וסת קבוע וההשלכות לכך (סימן קפ"ד)
יורה דעה · נידה — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.
מבוא וסיכום
בסימן קפג ראינו, כי על אף שנדה מהתורה היא מי שרואה דם בשעת וסתה, הרי שבעקבות תקנת רבי וחומרת בנות ישראל אין הבדל משמעותי בין ראייה בשעת הוסת לראייה שלא בשעת הוסת, אלא על כל ראייה צריכה לשבת 7 נקיים בסופה.
ולמרות זאת, קיומו של הוסת החודשי, של פרק זמן סדיר בו בד"כ אשה רואה, משמעותי ויש לו השלכות הלכתיות למעשה. הנחה זו מופיעה לגבי רוב הנשים (אם מוכנות ליוצאי דופן) כבר בגמרא (ריש לקיש בשם רק יהודה נשיאה, ט ע"ב), ובטור וש"ע. זמן קבוע זה הוא אישי לכל אשה, ואנו מתייחסים אליו בוודאות הזו רק אם קבעה ווסת (כלומר, ראתה 3 פעמים רצופות במחזוריות קבוע. כבסי' קפט, ה, ז-ח).
משמעותה המרכזית של הנחה זו של וסת קבוע היא שכל זמן שאינו תקופת הוסת, בו אין זה סביר שהאשה תקבל את וסתה – האשה בחזקת טהורה (כל עוד טבלה אחרי הוסת הקודם). ולכן, אין על האיש והאשה שום איסור של קרבה ותשמיש, והם מותרים בכל.
בזמן שהוא זמן הוסת, שבו יש חשש סביר שהאשה תראה, צריכים בני הזוג לחשוש בהתאם. לפיכך, גם אם האשה לא ראתה, אין היא מותרת לבעלה מחשש זה. אבל אם תבדוק את עצמה ותצא טהורה בבדיקה – מותרים כרגיל.
סיכום ההשלכות לקיומו של וסת קבוע:
פרישה בעונת החשש לוסת
○ דין היוצא לדרך בזמן הפרישה
חיוב להבדק בשעת הוסת (לקראת סוף העונה של הוסת)
אין חיוב להבדק בשאר הזמן (אך משובח)
מה לגבי מי שלא קבעה וסת לזמן מסוים? ההלכה מושכת להתייחסות המוכרת של תבנית של וסת שמתרחשת בזמן מסוים, ולכן, לגבי חלק מן ההשלכות הללו, נתייחס ל-3 סוגי עונות (שיחושבו בכל פעם בהתאם לראייה האחרונה): ברירת המחדל של 30 יום, המכונה 'עונה בינונית' (כלומר, מהראייה האחרונה שלה נספור 30 יום, וליום ה-30 נתייחס כיום הווסת) (ר' יהודה נשיאה, רשב"א, ש"ע קפט א'), וסת החודש, ווסת הפלגה (יבואר במקומו). לדעת הש"ך יש להתייחס רק לשתי עונות: הפלגה וחודש.
פרישה בעונת החשש לוסת
מאחר ו'אורח בזמנו בא', ויש סבירות שאשה תראה בזמן מסוים בחודש, כאשר מגיע היום או הלילה שבו האשה אמורה לראות, צריכים האיש והאשה לפרוש זה מזה ולא לשמש. זאת מחשש שמא ייראו בזמן התשמיש. פרטי דיני פרישה זו מפורטים תחת הכותרת המתאימה.
חיוב להבדק בשעת הוסת
בנוסף לפרישה סמוך לוסת המתחילה עם היום/לילה שבו הוסת אמור להגיע, לקראת סוף העונה ישנו גם חיוב (בבחינת 'עשֶה') על האשה לבדוק את עצמה בבדיקה פנימית, כדי לדעת אם אכן כמצופה הגיע הוסת בזמנו. ואם אכן הגיע הוסת והיא מדממת, הרי שהיא טמאה וצריך לנהוג בהרחקות ואיסור יחסי אישות (גם כשיעבור זמן הוסת, כמובן). לפיכך, כל עוד לא נבדקה - הגם שלא ראתה, בחזקת טמאה (גם כשיעבור זמן הוסת), מחשש שמא דממה בלי לשים לב.
בגמרא מתחילה מחלוקת אם עצם החשש לראיית דם בעונת הוסת הוא מהתורה או מדרבנן. לדעה שהחשש הוא מהתורה, אם לא עבר זמן זה בלי שהיא בדקה - מוחזקת כטמאה, ואפילו אם הבדיקה תהיה טהורה. אבל לדעה שהחשש הוא מדרבנן, גם אם תבדק לאחר זמן זה, מעמדה יהיה כפי הבדיקה. אם תמצא טהורה תהיה טהורה, ואם תמצא טמאה תהיה טמאה (רב, רשב"א רב אחאי ושאר ראשונים, ש"ע).
הש"ע הזכיר בעניין זה גם דעה מקלה יותר, השייכת לר"ן ברי"ף, לפיה אף אם לא בדקה, כל עוד לא הרגישה דימום - טהורה. אך מלשונו בסימן קפט סע' ד' נראה כי הוא סובר כדעת רוב הראשונים שצריכה לבצע בדיקה, אפילו אם לא בזמן הוסת.
על אף שטעמו של הדין מובן ביחס למי שהוסת שלה קבוע, הוא נכון גם לגבי מי שאין וסתה קבוע, ביחס ליום ה-30 מיום וסתה הקודם. לכן, אם לא נבדקה ביום ה-30, צריכה להבדק לאחר מכן, ואחרת תהיה אסורה (ב"י ברשב"א, ש"ע, רמ"א).
בין הפוסקים יש שסברו שצריך 3 בדיקות במשך העונה (שבט הלוי), ויש שהסתפקו בבדיקה אחת, לקראת סופה (פניני הלכה). החוו"ד ראה לנכון להחמיר ולהצריך הכנסה של מוך דחוק למשך כל העונה (ומי שרואה יותר מיום אחד – תלך כל זמן שאמורה לראות עם מוך דחוק). אך כמה אחרונים הסבירו שכיום, גם למהדרות כחוו"ד אין צורך במוך דחוק, אלא די בלבישת תחתונים לבנים (אג"מ), מפני שהם צמודים לגוף ולכן תראה כל דם שייצא.
להבדק בשאר הזמן
כאמור, כל זמן שאינו זמן הוסת, האישה בחזקת טהרה, ואין צורך בשום בדיקה כדי לתקף את טהרתה. ויתרה מזאת: בגמרא (דף יב) אומר רב יהודה לר זירא כי אסור לאשה לבדוק את עצמה סמוך לתשמיש, משום שאם תבדוק תגרום לו לחששות לב. חשש שאולי דממה אך לא בדקה טוב או שתכף בתשמיש תראה. חלק מהראשונים (רבי שמחה) הבינו את דברי רב יהודה על בדיקה אחר התשמיש, אך התוס' והש"ע סברו כי כוונת רב יהודה על בדיקה לפני תשמיש, ורב הונא אומר כן לגבי אחר תשמיש (שלא תבדוק). אולם, בזמנים אחרים שאינם סמוכים לתשמיש, קובעת המשנה כי "כל היד המרבה לבדוק – משובחת". כלומר, שטוב שאשה תבדוק עצמה אף אם היא לא בזמן של וסתה (אך לא סמוך לתשמיש).
הרב מלמד מסביר כי בעבר, רק נשים שהידרו ממש בנקיון ובטהרה היו בודקות הרבה ונכנסות להגדרת 'כל היד המרבה לבדוק', מפני שפעם לא היו אמצעי נקיון, ולא היה זמין ונוח להתפנות בשירותים ולבדוק. אבל היום, כמעט כולן נחשבות מהדרות בזה, כי הן מסתכלות בתחתונית או בנייר שניגבו בו (ולכן יודעות אם יש דם והתחיל הווסת).
בקצרה:
בסתם, אשה שטבלה בחזקת טהורה ומותרת לבעלה בכל, ואין סיבה להיות בפראנויה שמא פתאום תראה דם. ואין צורך בבדיקה (משנה). אולם, טוב שאשה תבדוק עצמה אף אם היא לא בזמן של וסתה (משנה) אך לא סמוך לתשמיש (רב יהודה). בפועל, כיום, אפשר לצאת בהידור זה של בדיקות על ידי התבוננות בתחתונית או בנייר בזמן ההתפנות בשירותים, ואין צורך בבדיקה ככל הבדיקות, שהיא בנרתיק (פניני הלכה).
בעונת חשש הוסת – החל מהעונה (יום או לילה) של הוסת, יש חשש שתראה, ולכן צריכים האיש והאשה צריכים לפרוש זה מזה. לט"ז, ולחם ושמלה זה נכון גם לגבי חיבוק ונישוק; אך לרדב"ז ולרב מלמד זה רק לגבי תשמיש, ולא קרבה כגון חיבוק ונישוק. יש בזה הבדל בין מי שוסתה קבוע (עפ"י סי' קפט) ומי שאין וסתה קבוע.
בזמן הוסת – לקראת סוף העונה שבה מגיע בד"כ הוסת, מעבר לפרישה, חל על האשה גם חיוב לבדוק אם הגיע הוסת. אם היא לא בודקת (בדיקה פנימית) - בחזקת טמאה, ואסורה אף בקריבות. חזקה שלרוב הדעות (רשב"א וסיעתו, ש"ע ורמ"א), תמשיך גם כשיעבור זמן הוסת; ולמרות שכבר עבר הזמן שבו סביר שתראה (זאת לענ"ד משום שאולי דיממה ולא הרגישה). וכדי להטהר צריכה להבדק.
להבנתי, אם בדקה בזמן ויצאה טהורה, היא מותרת לאחר סוף עונת הוסת.
וסת קבוע (א)
ההנחה שיש וסת קבוע
במשנה (דף ט ע"ב), עולה ההנחה כי לנשים יש זמן קבוע לווסת, וכי הממוצע למחזור הוא כ-30 יום ("עונה בינונית – 30 יום") (ריש לקיש בשם ר' יהודה נשיאה)
טור-ש"ע: רוב הנשים יש להם וסתות לראות בזמן ידוע, כגון עשרים יום, שלושים יום
ש"ך: ואם אשה לא קבעה ווסת (כלומר, אין לה ווסת קבוע) – הברירת מחדל זה 30 יום
(כלומר,נספור 30 מהווסת הקודם שלה, ונניח שאז יהיה לה ווסת. ושבשאר הימים עד ה-30 נחשב
'שלא בשעת וסתה'). ועיין סע' ט' בש"ע
כו"פ: חולק. צריך להבין באיזה מובן
(בסימן קפ"ו הדיון על מי שאין לה וסת קבוע)
פניני הלכה: מדברי חכמים משמע שלרוב הנשים יש וסת קבוע, אולם בימינו, רק למיעוט יש וסת קבוע. ייתכן שההתרחקות מהחיים בטבע גרמה לכך.
בנוסף, ייתכן שישנן נשים שיש להן וסת הגוף, אולם מחוסר ערנות לכך, אינן קובעות לעצמן וסת הגוף. וחבל, מפני שלאחר קביעת וסת יש צורך לחשוש לעונה אחת בלבד ולא לשלוש עונות כדין מי שאין לה וסת קבוע.
כמה זמן נמשך וסת?
נזכיר בסימן קפג ראינו כי מן התורה, עשוי להיות הבדל בדין בין דימום של יום או ימיים לדימום של שלושה ימים או יותר. כאשר מדובר בוסת, דהיינו בנדה – אכן אין הבדל, ובכל מקרה טמאה 7 ימים. אך בראייה של זבה, דהיינו בימים שאחר ימי הנדה, ראייה של יום או יומיים תצריך כנגדה יום או יומיים של טהרה בהתאמה; בעוד שראייה של 3 ימים כבר תצריך 7 נקיים.
אולם בעקבות תקנת רבי וחומרת בנות ישראל: על כל ראייה, בכל זמן שהוא, ולכל משך שהוא (אפילו פחות מיום) – האשה צריכה 7 נקיים. ובאמת בפועל, הוסת של רוב הנשים נמשכת ליותר מיומיים.
לפי איזה יום נקבעת עונת הוסת? (ו)
עונת הוסת היא העונה בה מתחיל הדימום בהרגשה (ולא כתמים. כראב"ד וש"ע קצ סע' נד). ולמרות שהוסת נמשכת בד"כ כמה ימים, בין בשפיעה בין בטפטופים שמפסיקים ומתחדשים – העונה הרלוונטית להלכות בסימן זה ובסי' קפט היא העונה בה מתחיל הוסת.
לכן:
הזמן בו אשה שיש לה וסת קבוע צריכה לבדוק אם הוסת הגיע (סע' ט) הוא העונה שבה בד"כ הוסת מתחיל (לקראת סוף העונה). ואשה שאין וסתה קבוע - לקראת סוף העונה של של עונת ההפלגה, הבינונית והחודש.
הזמן בו האיש והאשה צריכים לפרוש זה מזה הוא עם תחילת העונה (זריחה/שקיעה) שבה בד"כ הוסת מתחיל, וצריכים לפרוש רק בעונה זו (ולא בשאר הימים שבד"כ הוסת נמשכת). ואשה שאין וסתה קבוע – עם תחילת העונה של של עונת ההפלגה, הבינונית והחודש (בהתאמה).
דין זה יבואר בהרחבה בהתאמה בדיון על דין פרישה בעונת החשש לוסת.
שלא בזמן וסת (א, קפו: א-ב)
אשה שיש לה וסת קבוע (א, קפו: א)
אשה שווסתה קבוע, כל זמן שהוא לא זמן הוסת, חזקה עליה שהיא טהורה, ולא צריכה לבדוק את עצמה. ועל אף שהבדיקה כך סתם ביום-יום משובחת, לפני התשמיש אין לאשה שוסתה קבוע לבדוק, משום שהדבר יגרום לנקיפות מצפון אצל האיש. ועל אף שיש משנה שאומרת במפורש לבדוק קודם תשמיש, שמואל מעמידה לעניין טהרות.
חשוב להעיר כי דברי רב יהודה (והראשונים המצדדים כי דבריו נאמרו על בדיקה לפני תשמיש), לא מחלקים בין אשה שוסתה קבוע לאשה שאין וסתה קבוע (וכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן). החלוקה נוצרת בעקבות דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס, שסובר שאשה שאין לה וסת קבוע כן צריכה לבדוק, ולא רק לטהרות אלא גם לבעלה (דעתו עוד קלה, כאשר ר' מאיר סובר שאשה כזאת יש לגרש). אך לש"ך וחלק מהראשונים אין חילוק כלל בדין.
בסימן קפו נראה את שאר פרטי דיני בדיקה לפני/אחר תשמיש (ואת שיטת הרמב"ם בזה).
משנה: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה
אך למרות שהאשה בחזקת טהרה, נאמר במשנה הראשונה בפרק ש:
משנה: כל היד המרבה לבדוק בנשים – משובחת
ומדברי רב יהודה מתברר שבאמת, לא בכל זמן טוב שאשה תרבה לבדוק:
גמרא: רב יהודה לר' זירא: אשה לא תבדוק את עצמה לפני תשמיש עם בעלה
ושואלים (הגמרא או ר' זירא): למה שלא תבדוק?
ועונים – כדי שלא יהיה לבו של הגבר נוקפו ופורש (יחשוב שאולי דיממה אבל לא בדקה טוב, או שבטח
קצת הרגישה ותכף בשעת התשמיש תראה)
[רבנו חננאל: לבו נוקפו כשהיא בודקת, משום שהוא משלים בראש שהיא בודקת בגלל שהרגישה]
רבי שמחה: רב יהודה מדבר על אחר תשמיש. לפני תשמיש – מצווה לבדוק (המשנה של 'כל היד המרבה')
תוספות: גם לפני וגם אחרי אסור לה לבדוק (רב יהודה מדבר על לפני, ורב הונא על אחרי)
(וכן משמע מרוב הראשונים, שמי שוסתה קבוע לא צריכה בדיקה)
רמב"ם: תמיד מותר לה לבדוק. ואחרי תשמיש - חייבת לבדוק (בעקבות ר' חנ' בן אנטיגנוס, החושש לרמ"מ)
ש"ע א: כל אשה שיש לה וסת קבוע - בכל זמן שהוא לא זמן הווסת, יכולים לקיים תשמיש בלי שום
בדיקה (משנת 'כל הנשים בחזקת טהרה')
אבל שלא סמוך לתשמיש, כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת (משנת 'כל היד'; רב יהודה)
רמ"א א, ש"ע קפו: אסור לה להחמיר על עצמה ולבדוק. לא לפני ולא אחרי התשמיש, כדי שלא יהיה לבו
של בעלה נוקפו (רב יהודה, עפ"י תוס')
ש"ע קפו: והרמב"ם מצריך לבדוק אחר תשמיש
ערוה"ש: היום אפילו הרמב"ם לא יצריך לבדוק אחר תשמיש (כי את הספירה של ה-7 נקיים מתחילים מאוחר בכל מקרה, בגלל חשש פולטת שכבת זרע)
בחלק מהאחרונים יש מי שהבינו מלשון הש"ע שלדעתו רק לפני תשמיש אסור לה לבדוק, אבל אחרי התשמיש - כן אומרים שמשובח שתבדוק.
אשה שאין וסתה קבוע (קפו: ב)
בעקבות דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס והראשונים החוששים לדבריו נוצר פער בדין בין אשה שוסתה קבוע לאשה שאין וסתה קבוע. הרי"ף סבר כי אכן, מי שאין לה וסת קבוע צריכה בדיקה במידה ורוצים לשמש: לפני ואחר התשמיש. זאת מחשש שמא תהיה רואה מחמת תשמיש. אולם לאחר 3 פעמים שתעשה כן, לא תצטרך עוד להבדק, ויהיה דינה כמי שהוסת שלה קבוע (לדידו החשש הוא לא מכך שהוסת אינו קבוע, אלא שמא האשה רואה מחמת תשמיש. לכן, בפעמים הראשונות אחרי החתונה תבדוק חשש זה על ידי 3 הבדיקות). אולם הרא"ש סובר כי אשה שאין לה וסת קבוע תצטרך לבדוק לפני ואחרי התשמיש כל חייה. על אף שהש"ע מביא בעיקר לשונו את דעת הרי"ף, הוא מזכיר גם את שיטת הרא"ש.
בין הפוסקים יש שביקשו להנכיח בעיקר את דעת הרי"ף, ופסקו כמותו (פת"ש, שבט הלוי), אך הש"ך ואחרים חלקו על הש"ע, ופסקו כי גם אשה שאין לה וסת קבוע לא צריכה לבדוק כלל (
משנה (פ"ק): אעפ"י שאמרו 'דיה שעתה' -
פעמים שצריכה להיות בודקת - שחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה.
גמרא: ובגמרא אומר שמואל כי המשנה מדברת לענייני טהרות, ולא לטהרה לבעלה
ואכן מסיקה כי לשמואל: כל לבעלה – לא בעיא בדיקה.
כלומר, גם מי שאין לה וסת קבוע לא צריכה בדיקה לפני שמשמשת עם בעלה. זאת, כנראה, משום ש'כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן (משנה)
לעומת זאת בברייתא:
ר' חנינא בן אנטיגנוס: אשה שאין לה וסת קבוע צריכה לבדוק, ובדיקות אלו הן לה עיוותיה ותיקוניה(לעומת ר' מאיר, שסובר שצריך לגרש אשה כזו).
רש"י לפי ב"י ורוב הראשונים, סמ"ג: אפילו אשה שאין וסתה קבוע - לא צריכה בדיקה (רק כשמתעסקת בטהרות. כיום - לא רלוונטי. כשמואל)
ר"ח, רא"ש, רמב"ם, מרדכי ברש"י: צריכה בדיקה. לפני ואחרי (ר' חנינא ב"א, להבנתם) (רא"ש בעקרון סבר להקל כרש"י, רק 'שלא מלאני לבי להקל')
רי"ף, רשב"א: אשה שאין וסתה קבוע צריכה לבדוק לפני ואחרי, אך רק שלוש פעמים. ואם אחרי שלוש הפעמים האלו יצאה טהורה בבדיקות – לא צריכה להבדק יותר (כי מוחזקת שלא רואה מחמת תשמיש)שיטתו היא בעקבות ביאורו את 'עיוותיה ותיקוניה' של ר' חנינא ב"א: עיוותיה - אם בודקים בעד שלוש פעמים ויש דם כל פעם - יוצאה בלא כתובה (כי מוחזקת כנידה
כל ימיה) תיקוניה - אם בודקים בעד שלוש פעמים אחר תשמיש ובכל פעם אין דם – נחשבת שיש לה וסת קבוע. (הוא בעד שלו, והיא בעד שלה)
הרחבה: שיטת הרי"ף: ר"ן, רשב"א: הרי"ף הרי גם סובר כרש"י שמי שאין וסתה קבוע לא צריכה בדיקה. אלא שלדידו תנאי נוסף: שתבדוק ג פעמים בלי דם. (כלומר, בגלל התסבוכות בהבנת דעת שמואל, ודין אשה שאין לה ווסת קבוע, דורש הרי"ף למשוך למחוזות הכן מובנים. שתהיה כמו מי שיש לה וסת קבוע).
רא"ש מקשה על הרי"ף: מה מועיל ג' פעמים שתבדוק ולא תראה דם? קביעת וסת היא רק על ידי
ראייה של שלוש פעמים! אחרת תמיד נחשוש שיבוא לה וסת.
קריאתו את ר' חנינא: מעוותים – בבדיקה אחרי
מתקנים – בבדיקה לפני (כי מתיר את התשמיש)
ר"ן מתרץ: אנו לא חוששים על אשה שלא קבעה וסת, שמא הוסת תבוא סתם כך. אלא רק אם יש גורם מסוים סביר שיביא את הוסת. לכן, הבדיקה של הרי"ף (עפ"י ר' חנינא) נועדה לשלול גורם מסוים החשוד שגורם הוסת (כגון מאכל, או קפיצה) .
ש"ע: + אשה שאין לה וסת קבוע – צריכים לבדוק לפני ואחרי תשמיש. גם בעד שלה וגם בשלו.
אך רק 3 פעמים. אם ב-3 פעמים אלו יצאו הבדיקות טהורות, והוחזקה שלא רואה מחמת תשמיש – לא צריכים לבדוק יותר לפני או אחרי. (רי"ף)
+ הרא"ש והרמב"ם סוברים שאשה שאין לה וסת קבוע - תמיד צריכה לבדוק לפני ואחרי.
רמ"א: נראה כרמב"ם (אבל באמת יכול להיות גם כרי"ף)
ש"ך: אשה שאין לה וסת לא צריכה (ואסור לה) לבדוק כלל (!) וכן מנהג העם. (חולק על הבנת הש"ע את הרי"ף[!]).
שבט הלוי: מסכים עם הש"ך להלכה. אבל כדאי להחמיר (בייחוד בבדיקה קודם תשמיש)
למעשה: ייבדקו קודם ואחרי תשמיש בג"פ ראשונות
פת"ש: כש"ע ברי"ף. צריכה לבדוק ג"פ
פניני הלכה: נוקט עיקר כש"ך. נשען בזה על רב יהודה שאין לבדוק לפני תשמיש (שמא יהא לבו נוקפו) ועל נימוקים נוספים.
הרב גוסטמן, רשז"א והרב רבינוביץ: אפילו למחמירים, מספיקה בדיקה חיצונית, והרי נשים רגילות לעשותה ממילא לאחר התפנות בשירותים
לנוקטים שצריך לבדוק – לפני או אחרי?
סיעת צריכה לבדוק תמיד
רמב"ם, רא"ש, מרדכי: לפני ואחרי.
רא"ש: לפני התשמיש – שניהם; אחר התשמיש - רק היא
רמב"ם: גם לפני וגם אחרי – שניהם.
סיעת הרי"ף
רי"ף (בג' הבדיקות הראשונות שלשיטתו): רק אחרי
ב"י (בשיטת הרי"ף): גם לפני
דרכ"מ: חולק בהבנת הב"י את הרי"ף
ש"ע: גם לפני וגם אחרי
לנוקטים שצריך לבדוק – איך ייראו הבדיקות?
רשב"א, חת"ס: לפני - צריך בדיקה בחורים ובסדרים; אחרי – קינוח בלבד מספיק
ראב"ד, סדרי טהרה, חוו"ד: גם לפני וגם אחרי - בדיקת קינוח מספיקה
אם משמשים כמה פעמים בלילה אחד
משנה: בית שמאי: צריכה 2 עדים על כל תשמיש
בית הלל: מספיק 2 עדים לכל הלילה
ראשונים ורמ"א: בלילה אחד - אין צריכים לבדוק עצמם אחר כל תשמיש ותשמיש
ערוה"ש: כוונתו גם שיכולים להשתמש שניהם באותו העד, ולא צריך עד לאיש ועד לאשה
ערוה"ש: היום לא צריך שני עדי בדיקה, גם לה וגם לו (זה שהש"ע כתב שני עדים זה לשון המשנה (דף יד), שמדברת גם על טהרות, וכאשר גם הגבר צריך לדעת אם נטמא)
(מסיבה זו, ההלכה שבסי' קפו סע' ד לא רלוונטית, מפני שהיא מלמדת שהאשה נאמנת לבדוק את
העד של הגבר, וכן, שמותר לה להשתמש בעד שלו)
הרחבה: ערוה"ש בדעת הש"ך: ערוה"ש: הסיבה שלש"ך גם אשה שאין לה וסת קבוע לא צריכה לבדוק – למרות שאינה יודעת 'פורמלית' מתי יבוא הוסת, הרי שבוודאי לא קרובה לוסת (בעצם הוא אומר שאשה מרגישה כשהוסת שלה קרוב)
הערה: ראוי לציין, שהיום, כשלרוב הנשים יש וסת חצי קבוע, בימים בהם אין וודאות לגבי הוסת והוא עשוי להגיע (שאז דינה של האשה כמי שאין וסתה קבוע) – אין זה סביר ליישם את דעת הרי"ף. זה גורם לפוסקים רבים לנקוט בזה כש"ך, ופשוט להתיר להם
בזמן וסת - החיוב לבדוק (ט)
אשה שיש לה וסת קבוע
נדה טז: מחלוקת רב ושמואל - מי שבזמן הוסת לא בדקה (מוכר כמחלוקת האם החשש לוסת הוא מהתורה או מדרבנן)
ההנחה המשותפת לרב ולשמואל: לכתחילה יש חיוב לבדוק בעונה בה הוסת אמור להיות (כדי לדעת אם התחיל)
אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ואח"כ בדקה
רב: בדקה ומצאת טמאה - טמאה, טהורה – טהורה
שמואל: אפילו בדקה ומצאת טהורה - נמי טמאה, מפני שאורח בזמנו בא.
(רב נחמן בר יצחק מתרגם מחלוקת זו למחלוקת אם וסתות דרבנן או דאורייתא, כלומר האם הבדיקה מהתורה או מדרבנן. לפיכך, לרב וסתות מדרבנן [לכן אם בדקה אח"כ הולכים לפי הבדיקה] ולשמואל וסתות מהתורה [ולכן גם אם בודקת אח"כ ויוצאת טהורה, מוחזקת טמאה)
רוב הראשונים מצדדים כרב שוסתות דרבנן. חוץ מהיראים)
רשב"א, רב אחאי, ר"ח (כרב סה"כ):
אשה שהגיע וסתה – בחזקת אסורה עד שתבדוק.
בדקה והיא טהורה – טהורה (ולמרות שחזקה ש'אורח בא בזמנו', לא מחזיקים אותה טמאה)
יראים, ב"ח: אפילו אם בדקה אחר הווסת ומצאה טהורה - טמאה. רק אם בודקת ממש סמוך טהורה
(כי וסתות מעין דאורייתא)
ר"ן ברי"ף: גם אם לא בדקה בכלל, אפילו אחרי זמן הוסת – כל עוד לא הרגישה - טהורה
ש"ע: לכתחילה, אשה שוסתה קבוע (ורואה כרגיל) צריכה לבדוק כשמגיע זמן הוסת (לכל הדעות)
עבר הוסת ולא בדקה, אך גם לא הרגישה – טהורה, בלא בדיקה (ר"ן ברי"ף)
י"א: צריכה לבדוק, ואסורה עד שתבדק (רשב"א)
ש"ע בקפט, ד: אשה שעבר זמן הוסת שלה ולא בדקה - אסורה עד שתבדק. גם אם לא הרגישה (רשב"א)
רמ"א: נהוג כמו הרשב"א
חוות דעת: (פת"ש יח): מי שבדקה עצמה, והעד (המוך) אבד / הטילה מים – אזי זה שלא הרגישה, לא מועיל (בגלל שמי רגלים, תשמיש, ובדיקה הם התרחשויות שפוגמות באמון בהרגשה, כי אולי הייתה מרגישה אם לא היו קורים) (המשמעות: מספיק שמישהי הולכת לשירותים בזמן הווסת פעם אחת – בחזקת טמאה. אפילו אם לא הרגישה)
אשה שאין לה וסת קבוע
רשב"א: אשה שלא קבעה וסת, אבל בד"כ וסתה מגיע תוך פחות מ-30 יום מהוסת הקודם; ועבר זמן וסתה - בחזקת טהורה, גם בלי שתבדוק (כל עוד לא הרגישה)
ב"י ברשב"א: כווונתו שגם מי שאין לה וסת קבוע - היום השלשים נחשב כוסת הקבוע, וחייבת
לבדוק בזמן זה כדי להיות טהורה (אבל עד אז, גם אם בד"כ הוסת שלה מגיע תוך פחות מ-30, כל
עוד לא הרגישה – טהורה)
כך גם לגבי מי שהוסת הלא קבוע שלה גדול יותר מ30. צריכה לבדוק ביום ה-30.
ש"ע: י"א: אשה שהוסת שלה אינו קבוע, צריכה לבדוק ביום ה-30
ואם לא בדקה – טמאה עד שתבדוק (רשב"א, כדיוק הב"י בו)
רמ"א: נהוג כמו הרשב"א ודיוק הב"י בו
לשים לב:
בסי' קפט נלמד כי אשה שאין וסתה קבוע חוששת לשלוש עונות שונות. ולכן, אלו הזמנים בהן תבדוק:
עונה בינונית: כמו שכתב הש"ע כאן (30 יום מהיום הראשון של הוסת הקודם). בפועל זה יוצא 4 שבועות + יום אחד לאחר הוסת הקודם, באותה עונה.
עונת ההפלגה: לקחת את הטווח בין היום הראשון של הוסת האחרון, ליום הראשון של הוסת שלפניו – למשל 35 – ואז לספור כטווח הזה מהיום הראשון של הוסת האחרון. ביום האחרון של הספירה (היום ה-35) – צריכה לבדוק (באותה עונה).
עונת החודש: אם ראתה ב-ג' בחודש הקודם ביום, צריכה לבדוק בג' בחודש הזה ביום (לקראת סופו).
נעיר כי לש"ך יש רק 2 עונות, כי לדידוד עונה בינונית ועונת החודש הן אותה עונה
מי שוסתה היה קבוע, ופעם אחת קרה שראה שלא בעת הוסת הקבוע שלה – בפעם הבאה תחשוש לעונת ההפלגה, לעונת החודש ולוסת הקבוע (הן מבחינת פרישה והן מבחינת בדיקה לקראת סיום העונה) (לא חוששת לעונה עונה בינונית בגלל שהיא רק למי שאין לה וסת קבוע. וכל עוד לא נעקר ע"י 3 פעמים רצופים שראתה שלא בזמן הקבוע – נחשב שיש לה וסת קבוע) (עפ"י קפט יד)
אם תחזור לראות לפי הוסת הקבוע שלה (אפילו פעם אחת) – נחשבת שוב כמי שוסתה קבוע; וכבר לא תחוש לעונת ההפלגה והחודש, אלא רק לוסת הקבוע (ורק אז ייפרשו ותבדוק).
אם שלוש פעמים פעמים ברציפות לא ראתה בזמן הוסת הקבוע – נעקר הוסת לגמרי. ואז נחשבת כמי שאין לה וסת קבוע, וחוששת ל-3 העונות שלעיל (כול בינונית)
ט"ז: כעיקר לשון הרשב"א. לפיכך: מי שהוסת הלא קבוע שלה מגיע בד"כ תוך פחות מ-30 יום –
אם לא ראתה ולא הרגישה עד היום ה-30 – בחזקת טהורה. גם אם לא בדקה. (משמע
מהב"י ב-קפט על וסת גוף שמסכים עם זה)
ומסביר: אשה שאין לה וסת קבוע, תמיד בחזקת רואה. ורק כשתבדוק ותצא טהורה תהיה טהורה.
אך כאן – מדובר באשה שיש לה ראייה קבועה, ופעם אחת שינתה את הראייה שלה ליום
שהוא פחות מ-30. לכן, היום אשר היא חוששת לו הפעם הוא פחות מ-30. עליה אנו
אומרים שאם לא בדקה ולא הרגישה ביום החשש (נגיד 25), היא בחזקת טהורה.
שבט הלוי: צריך 3 בדיקות במשך העונה
פניני הלכה: מספיק בדיקה אחת, לקראת סוף העונה
חוות דעת (פת"ש יז): אשה שאין לה ווסת קבוע צריכה לבדוק לאורך כל העונה. לכן, תשים מוך כל העונה (!)
אגרות משה: כיום, גם למהדרות כחוו"ד אין צורך במוך דחוק, אלא די בלבישת תחתונים לבנים, מפני שהם צמודים לגוף ולכן תראה כל דם שייצא.
הקדמה
מבחינת רבדים, הפרישה בעונת הוסת יסודית יותר מחיוב הבדיקה. כך למשל, לאלו הסוברים שוסתות (דהיינו עצם החשש לראיית דם בעונת הוסת) מדרבנן (והטור והש"ע ביניהם), הפרישה היא רק מתשמיש, אבל לא מקריבות כגון חיבוק ונישוק או שאר דברים (בעוד לאלו הסוברים שהחשש מדאורייתא, הפרישה היא גם משאר קריבות). לעומת זאת, אם אשה לא בדקה בשעה שאמור להגיע וסתה, היא בחזקת טומאה מחשש שכבר ראתה, ולכן דינה שאסורה גם מקריבות, כאילו ראתה. עד שתבדוק (וכ"כ שבט הלוי).
מעבר למחלוקת אודות עצם החשש מראיית דם בעונת הוסת, ישנה גם מחלוקת האם הפרישה סמוך לוסת היא מהתורה או מדרבנן. זאת משום שבגמרא מובאת ברייתא המצטטת פסוק מויקרא ("והזרתם את בני ישראל מטומאתם"). הרואים בכך איסור דרבנן מסבירים שהפסוק הוא אסמכתא בעלמא. הש"ך וערוה"ש סוברים שכן דעת הש"ע.
סיכומו של הדין לש"ע
האיש והאשה צריכים לפרוש זה מזה בכל העונה - היום/הלילה - שבו האשה עלולה לקבל את הוסת שלה. אבל רק מתשמיש. שאר קריבות מותרות.
עיקר הדין (ב, ג)
ברייתא: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם" – מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן.
ש"ע: בזמן עונת וסתה צריך האיש לפרוש מהאשה
מדאורייתא או מדרבנן
ר"ן, רשב"א: הפרישה מדרבנן. בגלל שוסתות דרבנן (כרב בגמרא טו). הפסוק הוא אסמכתא בעלמא
תרומה, רא"ש: הפרישה מדאורייתא (למרות שחשש וסתות מדרבנן)
ש"ך, ערוה"ש: משמע מהש"ע שסובר שהפרישה מדרבנן.
על מי חל? (ג, ז-ח)
בעקרון דין הפרישה חל על כל אשה שיש לה וסת, קבוע או שאינו קבוע (כאשר הפרישה אצל אשה שוסת קבוע הוא בהתאם לזמן וסת הקבוע, ואצל אשה שאין וסתה קבוע – בהתאם ל-3 עונות להן חוששת (בינונית, הפלגה וחודש).
לכן, יוצאות הדופן הנמנות בסעיפים אלו הן נשים שמסיבות שונות לא רואות וסת. והן מותרות אף בזמן הוסת בלי שום בדיקה.
קטנה – עדיין לא הגיע זמנה לראות (רשב"א)
זקנה – כבר לא תראה יותר (ב"י עפ"י קפט)
מעוברת –החל משהוכר עוברה (3 חודשים מהכניסה להריון) דמיה מסולקים ואין לה וסת (גמרא)
מניקה – 24 חודש אחרי הלידה דמיה מסולקים ואין לה וסת (ר' יוחנן)
מפחדת – ראויה לראות, אך המצב גורם לכך שבאופן חריג לא תראה כעת (ר' מאיר במשנה)
קטנה (ג)
רשב"א: הפרישה בעונת הוסתה – דווקא בגדולה. אבל קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים (גיל 12 ויום) ולא הביאה סימנים - אין צריך לפרוש בעונת הוסת שלה, אלא אם כן קבעה וסת ע"י 3 פעמים
ש"ע: קטנה בת פחות מ-12 ויום שלא הביאה סימנים - לא צריך לפרוש ממנה בעונת הוסת. אא"כ ראתה
3 פעמים וקבעה בכך וסת.
ב"ח, ש"ך: מספיק תנאי אחד: או שלא הגיעה לגיל 12 ויום או שלא הביאה סימנים
(ואפילו הגיעה לגיל 12) (כך בש"ע קפט סע' כז)
ט"ז, ש"ך: לא צריך לפרוש ממנה אפילו בזמן הוסת עצמו (כי אין)
זקנה (ג)
ב"י: דין זקנה שנסתלקו דמיה וכבר לא רואה כמו קטנה – לא צריך פרוש בעונת הוסת שלה.
ש"ע: זקנה שכבר אין לה וסת – לא צריך לפרוש ממנה בעונת הוסת
ט"ז, ש"ך: לא צריך לפרוש ממנה אפילו בזמן הוסת עצמו (כי אין)
מעוברת ומניקה (ז)
[לעיון נרחב על דין אלו וקביעת וסת אצלן– ראה קפט לג-לד]
הגדרות:
משנה: מעוברת = משהוכר עוברה (3 חודשים אחר תחילת ההריון)
מניקה = משתגמול את בנה (גמרא: 24 חודשים)
גמרא: משווים מעוברת למי שבמחבוא, שבגלל החרדה מסולקת דמים. כן הדין לגבי מעוברת (שתיהן לא צריכות לבדוק בשעת הוסת, וטהורות גם בלי בדיקה)
ר' יוחנן בגמרא: מעוברת ומניקה – דיין שעתן (ולא צריכות לחוש לוסת)
טור, ש"ע: מעוברת - משהוכר עוברה (3 חודשים אחר הכניסה להריון)
ומניקה, במשך 24 חודשים מהלידה –
לא צריכים לפרוש בעונה שבד"כ מגיע וסתה.
ואף בזמן שבד"כ מגיע הוסת ממש – מותרים
ש"ע קפט סע' לג: אם ראתה בתקופת העיבור/הנקה –
תתחיל לחשוש ל-3 העונות (בינונית, חודש, הפלגה), כמי שוסתה לא קבוע
אבל לא קובעת וסת, גם אם תראה 3 וסתות במשך התקופה
סדרי טהרה: לא חוששת לעונה בינונית בכלל
סדרי טהרה: אם תראה 3 פעמים בתקופה –
זה שהיא לא קובעת וסת, זה רק לעניין חומרות של מי שוסתה קבוע
אבל היא כן מקבלת את הקוּלות של וסת קבוע. ולכן לא תחשוש יותר ל-3 עונות
שבט הלוי: כיום, גם אם יודעת שהיא בהריון עוד לפני שעברו 3 חודשים – דינה כרגיל וצריכה
לחוש ל-3 עונות, עד שיעברו 3 חודשים
פניני הלכה: אם יודעת על סמך בדיקת הריון שהיא מעוברת אף קודם 3 חודשים - מסולקת דמים
מפחדת (ח)
משנה, ר' מאיר: מי שהיתה במחבוא והגיע שעת וסתה – טהורה גם בלי שתבדוק. חרדה מסלקת את הדמים.
לפיכך, על פניו, יש להסיק שגם לא צריך לפרוש ממנה בעונת החשש לוסת
אולם, בגמרא סוטה עולה שיש הבדל בין בהלה פתאומית לחרדה מתמשכת:
בהלה פתאומית – גורמת לוסת להגיע מוקדם, לפני זמנו
חרדה מתמשכת – עוצרת את הגעת הוסת
וגם: בגמרא נדה לומדים את דין מעוברת מהקשה לר' מאיר על מי שבמחבוא וחרדה, ששתיהן מסולקות דמים
רמב"ן, טור: אשה שהיתה במחבוא והגיע שעת וסתה – לכתחילה חוששת וצריכה לבדוק (אפילו אם לא היה לה וסת קבוע). ורק בדיעבד אם לא בדקה – בחזקת טהורה (זו כוונת ר' מאיר)
רשב"א: אפילו לכתחילה - לא צריכה לחשוש לזמן וסתה
ש"ע: מי שהיתה במחבוא מפני הפחד, והגיע שעת הוסת שלה – לא צריכה לחוש (לא צריכים לפרוש ולא
צריכה לבדוק) (רשב"א)
ט"ז: היא 'צריכה' להיות במחבוא ופחד כל שעת הווסת. ואם פסק הפחד – חזרו הדמים, ואז אין
חזקה שהייתה טהורה
רמ"א: י"א שרק בדיעבד, אם עבר הוסת שלה ולא בדקה - טהורה. אך לכתחילה כן חוששת (רמב"ן, טור)
איך זה שהטור מחלק בין מעוברת לפוחדת?
ב"י: מקשה על הטור. איך סובר שמעוברת לכתחילה לא חוששת ולא צריכה לבדוק, אבל מי שבמחבוא כן חוששת לכתחילה? הרי בגמרא לומדים את דין מעוברת ממי שבמחבוא!
תירוצו העיקרי: מעוברת אנו בטוחים שדמיה מסולקים, אבל מי שבמחבוא – לא בטוחים.
ט"ז: נפלא: הסיבה שהטור חושש למי שנמצאת בפחד – פחד אינו יציב ויכול להעלם ("שמא
באותה שעה שתזקק לבעלה יצא הפחד מלבה").
פת"ש, חוות דעת: אם ראתה בזמן הפחד – לא מצטרף לקביעת וסתות
מתי צריך לפרוש? (ב, ד-ו)
משנה: אם בזמן עונת הוסת יש טווח של כמה שעות שבה רגילה שהוסת מגיע -
רבי יוסי: צריך לפרוש רק בטווח זה שבד"כ מגיע הוסת
רבי יהודה: צריך לפרוש בכל העונה, אף לפני טווח זמן זה
רבא: הלכה כר' יהודה (שצריך לפרוש בכל העונה, לא משנה מתי בעונה בד"כ רואה)
אביאסף (הראבי"ה): עונה = 12 שעותפניני הלכה: לא ברור איך מחשבים את זה למעשה
או"ז: צריך לפרוש שתי עונות לפני שעת הוסת, שהם 24 שעות (כי אם שעת וסתה הוא בשקיעה/זריחה,
אולי לא יודעת אם היה לפני או אחרי, ובאיזו עונה הם צריכים לפרוש)
אגור: חומרא יתירה
אגור, הגהות מיימ', ב"י, ראב"ד, רמב"ם: רק עונת הוסת עצמה, שהיא היום/או הלילה
ש"ע: הפרישה צריכה להיות בעונת הוסת: אם הוסת ביום - פורשים מתחילת היום (אפילו אם הוסת בסוף היום)
אם הוסת בלילה - פורשים מתחילת הלילה (אפילו אם הוסת בסוף הלילה)
וכל זמן שהוא לא עונת הוסת – יכולים לשמש. גם מיד אחרי, וגם ממש לפני. (אגור ושאר הפוסקים)
ב"ח: מצדד באו"ז ובאביאסף
ש"ך: מצדד באביאסף
ט"ז: מצדד בש"ע
כשהראייה בשקיעה/זריחה (ד')
נקודת ההנחה המשותפת העולה כאן: חילופי העונות קורים בזריחה ובשקיעה. מי שוסתה מתחיל בזמן הזריחה – העונה בה צריכים לפרוש היא היום. וכן, מי שוסתה בזמן השקיעה – העונה בה צריכים לפרוש היא הלילה.
דעת הראב"ד והש"ע (והש"ך) כאן היא במקרה שבו אשה לא בטוחה אם הזמן בו רואה בד"כ בזריחה/שקיעה, הוא לפני או אחרי (יודעת בערך שזה בזמן זריחה).
אם זמן הוסת בו רגילה אשה לראות הוא בערך בהנץ החמה, אבל לא ברור לה בדיוק מתי, אם לפני או או אחרי הנץ החמה -
י"א: מספק - יפרשו כל היום וכל הלילה (כל היממה) (שמא ראתה לפני הזריחה)
י"א, ראב"ד: יפרשו רק ביום
רא"ש: הטעם להקל - וסתות זה דרבנן. ואם היא בספק מתי בדיוק - הווי ספק דרבנן, ולקולא
הרחבה: דברי רא"ש נוספים: .
ולמה מכריעים דווקא לטובת היום ולא בלילה? מפני שביום היא בוודאי כבר נדה. הלילה הוא שמוטל בספק
ש"ע: הרגילה לראות בהנץ החמה – היום נחשב לעונת הוסת שלה, וצריכים לפרוש רק ביום, ואפילו אם לא בטוחה אם הזמן הוא לפני או אחרי (ראב"ד)
ש"ך: כנ"ל לגבי בין השמשות: אם רגילה לראות בבבינה"ש ולא בטוחה אם לפני או אחרי –
אסורה רק בלילה (ובמקרה זה הלילה הוא ודאי, אבל היום הוא רק ספק, וספק דרבנן כנ"ל).
ערוה"ש (חידוש גדול, לחזור. סע' כז): תמה למה כולם פה מדברים במושג של הנץ החמה? הרי 'יום' בשאר העניינים בהלכה הוא עלות השחר. ומראה כי באמת הראב"ד כתב כן בהשפעת לשון משנה, אך להלכה הכוונה לעלות השחר.
וגם – מחמיר כב"ח והי"א לאסור גם בלילה וגם ביום
כשהוסת ממושך (ה-ו)
כשהוסת קצר, ונמשך רק בזמן המעבר (ה)
אם בד"כ הראייה שלה בוסת מתחילה מלפני הזריחה ועד אחרי הזריחה -
י"א: צריכים לפרוש כל הלילה וכל היום (כל זמן הראייה נחשב ווסת. גם מה שהיה לפני הנץ וגם אחרי)
י"א: צריכים לפרוש רק בלילה (הולכים לפי תחילת הוסת)
ראב"ד: צרכים לפרוש כל הלילה; וביום - לפי כמה שנמשך הוסת
ש"ע: מי שוסתה נמשך בד"כ מלפני הנץ החמה ועד לאחריו – צריכים לפרוש כל הלילה, וביום – כמה שנמשך הוסת לתוך היום (ראב"ד)
כשהוסת נמשך כמה ימים (ו)
מי שוסתה נמשך 2-3 ימים (אפילו עם הפסקות) –
רז"ה, רא"ש, רשב"א ועוד: צריכים לפרוש רק בעונה בה בד"כ מתחיל הוסת
ראב"ד: כל הימים שבהם נמשך הוסת בד"כ נחשבים כעונת הוסת. לכן, צריכים לפרוש בכל זמן זה.
ש"ע, רמ"א קפט, יג: עונת הוסת נקבעת לפי העונה בה בד"כ מתחיל הוסת. לכן, מי שוסתה אורך כמה ימים – צריכים לפרוש רק בעונה בה בד"כ הוסת מתחיל (רז"ה וסיעתו)
ממה צריך לפרוש? (ב)
רשב"א (בשם רש"י), ראב"ד: הפרישה בעונת הוסת - היא אך רק מתשמיש, אך לא מחיבוק ונישוק
(כי חשש וסתות מדרבנן וגם הפרישה)
הגהות מיימ': ופשט היתר זה בכל מלכותנו
תרוה"ד: צריכים לפרוש גם מחיבוק ונישוק (אבל לא מהרחקות של סימן קצה, כגון מזיגת הכוס)
ב"י: חולק ממש
ש"ע: הפרישה בעונת הוסת היא רק מתשמיש, ולא מקריבות אחרות (רשב"א, ראב"ד, הגהות מיימ')
ב"ח, ש"ך: המחמיר תבוא עליו הברכה
ט"ז: אוסר ממש. מעיקר הדין (כתרוה"ד)
רדב"ז: אין לחדש חומרות על ישראל ("איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו
הראשונים, והלוואי שישמרו מה שהוטל עליהם, דתפסת מרובה לא תפסת ולא יישאר
בידם לא זה ולא זה")
טהרת הבית, פניני הלכה: בני זוג שחוששים שמתוך חיבוק יגיעו לתשמיש – יימנעו גם מחיבוק
שינה חבוקים
זבחי צדק: יכולים לישון חבוקים אפילו בעירום
פניני הלכה: נכון להמנע משינה יחד חבוקים בעירום.. אם רוצים להקל אז שיישנו עם בגדים
טהרת הבית, פניני הלכה: למרות שמותר חיבוק ונישוק, טוב שלא יישנו חבוקים, שמא יישארו חבוקים גם כשיגיע זמן הוסת
פרישה למי שוסתה אינו קבוע (עפ"י קפט)
בסי' קפט נלמד כי אשה שאין וסתה קבוע חוששת לשלוש עונות שונות. ולכן, גם הפרישה תהיה בכל אחת משלוש עונות אלו בהן יש סיכוי שיגיע הוסת:
עונה בינונית: 30 יום מהיום הראשון של הוסת הקודם). בפועל זה יוצא 4 שבועות + יום אחד לאחר הוסת הקודם, בכל אותה עונה.
עונת ההפלגה: לקחת את הטווח בין היום הראשון של הוסת האחרון, ליום הראשון של הוסת שלפניו – למשל 28 – ואז לספור כטווח הזה מהיום הראשון של הוסת האחרון. ביום האחרון של הספירה (היום ה-28, באותה עונה) – צריכים לפרוש.
עונת החודש: אם ראתה ב-ג' בחודש הקודם ביום, צריכים חפרוש בג' בחודש הזה בכל עונת היום.
נעיר כי לש"ך יש רק 2 עונות, כי לדידוד עונה בינונית ועונת החודש הן אותה עונה
מי שוסתה היה קבוע, ופעם אחת קרה שראה שלא בעת הוסת הקבוע שלה – בפעם הבאה תחשוש לעונת ההפלגה, לעונת החודש ולוסת הקבוע (הן מבחינת פרישה והן מבחינת בדיקה לקראת סיום העונה) (לא חוששת לעונה בינונית בגלל שהיא רק למי שאין לה וסת קבוע. וכל עוד לא נעקר ע"י 3 פעמים רצופים שראתה שלא בזמן הקבוע – נחשב שיש לה וסת קבוע) (עפ"י קפט יד)
אם תחזור לראות לפי הוסת הקבוע שלה (אפילו פעם אחת) – נחשבת שוב כמי שוסתה קבוע באופן מלא; וכבר לא תחוש לעונת ההפלגה והחודש, אלא רק לוסת הקבוע (ורק אז ייפרשו ותבדוק).
אם שלוש פעמים פעמים ברציפות לא ראתה בזמן הוסת הקבוע – נעקר הוסת לגמרי. ואז נחשבת כמי שאין לה וסת קבוע, וחוששת ל-3 העונות שלעיל (כולל בינונית)
היוצא לדרך (י)
היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו בלילה שלפני נסיעתו (בגלל ההשתוקקות שיש להם אחד כלפי השני לקראת הנסיעה). ובסע' זה נראה, שחשיבותו של דין זה רבה עד שהוא דוחה את דין הפרישה; וגם אם הלילה שקודם לנסיעתו הוא עונתה החשש לוסתה של האשה (שבה בעקרון צריכים לפרוש) – מצווה שישמשו.
היוצא לדבר רשות
יבמות סב: ריב"ל: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך.
ור' יוסף: ריב"ל מלמד אותנו שחייב לפקוד אותה אפילו סמוך לוסתה
ובגמרא קובעים שמצווה זו היא רק אם הוא יוצא לדרך לדבר רשות, ולא אם יוצא לדבר מצווה (כי עוסק וטרוד במצווה האחרת, ולכן פטור מזו)
מהי המצווה 'לפקוד'?
רש"י, רשב"א, ראב"ד: המצווה לפקוד בתשמיש
ראב"ד: איך מותר לשמש למרות שבעונת הווסת צריך לפרוש? כי חשש וסתות מדרבנן (ובמקום מצווה
לא גזרו)
ר"ת, רא"ש: המצווה לפקוד בדברי ריצוי
סמ"ג: מותר בתשמיש, אבל המחמיר לפקוד רק בדברי ריצוי - תבוא עליו הברכה
ש"ע: היוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו, אפילו סמוך לווסתה (ריב"ל ור' יוסף, ונראה שכרש"י,רשב"א)
רמ"א: מותר לפקוד בתשמיש אבל המחמיר לפקוד רק בדברי ריצוי - תבוא עליו הברכה (סמ"ג)
אבל גם אם מחמיר על עצמו, יכולים חיבוק ונישוק וכו'
ש"ך: ובנישוק וחיבוק אין להחמיר, ולמרות שכתב לגבי פרישת הוסת שטוב לפרוש גם מזה. כי
כאן זה ממש מצוה, ולש"ע צריכים בכלל לשמש
אם אשתו אסורה בלילה לפני שיוצא?
דרכ"מ בשם נמוק"י: אם אשתו של היוצא לדרך אסורה, אבל בעוד יום תוכל לטבול – ימתין יום, כדי שיוכל לפוקדה כמצווה (כלומר, היא ביום האחרון של ה-7 נקיים)
רמ"א: י"א: אם אדם יוצא לדרך, אך אשתו אסורה כרגע, אבל בעונה הבאה תיה מותרת – צריך להמתין
כשיוצא לדרך - לכמה זמן?
דרכי טהרה: כשיהיה רחוק מהבית לכמה ימים (יומיים שלשה, אך תלוי בכל אדם)
טהרת הבית, שבט הלוי: רק אם הנסיעה פירושה שלא יספיק לחזור לזמן מצוות העונה שחייב בה.
כשהאשה יוצאת לדרך
שבט הלוי: לצורך גדול, יכולים לשמש בעונת הפרישה גם כשהאשה נוסעת
אשה שזמן טבילתה לטהרה יוצא על יום הפרישה
כנסת יחזקאל: לומד מן ההיתר של היוצא לשמש בזמן הפרישה: אשה שהיתה אסורה, וצא שיום טבילתה לטהרה הוא ביום שצריכים לפרוש מחשש לוסת – תטבול ומותרים לשמש.
הרבה חולקים עליו. ההיתר מיוחד ליוצא לדרך (ערוה"ש, נודע ביהודה, פלתי, חו"ד ועוד)
פניני הלכה: אבל כלה שבליל נישואיה יוצא יוצא זמן הפרישה – יש מתירים, אך יש אוסרים
היוצא לדבר מצווה
בגמרא שם ביבמות קובעים כי המצווה לפקוד את אשתו אינה חובה אם הוא יוצא לדרך לדבר מצווה (כי עוסק וטרוד במצווה האחרת, ולכן פטור מזו) (השאלה אם מותר במידה ומדובר בעונת החשש לוסת..)
מ"מ, הגש"ד, רמ"א: היוצא לדרך לדבר מצוה – אין צריך לפקוד את אשתו.
הקדמה
הדיון בסעיפים יסודו גם הוא – כמו כל הסימן הזה – ביחס לקיומו של וסת קבוע. בסעיפים אלו, עולות שאלות ביחס להנחת חזקת הטהרה של כל נשים. ההנחה נבחנת ביחס למקרה של חוסר קשר ותקשורת, דהיינו, כאשר האיש והאשה אינם יחד. כך, נבחן המקרה של הגעתו של זמן הוסת המשוער בזמן שהאיש לא היה בבית: האם ניתן להניח שהאשה טהורה, או שמא נחשוש שהוסת אכן הגיע והיא אסורה? ואם הוסת הגיע – האם נניח שהיא ספרה שבעה נקיים וטבלה, או שאולי לא טבלה, מפני שגם ככה בעלה לא היה?
הדיון הזה עוסק ביכולת של הבעל להניח שאשתו טהורה, אך זאת בלי פשוט לשאול אותה. כמובן שכל הסיפור יכול להפתר אם ישאל אותה (ולכן נלענ"ד שהדון פחות רלוונטי לנו, כשיש תקשורת בסיסית).
למעשה, נראה שהש"ע פסק עפ"י העמדת ריש לקיש את המשנה, וכרשב"א בהעמדתו את המחלוקת בגמרא. לכן, אכן בתוך פרק הזמן שלפני הזמן המשוער להגעת הוסת האשה בחזקת טהורה, אך לאחר שיעבור הזמן שבו אמור להגיע הוסת, אנו חוששים כי הוסת הגיע (כי חזקה אורח בזמנו בא). לכן חילק הש"ע במצב זה בין שני תתי-מצבים: אם עבר הזמן שבד"כ וסתה של האשה מגיע, וגם די זמן כדי שתשמור 7 נקיים ותטבול – יכול להניח שהיא הקפידה על הספירה וטבלה, ולכן טהורה גם בלי שיישאל אותה ויכולים לשמש. אולם אם עבר הזמן שבד"כ הוסת מגיע, אך לא די זמן כדי שתספיק להטהר – אנו מניחים שהוסת הגיע בזמנו ולכן היא אסורה. לכן, עליו לשאול אותה האם הוסת אכן הגיע (ועכשיו היא טמאה), או שמא לא הגיע והיא טהורה (נזכור שלפי סע' ט, עד שהיא לא עושה בדיקה - אינה טהורה, גם אם לא הרגישה בוסת).
הסוגיה
נדה טו: משנה: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה.
גמרא: למה ליה למתני 'הבאין מן הדרך'?
ללמדך שגם אשה שבעלה אינו בעיר בחזקת טהרה (וסופרת ובודקת כאוי)
ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: זה דווקא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה (בתוך 30 יום שאחר ראייתה הקודמת, אבל אם הגיע אחר 30 יום מן הראייה הקודמת - צריכה לבדוק, כי סביר שכבר הגיע הוסת)
רב הונא: המשנה מדברת על אם לא הגיע זמן הוסת עדיין, אך אם עבר זמן הוסת – אסורה (כמו ר"ל)
רבה בר בר חנה: אפילו עבר שעת וסתה - נמי מותרת
\det{גרסת רב אשי}{רב הונא: לא שנו אלא שאין לה וסת לימים, אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות, כיון דבמעשה תליא מילתא - אימא לא קפיץ ולא חזאי. אבל יש לה וסת לימים - אסורה לשמש,
קסבר - וסתות דאורייתא.
רבה בר בר חנה: אפילו יש לה וסת לימים - מותרת,
קסבר - וסתות דרבנן. }
רב שמואל בשם רבי יוחנן: אשה שיש לה וסת - בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה (זה אומר שיש לנו אמון מלא בחשבון של הימים. לא חוששים לחריגות)
מי שוסתה קבוע
אז מה יהיה הדין כשהאיש חוזר אחרי הזמן שבד"כ וסתה מגיע?
רשב"א, תוס': רב הונא ורבב"ח לא חולקים. יסכים רב הונא עם רבב"ח במידה ויעבור גם די זמן כך שיכלה להספיק לספור 7 נקיים ולטבול (אנו נוסיף גם: זמן של פולטת ש"ז) כי אחרת לא יהיה אפשר להגיד ס"ס: 'שמא לא ראתה, ואי ראתה - שמא טבלה'. צריך שיהיה אפשרות להגיד ס"ס
והרי שרבב"ח מסכים גם עם ר' יוחנן שצריך לחשב ימי וסתה בשביל זה (הפירוש הזה בסוגיה יסודו גם בקביעה של הרשב"א כאן שאעפ"י שחשש וסתות דרבנן - אסורה, משום ש'חזקה אורח בזמן בא')
שיטת הרמב"ם: האשה בחזקת המצב שהייתה כשבעלה עזב אותה, אא"כ תגיד אחרת.
יצא כשהיתה טהורה – טהורה. יצא כשהיתה נדה – טמאה.
ש"ע: אשה שיש לה וסת קבוע, ועבר הזמן שבד"כ הוסת שלה מגיע
+ אם גם עבר די זמן כדי שתשמור 7 נקיים ותטבול – יכול להניח שהיא טהורה גם בלי שיישאל
אותה ויכולים לשמש.
+ אם לא עבר די זמן כדי שתספיק להטהר – עליו לשאול אותה האם הוסת אכן הגיע (ועכשיו היא
אסורה), או שמא לא הגיע והיא טהורה ↓
(נזכור שלפי סע' ט, עד שהיא לא עושה בדיקה - אינה טהורה, גם אם לא הרגישה בוסת).
(ר"ל במשנה ורב הונא שנשים בחזקת טהרה לבעליהן רק אם לא הגיע
זמן הוסת; רשב"א ברב הונא ורבב"ח שאם יחשב ויעבור די זמן שתטהר יכול לסמוך)
ט"ז: אם עבר די זמן כדי שתטהר יכול להניח כך אפילו לגבי ילדה הבושה לטבל
הרחבה: ערוה"ש: ערוה"ש: תמהה על כל הדין. איך הגמרא מניחה כך שהאשה תטבול כשבעלה לא בבית? צריך להיות בטוחים שמדובר במקרה שהאשה מצפה לבואו ויודעת שהוא ישוב. אבל משאיר בצ"ע
כשצריך לשאול אותה - כיצד יעשה?
אם לא עבר די זמן כדי שתטהר, ויש סיכוי שאכן הגיע הוסת - עליו לשאול אותה. כיצד?
חוו"ד: עליו לשאול אותה במפורש, במלל. ואפילו אם היא ערה - אל לו להניח שבמידה והגיע הוסת היתה אומרת לו.
ערוה"ש: לא צריכה להגיד ממש שהיא טהורה, אלא אפילו אם עושה דבר שמרמז – מספיק (כגון כשמעבירה לו חפץ, דבר שאסור כשהיא אסורה, בכך כאילו אומרת שהיא טהורה)
אם היתה בוודאי טמאה (אסורה)
דרכ"מ בשם ב"י (לא מצאתי בב"י שלנו): אם הייתה בוודאי טמאה – לא יעזור לחכות זמן שבו תוכל לספור ולטבול (המתנה כזו מועילה כדי להוציא מחזקה, ולא מוודאי). אלא חייב להיות וודאי שטבלה.
ט"ז: מביא כדברי הדרכ"מ בב"י, לגבי אם עזב כשהייתה בוודאי טמאה
אם היתה בחזקת טמאה (אסורה)
יתבאר בתחילת סימן קפה. (אני לא בטוח לגבי החילוק הזה בין 'חזקת טמאה' ל'וודאי טמאה'. בעיקר בגלל שגם לגבי חזקת טמאה הש"ע פוסק שצריך לדעת בוודאות שטבלה.. כלומר, רק לגבי מי שהיתה בחזקת טהורה - אלא שעבר זמן כך שיש סיכוי שהגיע וסתה ונטמאה – לא צריך לשאול, ומספיקה שהייה כך שתספיק להטהר).
מי שוסתה אינו קבוע
הדין יהיה זהה, רק שיהיה לגבי 3 העונות להן חוששת מי שוסתה אינו קבוע (ולש"ך: רק לגבי הפלגה וחודש). כלומר, אם לא עברו 30 יום (עונה בינונית), וכן, זמן החשש לוסת ההפלגה שלה לא הגיע – בחזקת טהורה.
מי שיש לה וסת גוף (קפיצות)
סעיף יא מדבר על מישהי שוסתה עובד לפי זמן, לפי ימים. אך מה לגבי מי שוסתה מגיע בד"כ עפ"י אירוע?
בגרסה של רב אשי לדברי רב הונא, הוא מעמיד את המשנה של כל הנשים בחזקת טהרה לגבי וסת קפיצות, אך מי שוסתה לימים – אינה בחזקת טהורה כל הזמן, משום שמתישהו יגיע זמן הוסת (ואזי מגיע הדין שביארנו לעיל בסע' יא).
מכך היינו אמורים ללמוד כי מי שוסתה הוא וסת הגוף בלבד, אכן יכול האיש להניח כי אשתו בחזקת טהרה. אולם הרשב"א והש"ע מניחים: נשים שיש להן וסת גוף יש להן תמיד וגם וסת ימים (של עונה בינונית), ומאחר שוסתה של אשה כזו תלוי גם בזמן, הרי שהדין הוא כמו בסע' יא, וצריכים לחוש גם לזמן וסת הימים. אולם לא צריך הבעל לחוש לוסת הגוף ולשאול אותה אם הגיע, אלא יכול להניח שלא הגיע.
סעיף יב (קשור מאוד לקפט) – מי שיש לה וסת לימים ולקפיצות
משנה: כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה.
רב הונא בגרסת רב אשי: לא שנו אלא שאין לה וסת לימים אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות, כיון דבמעשה
תליא מילתא - אימא לא קפיץ ולא חזאי.
רשב"א: גם מי שיש לה וסת לקפיצות – יש לה וסת לימים דפולטיבי (ל' יום)
ב"י: כנ"ל לא רק לוסת קפיצות, אלא כל וסת גוף
ש"ע: אשה שיש לה וסת הגוף ווסת ימים – הבעל יכול להניח שוסת הגוף לא הגיע, וצריך לחוש רק לזמן החשש לוסת הימים, כבסע' יא (אם אין לה זמן קבוע – עונה בינונית) (רב הונא, רשב"א)
ש"ך: מקשה על הב"י. אם יש לה גם וסת לימים – למה שתחוש לפי העונה הבינונית? צריכה לחוש לעונת הוסת שיש לה.
מונחים
- וסת קבוע
- זמן מחזורי שנקבע ע"י ראייה 3 פעמים רצופות במחזוריות קבועה; מקנה חזקת טהרה בכל זמן שאינו זמן הוסת.
- עונה
- יום או לילה — מזריחה עד שקיעה או להפך.
- עונה בינונית
- ברירת המחדל של 30 יום מהראייה הקודמת, למי שאין לה וסת קבוע.
- עונת ההפלגה
- העונה שנקבעת לפי הטווח שבין שתי הראיות האחרונות.
- עונת החודש
- אותו יום בחודש שבו ראתה בחודש הקודם.
- פרישה
- הימנעות מתשמיש (ולחלק מהדעות גם מקריבות) בעונה שבה חוששים שיגיע הוסת.
- וסתות דאורייתא/דרבנן
- מחלוקת אם החשש לראייה בעונת הוסת הוא מן התורה או מדרבנן; ממנה נגזר דין מי שלא בדקה.
- וסת הגוף
- וסת התלוי במעשה או בתופעה גופנית (כגון קפיצה או מאכל) ולא בזמן.
- דיה שעתה
- אינה מטמאת למפרע, אלא משעת ראייתה בלבד.
- מסולקת דמים
- מי שמצבה גורם שלא תראה — מעוברת, מניקה, זקנה, מפחדת.
- לפקוד
- מצוות היוצא לדרך לפקוד את אשתו בלילה שלפני נסיעתו.