברייתות כוותיה דרב שמואל
ולכן, הפוסקים מסכימים שהלכה כמותו כאן (כ"כ בב"י)

רותח עלאה שנפל לצונן תתאה

ברותח עלאה שנפל לצונן תחתון, למרות שתתאה גבר, קליפה מיהא בעי.
ודין זה יפה נחמד לבשר. אבל מה עושים עם החלב, שהרי הוא נוזלי ולא ניתן לקולפו!

תוספות (ר"י): בשר שנפל לחלב/להפך, בגלל שא"א לקלוף החלב – מותר בלא מעשה.
[בגלל שהברייתא שם מובאת פעמיים, ובפעם השנייה מובאת לשון 'בשר שנפל לחלב', מסבירים שזה מלמד לגבי המקרה של רותח שנפל לצונן (צריך קליפה) שמאחר ומדובר בחלב ואי אפשר לקלוף – מותר גם בלא קליפה.]

ריב"א: לא כן. צריך שיעור שישים כנגד איזור הקליפה

רמב"ם: נראה כר"י (כ"כ טור וב"י. כי הזכיר חלב, ולא כתב שצריך לעשות בו משו מיוחד)

תרומת הדשן: מקרה של חלב רותח בסיר, שבעבע כ"כ עד שעלה על גדותיו ונשפך חלב רותח על בשר – חשיב כעירוי מכלי ראשון, ונאסר הבשר כדי קליפה.

ב"י: וודאי דיבר בבשר צונן, כי אם הבשר רותח וודאי שאסור. לכן הכוונה שאוסר רק כדי קליפה (רותח עליון)

צונן עלאה שנפל לרותח תתאה

הב"י: על אף שגם הבשר וגם החלב אסורים, אם יש בחלב שישים כנגד הבשר – החלב מותר, ובשר אסור (ועיקר הדיון בסי' צ"ב)

שו"ע: +צונן שנפל לרותח – אסור, משום דתתאה גבר (שמואל)
+רותח שנפל לצונן – קולף הבשר
והחלב מותר. כולו (ר"י, ושלא כריב"א)

ט"ז: מצדד בריב"א שצריך לבטל בשישים בהכי, וסובר שכן הרמ"א

רמ"א: אם לא קלף הבשר ובישלוֹ – מותר (בדיעבד)

שו"ע: +הבשר והחלב צוננים – מדיח הבשר ומותר (נ"ל שאפילו שא"א לשטוף את החלב, שרי; ק"ו מקליפה)

נגיעת בשר בחלב מליח סעיפים ה׳-ו׳

חולין קיא (פ' כל הבשר): שמואל: קערה שמלח בה בשר – אסור לאכול בה רותח (בגלל הדם)
רבא: רב חיננא שהתיר בר גוזלא שנפל לכד עם כותח (אעפי שהכותח מליח)
משום שסבר שמה שאמר שמואל 'מליח הרי הוא כרותח', זה היכא דאינו נאכל מחמת מלחו (=שהמליח עד שאינו ראוי לאכילה)
אבל הכותח הנ"ל נאכל מחמת מלחו

רמב"ם: היתר שנבלל עם איסור – אם המליח הוא האיסור – נאסר ההיתר (אבל אם להיפך - לא)

ר"ן

רא"ה: ובהכי מועיל קליפה

רמב"ן: לא מועיל קליפה, רק נטילת כל המקום

המליח מבליע

אם שניהם ממולחים – שניהם נאסרים (ואין זה מונע בליעה)
אם הבשר הוא הממולח (ומבליע) והוא שמן – כל הגבינה נאסרת, ואין מועיל לה קליפה

טור: עפ"י מימרת חיננא בדברי שמואל
שניהם לחים (מחמת מליחתו) – שניהם בולעים וצריך לקלוף
רק אחד מליח (ולח מחמת כך) - המליח מבליע, והתפל בולע
אם שניהם יבשים: סגי בהדחה (כסתם צונן בצונן)

לחם סעיף ג׳

(נגענו גם ב-פ"ט, ד)

ירושלמי פסחים: מי שאכל חובץ (=גבינה) ורוצה לאכול קופד (=בשר) צריך לבער את הלחם

או"ז: ולא רק הלחם, או רק הגבינה, אלא כל מה שהיה על השולחן

שו"ע (אצלנו): אם לחם נוגע בבשר – אסור לאוכלו עם חלב; וכן להפך.

ש"ך: זה בלא הדחה. אבל אם מדיח – מותר.

כנה"ג: שטויות. באיזה קטע הדחה תועיל ללחם? רק נהיה דביק יותר

וכדסבר בסע' א', גם כאן: זה דווקא אם אחד מהם לח (הלחם או הדבר שאוכל עמו);
אבל אם שניהם יבשים – לא צריך אפילו הדחה ומותר לאכול מיד אחרי זה.

מונחים

תתאה גבר

התחתון גובר — כשחם ניתן על קר (או להפך), קובע התחתון; הלכה כשמואל, ולכן צונן שנפל לרותח נאסר.

עלאה גבר

העליון גובר (דעת רב, ואין הלכה כמותו כאן).

מליח כרותח

מאכל מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו — דינו כרותח לעניין הבלעה/איסור.

כדי קליפה

הסרת שכבה דקה מפני המאכל שספגה טעם איסור.

הדחה

שטיפת מקום המגע בין הבשר לגבינה — מספיקה בצונן בצונן כשאחד מהם לח.

כותח

רוטב בבלי מלוח המכיל מי חלב (נאכל מחמת מלחו).

צונן בצונן

מגע בין שני מאכלים קרים — אינו מבליע, ודי בהדחת מקום הנגיעה.