יולדת ומפלת (סימן קצד)
יורה דעה · נידה — סיכום הלכה להכנה למבחני הרבנות: מהמשנה והגמרא, דרך הראשונים והשולחן ערוך, ועד האחרונים ופוסקי זמננו.
מבוא: דין טומאת יולדת א
טומאת יולדת היא בעצם גם דין של טומאה וגם דין של טהרה. כאשר היא יולדת זכר, היא טמאה מהתורה בשבוע שאחר הלידה; ואם יולדת נקבה - טמאה מהתורה במשך שבועיים. אולם לאחמ"כ, יש לה ימי טוהר שבהם היא אמנם אסורה לבוא אל הקודש ולגעת בקדשים, אך היא מותרת לשמש אפילו אם רואה דם, משום שדם זה הוא דם טוהר. אחרי השבוע של הטומאה מלידת זכר – 33 ימי טוהר; ואחרי השבוע של הטומאה מלידת נקבה – 66 ימי טוהר.
מאחר ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם (ר' יהודה, רא"ש, ש"ע קפח), הרי שיולדת תטמא כשילדה בין אם ראתה דם ובין אם לא. ממש כמו פרישה אחר תשמיש ראשון של זוג (סי' קצב). יתרה מכך, תטמא גם אם ילדה מת או נפל, ח"ו (ספרא).
ימי הטומאה א
בפרשת תזריע: אשה היולדת זכר - טמאה כנדה שבעת ימים + 33 ימים דמי טהרה
אשה היולדת נקבה – טמאה כנדה שבועיים + 66 ימים דמי טהרה
מהם ימי דמי טהרה? היא טהורה לבעלה, אבל אסורה לגעת בקודש ולהכנס אל הקדש
להלכה, נראה בהמשך כי בגלל חומרת בנות ישראל, אחר ימי הטומאה צריכה לשבת שבעה נקיים. אם כן:
אחר לידת זכר: 7 ימי טומאה מהלידה ואחריו 7 נקיים מדין זבה (אא"כ לא ראתה בימי הטומאה)
אחר לידת נקבה: 14 ימי טומאה מהלידה ואחריו 7 נקיים מדין זבה (אא"כ לא ראתה בימי הטומאה)
(וכן פסק בש"ע)
אם לא ראתה דם (א)
בדומה לגזירות בסימנים קצב-קצג (דם חימוד וטומאת ביאה ראשונה), מסתבר כי טומאת יולדת היא בלתי תלוי בראיית דם. הב"י כותב שכאן זה בגלל שכשהיא יולדת נפתח הקבר, והרי קיי"ל שא"א לפתיחת הקבר בלא דם (ר' יהודה, רא"ש ש"ע בסי' קפח. וראו שם, שחילק הש"ע שלעיתים, כשמדובר בחתיכה קטנה – אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. רק שכאן מדובר בגזרת הכתוב).
(לענ"ד שייך לומר שזה פשוט גזרת הכתוב, שלא חילק בין ראתה דם ללא. ובאמת בדיון של האידנא ניכרת הפרדה מה בין טומאת שבעה של יולדת לבין טומאת דם. הפרדה שניתן להסביר בגזירת הכתוב).
ימי דם הטוהר א
(בסמנטיקה נתייחס רק ל-33 יום טוהר שאחר לידת זכר, וכמובן שבמקרה של נקבה יש לתרגם ל-66)
בפרשת תזריע: אשה היולדת זכר - טמאה כנדה שבעת ימים + 33 ימים דמי טהרה
אשה היולדת נקבה – טמאה כנדה שבועיים + 66 ימים דמי טהרה
מהם ימי דמי טהרה? היא טהורה לבעלה (אבל אסורה לגעת בקודש ולהכנס אל הקדש )
אם זבה דם בתקופות מעבר
(לשים לב: במעבר להאידנא לא כ"כ רלוונטי. כי חומרת בנות ישראל על כל טיפת דם)
נדה לה (פ' בנות כותים):
מחלוקת רב ולוי אם יש מעיין אחד או שניים.
לוי: סובר שיש שניים (אחד לדם טמא ואחד לדם טוהר), וכשהאחד פתוח השני סגור.
רב: סובר שיש מעיין אחד (ולא הדם עצמו הוא שטמא או טהור, אלא התורה מחליטה לפי הזמן)
נפק"מ א' - לרב יוצא שטהורה גם אם יש דם שנמשך מה-7 ימי טומאה של הלידה; כי לדידו לא המעיין
המסוים הוא שקובע אם הדם שיוצא טמא או טהור, אלא זו מעין גזירת הכתוב.
ללוי אם ייצא דם שהמשיך מימי הטומאה – הרי שזה לא דם טוהר, אלא דם הטומאה (ששייך
למעיין הטומאה שהיה פתוח)
נפק"מ ב' - לרב, דם שמופיע אחרי שנגמרים ה-33 ימי טוהר - טמא; וגם אם תהיה שופעת מדם הטהרה של ימים אלו, שכביכול טהור. שוב, כי גזירת הכתוב היא שרק דם של 33 ימי טוהר טהור.
ללוי, אם דם שמופיע אחר שנגמרים ימי הטוהר נמשך מימי הטוהר – טהורה (כי הוא מגיע
מהמעיין הטהור)
ומכריעים בגמרא: הלכה כרב (לשתי הנפק"מ. גם לקולא גם לחומרא)
פרישת עונה ביום ה-41/81 א
(לשים לב: זו שאלה האם רלוונטי גם האידנא. ש"ע ורמ"א לא הזכירו, אך ט"ז וש"ך נחלקו בזה)
פסחים קיג (פ' ערבי פסחים): היושבת על דם טוהר – אסורה לשמש.
כמה? רב: עונַה אחת
כלומר, מהגמרא הזאת מבינים שאחרי שנגמרים ימי הטוהר, צריכים לפרוש עונה אחת.
(לא כ"כ ברור איך מבינים מהגמרא הזאת שמדובר על היום שאחרי ה33 ימי טוהר. אולי: הקביעה ההלכתית שאסורה לשמש נשמעת על כל הימי טוהר. אבל מכך שרב אומר שאסורה רק עונה, נצרכים להבין שלא מדובר בימי הטוהר עצמם)
הטעם לפרישה בעונה זו (ונפק"מ)
בה"ג: צריכים לפרוש עונה משום שימי הטוהר נגמרים, ומעתה אם תראה דם תהיה טמאה; זה כמו פרישה בעונת החשש לוסת (של קפ"ד)
ראב"ד, רא"ש: זו חציצה לאלו שהתרגלו לבעול כשיש דם. לכן יש הבדל בדין בין אלו הבועלים על דם
טוהר לאלו שלא:
אלו שבועלים על דם טוהר נצרכים לחציצה, ולהם פרישה זו
אבל אלו שלא בועלין על דם טוהר - אין פרישה זו (כי אין חשש שייתבלבלו)
ש"ע ורמ"א לא הזכירו דין זה
ט"ז: הש"ע לא הזכיר דין זה משום שהוא סובר בטעם כמו הראב"ד, והרי שאין בועלים על דם טוהר
ש"ך: בעל נפש יחמיר לפרוש כנ"ל.
ממתי נטמאת? י-יב
בטומאת יולדת
בסע' יא, הש"ע פוסק עפ"י הגמרא שעובר שהוציא את ידו החוצה ואח"כ החזירה – טמאה. כלומר, מכאן משמע שברגע שיצא אפילו איבר אחד, ואפילו לא רוב הגוף – נטמאת.
מאידך, בסע' י' הש"ע פוסק עפ"י המשנה כי עובר שיוצא שלם (ולא מחותך), נטמאת מרגע שיוצא ראשו.
הש"ך הסביר: סע' י' - נטמאת מהתורה (כשיוצא ראש). סע' יא' - נטמאת מדרבנן (אפילו יצא איבר אחד).
וכתב עוד הש"ע (סע' יב') כי מרגע שנשמע קולו של תינוק, וודאי שהוציא ראשו ולכן נטמאת אז.
דין ולד שהתפרק ברחם: דנים את טומאתה לפי אם יצא רובו (משנה)/ראשו (ר' יוחנן).
בטומאת נדה
לקמן נראה כי כמעט כל יולדת נטמאת גם בטומאת זבה, משום שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
מאחר שא"א לפתיחת הקבר בלא דם, וזה מה שקובע את תחילת הטומאה מדין זבה, נשאלת השאלה:
מתי נפתח הקבר?
בקצרה:
נחלת שבעה: משעה שיושבת על המשבר - נחשב פתיחת הקבר (שהתחילה צירים) (כמו לעניין שבת. מנהג נשות פולין).
פלתי: רק אם יושבת על המשבר + דם. אבל מרגע שיושבת על המשבר – לא ייגע בה, מספק.
באריכות
הרחבה: באריכות: במשנה: לפי רבי יהודה, רק מרגע שנפתח הקבר יש טומאה. וכן פוסק הרא"ש והש"ע (קפח)
(בש"ע או"ח סי' של, נוקטים להלכה ככמה דעות שונות בגמרא. כמובן שא"א כ"כ להקיש מהפסיקה הזו, כי נקטו להקל ככל הדעות שמחללים עליה את השבת מפני שמדובר בפקוח נפש)
נחלת שבעה: כשיולדת נתקפת צירים – נחשבת פתיחת הקבר (!)
פלתי: עקרונית – רק אם גם יושבת על המשבר וגם יש דם - יש פתיחת קבר
אבל רק ישיבה על המשבר היא ספק פתיחת קבר. שהרי מעיד על סבירות לידה (ולכן חוששים
לפיקו"נ)
לכן, אם התחילו צירים – לא ייגע בה הבעל, מספק שמא מתחילה ללדת ונפתח הקבר.
אבל אם בסוף לא יולדת – הרי שמדובר באזעקת שווא ולא נפתח הקבר (הקבר לא יכול להפתח
ולהסגר בלי לידה). לכן, תהיה טהורה בכל המובנים.
(ערוה"ש מצדד בו)
הרב דב ליאור: צירים וירידת מים לא מטמאים. רק אם השתחרר הפקק הרירי או שלא יכולה ללכת לבד
הרב קנוהל: אבל אם יש דם (לא כתם), אז נטמאת טומאת נדה כרגיל
מבוא: דין יולדת האידנא א
בדיון זה, אנו יוצרים הבחנה בין הרובד של הדון ההלכתי מעיקרו, מהתורה, לבין ההלכה לרוב הדעות של 'האידנא'. ישנן שתי הבחנות כאלו בדיון כאן:
א. בעקבות ההשפעה של חומרת בנות ישראל בטיפת דם על יולדת, שהשלכתה היא שכל יולדת נחשבת גם כזבה גדול.
ב. במחלוקת הראשונים לגבי האם האידנא בועלים על דם טוהר.
בנוסף, נידון כאן גם מנהג תמוהה והפוך מעיקר הדין, לפיו אשה טמאה בכל ה-80/40 יום שאחר הלידה (!)
א. דין יולדת כזבה
ביסודו, הדין הנדון מעט תמוה, ועולה בו השאלה של מי שיולדת בזמן שהיא זבה גדולה. והרי בנדה (דף ח), ובסימן קפט סע' לג-לד ראינו כי מעוברת ומניקה נחשבות מסולקות דמים. על אף שנראה כי הדיון בגמרא מוסב על מקרה לא הגיוני זה, בפועל, הוא פשוט נותן ביטוי לכך שבתהליך הלידה עצמו יש דם.
באופן פורמלי זה קורה כך: הב"י מסביר, כי מאחר וקיימא לן שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם (ר' יהודה, רא"ש, ש"ע קפח) , בשילוב עם חומרת בנות ישראל להתייחס לכל טיפת דם כזיבה גדולה, הרי שבפועל מתייחסים לכל יולדת כזיבה גדולה.
לפיכך, יולדת בעצם נטמאת גם בטומאת 14/7 של יולדת, וגם בטומאת דם מדין זיבה גדולה (בעקבות חומרת בנות ישראל), המצריכה שבעה נקיים. בתכלס, זה אומר שפשוט החליפו את ימי הטומאה של היולדת (שהיתה נטהרת מהם בלא בדיקות ובלא כלום) בשבעה נקיים. אולם כאשר מדובר בלידת נקבה, הרי שיש עוד 7 ימים של טומאת לידה (גם אם ה-7 נקיים מהזיבה יסתיימו הכי מוקדם שאפשר).
ב. האם האידנא בועלים על דם טוהר
ישנה מחלוקת ראשונים האם האידנא בועלים על דם טוהר. כלומר, האם למרות שמעיקר דין תורה דם היוצא בימי הטוהר (33 הימים אצל יולדת זכר ו-66 הימים אצל יולדת נקבה) הוא דם טהר חוששים לו בכל זאת, או לא.
מאלו האוסרים (רמב"ן למשל), יש הסוברים כי זה מכח חומרת בנות ישראל (ומחמירים בדם טוהר כשם שמחמירים בכל טיפת דם; מחשש שמא יבלבלו בין ימי טוהר לימים שלאחר ימי הטוהר).
לעומתם, יש ראשונים (תרומה, סמ"ג) המבקשים להפריד בין השניים, וסוברים כי הם שני מנהגים שונים. ועל אף שחומרת דרבי זירא היא מנהג שפשט, הרי שיש הנוהגים שכן לבעול על דם טוהר.
ספירת ימי טומאת לידה ל-7 נקיים א
נדה לז (פ' בנות כותים)
תניא: רבי מרינוס: אין לידה סותרת בזיבה
(כלומר: אשה שיולדת באמצע ה-7 נקיים – טומאת הלידה לא מאפסת את ספירת ה-7, ולאחר שייגמרו ימי הטומאה לידה יכולה להמשיך אח"כ מהיום שבו הפסיקה)
איבעיא להו: מהו שתעלה? (שלא רק שימי טומאת הלידה לא יאפסו, אלא גם יחשבו לה ל-7 נקיים)
אביי אמר: אינה סותרת ואינה עולה (הספירה של ימי הזיבה לא מתאפסת, אך כן מושהת)
רבא אמר: אינה סותרת ועולה. (הספירה אפילו לא מושהת וממשיכה)
בה"ג, רב האי, רס"ג, רש"י: כרבא
ר"ת: כאביי (ל' של יעל קגם זה 'לידה', ולכן כאביי)
ש"ע: אם היולדת לא ראתה דם בשבעת/14 ימי טומאת הלידה – נספרים לה לשבעה הנקיים של זבה
(רבי מרינוס + רבא, הגאונים ורש"י)
(להלכה זה עובד רק חלקית, כי ברור שייצאו דמים בלידה, וייסתרו את ה-7 נקיים. ומכאן אנחנו מגיעים לדברי הב"י לקמן. אך הפסיקה כרבא בכל זאת משמעותית גם כיום: א. כי זה אומר שהשבעה נקיים נספרים למרות שהרגע ילדה. ב. אצל נקבה יש יותר ימי טומאה, ולכן יש גם ימי טומאה עצמאיים)
כל יולדת כזבה א
ב"י: תכלס, להלכה, מאחר וגם ככה נפתח הקבר בלידה (וא"א לפתיחת הקבר בלא דם), ומאחר והחמירו בנות ישראל אפילו בטיפת דם כחרדל להתנהג כזבה גדולה, הרי שבכל לידה נחשבת כזיבה גדולה.
יוצא שפשוט החליפו את שבעת ימי הטומאה של הלידה (אשר אח"כ אמורה להיות טהורה בכל מקרה), בשבעה נקיים.
ש"ע: בזמן הזה, כל היולדות נחשבות גם כזבות, וצריכות לספור שבעה נקיים (ב"י)
אצל יולדת נקבה
איך עובד החשבון
מאחר ואצל יולדת נקבה טומאת הלידה היא 14 ימים, הרי שיכול להיות פער בין סיום ה-7 נקיים לבין סיום ימי הטומאת לידה. להלכה, מאחר ושתי הטומאות קיימות, עד שלא תסיים את שתיהן, נחשבת טמאה ואינה יכולה לטבול. לפיכך, אם לא ראתה דם והיו לה 7 נקיים בתוך ה-14 של הטומאת לידה, צריכה לחכות עד סיום ה-14, וטובלת ביום ה-15.
ראתה בשבוע השני
בנדה לו, מסיקים: מי שילדה נקבה, וספרה 7 נקיים, אך לא טבלה אח"כ, ואז ראתה דם בשבוע השני (בתוך ימי הטומאה ללילדה) - טמאה (למרות שספרה 7 נקיים)
אז, האם צריכה שוב שבעה נקיים חדשים?
רא"ש: ילדה נקבה - מתייחסים רק לשבעה הראשונים כקריטיים, אבל אם ראתה דם בשבעה השניים - לא סותרת את הספירה. יכולה לטבול ביום ה-15 ולהטהר (הדם שראתה הוא דם לידה, ולא דם זוב)
רמב"ן: גם אם ראתה רק בשבעה השניים לטומאת לידה - צריכה שוב 7 נקיים.
ב"י: אנו גם ככה לא בועלים על דם טוהר, ומתייחסים אליו כדם טמא בגלל חומרת בנות ישראל (לקמן). לכן, המחלוקת לא רלוונטית לנו, וסותרת וצריכה לספור 7 נקיים.
אבל אם לא ראתה - ימי טומאת לידה כן עולים לה לספירת שבעה (כל עוד לא רואה שוב דם)
ב"ח: חולק אב"י. מצדד ברא"ש ואפילו למי שאינם בועלים על דם טוהר. אם רואה בשבוע השני לא סותרת (בנות ישראל לא קיבלו על עצמן חומרת דרבי זירא על דם טומאת לידה)
ט"ז: חולק על הב"ח (איך יכול לומר שעל דם טוהר החמירו מכח חומרת דרבי זירא, ועל דם לידה לא?) [אני חושב שהב"ח לא סובר שהסיבה שאין בועלים על דם טוהר זה מכח חומרת דר"ז, אלא כבה"ג שם]
האם בועלים על דם טוהר? א
רמב"ן, רוקח, ראב"ד: לא בועלים על דם טוהר, מכח חומרת דרבי זירא
טעמם: כשם שחומרת דרבי זירא באה למנוע בלבול בין נדה לזבה (משום שאין בקיאים), כך באה
למנוע בלבול בין ימי טהרת יולדת לימים שאינה
בה"ג, תוספות, ר"ת, תרומה: בעילה על דם טוהר זה מנהג נפרד. חומרת דרבי זירא פשטה בכל ישראל, ולא לבעול על דם טוהר הוא מנהג שלא פשט, ויש מקומות שנוהגים כן ומקומות שלא
ב"י: האידנא פשט המנהג בכל ישראל שלא בועלים על דם טוהר
רמ"א: פשט המנהג שאין בועלים על דם טוהר, והוא טמא ככל הדמים (שבעה נקיים והכל)
אם ראו בזמן תשמיש בימי הטוהר
נודע ביהודה: למרות שאין בועלים על דם טוהר ומתייחסים אליו ככל דם טמא (משום חומרת דר"ז), אם שימשו בזמן ימי הטוהר וראתה דם - יכול לגמור (כמו בדין ביאה ראשונה, קצג) (וככלל, פחות נורא מכל דם בזמן תשמיש)
האם צריכה לברך על טבילה מדם טוהר?
תשובה מאהבה: הסתפק אם מברכים על הטבילה שבין טומאת הלידה לימי טהרה או לא. משמע מהרמ"א שכן. שאל את הנו"ב ולא הכריע.
חת"ס, ערוה"ש: מצדדים לברך
המנהג לא לשמש כל 40/80 א
דיון חביב ומטא-הלכתי לגבי המנהג. מעניין לראות את ההבדל בין הרמב"ם (שמצדד להוקיעו), ב"י (שעיקרו כרמב"ם, אך מביא ראשונים שמסנגרים על המנהג), הרמ"א (שבמקומות שנוהגים כך - מושך שלא להתיר), והב"ח (שמקצין ומחיל את החומרא לגמרי). כיום, הפוסקים סוברים שזה מנהג טעות שיש לבטלו ללא כל חשש (למשל טהרת הבית, דר"ט).
המנהג והיחס אליו
רמב"ם: במקצת מקומות (ובתשובות גאונים) אנו רואים שהיו שנהגו לא לשמש כל ה-80/40 יום, ולא רק עד שנספרו 7 נקיים ועברו הימי טומאת לידה. ואפילו אם לא ראתה דם אחרי ה-7/14 ימי טומאה.
מנהג טעות שהגיע מהצדוקים. צריך לכוף את הנוהגים כך להפסיק.
(הצדוקים מפרשים את הפס' "ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" שאסורה גם לבעלה, ולא רק בקודשים ובביאת מקדש)
ריב"ש: אם נעשה מתוך פרישות - אין למחות ביד הנוהגים כך
תרוה"ד: כל מקום לפי מנהגו
רמ"א: + יש מקומות שנוהגים שלא לטבול ולשמש בכל ה-40/80 יום.
+ ובמקומות שנוהגים כך – אין להתיר
אבל במקומות שלא נוהגים כך – אין להחמיר כך (תרוה"ד)
ב"ח: מצדד במנהג להחמיר, ופורץ גדר יישכנו נחש (!)
ט"ז: יש מקום להתיר לנהוג את המנהג, אבל ברור שלא חייב לנהוג אותו
הרחבה: לשונו הזהב: לשונו הזהב: "... רחמנא לבא בעי וכל הרוצה להחמיר בזה וכוונתו לשמים יש לו לסמוך על קצת האחרונים שכתבו לקיים אותו המנהג,
אבל המקיל בדבר - חלילה לתת עליו שום עונש ואין בזה בדורותינו משום פורץ גדר דאנו רואין שאין מנהג זה קבוע לגמרי ומוסכם בין הכל במקומותינו"
טהרת הבית, דר"ט: מנהג טעות שיש לבטלו בלי שום חשש
טעמים למנהג
מהרי"ק: שמא יבואו להתיר יולדת שכן ראתה דם
ריב"ש: יש חשש שתראה דם ולא תשים לב
דרכ"מ: מנהג שהגיע מדעת ר"ת שיולדת צריכה שתי טבילות (אחת בסוף טומאת לידה ואחת אחרי 7 נקיים)
לידות שונות ח, יג-יד
יוצא דופן (יד)
בפ' יוצא דופן: היולדת יוצא דופן - לא נטמאת ("אשה כי תזריע וילדה" - רק אם ילדה ממקום שנזרעה)
(וגם אין פה פתיחת הקבר, אז אין ראיית דם)
טור-ש"ע: היולדת דרך הדופן – אינה טמאה טומאת לידה.
(אבל להלכה נ"ל שבוודאי שיש דמים רבים שיוצאים מהוסת בכל מקרה, ולכן תטמא)
טומטום/אנדרוגינוס (ח)
משנה, ש"ע: היולדת טומטום/אנדרוגינוס – טומאת לידתה כנקבה.
תאומים (יב)
ברור שנטמאת בטומאת לידה גם בתאומים. אך כיצד תהיה הספירה של ימי הטומאה?
רשב"א, ש"ע: היולדת תאומים – אם יש הפרש של יממה בין ולד אחד לרעהו (כגון שהאחד יצא לפני השקיעה והשני אחרי השקיעה) – טמאה מרגע שהראשון יצא, אך הספירה מתחדשת מרגע שהאחרון יצא.
כשהפילה ב-ז, י
ולד (ב)
משנה פ' המפלת (דף ל): מי שמפילה עד 40 יום משנכנסה להריון - לא חוששת (לא נגמרה צורתו ולכן אינו
מטמא בטומאת יולדת).
מ40 יום והלאה–חוששת (נגמרה צורתו) ונטמאת בטומאת יולדת.
(ב"י: זו משנה שאפילו מי שאומר שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם יודה, ויסכים שמרגע שעברו 40 יום – מאחר ונגמרה צורתו של הולד, בוודאי ייצא דם)
ראב"ד, רשב"א: גם יולדת שילדה ולד שלא נגמרה צורתו – נטמאת, בגלל דם נדה
רז"ה: אם ילדה ולד שלא נגמרה צורתו טהורה לגמרי. גם מה שיוצא זה רק מים בעלמא, ולא דם.
ש"ע: כל עוד נגמרה צורתו של ולד - נטמאת בטומאת יולדת. גם אם הוא מת (גמרא, ראב"ד רשב"א)
אך גם אם לא נגמרה צורתו - נטמאת טומאת נדה, בגלל שא"א לפתיחת הקבר בלא דם, ועל כל
טיפת דם כחרדל (ועיין דין יולדת האידנא, שכל יולדת כזבה)
רמ"א: אז יוצא שאם זה ולד לא נגמרה צורתו, אחרי הלידה יש לה 7 נקיים וסיימה את הסיפור
ממתי מתחילה הספירה ל-40 יום?
עבודת הגרשוני: מליל טבילתה האחרון
חתם סופר: מהפעם הראשונה ששמשה עם בעלה אחר הלידה האחרונה.
(ברפואה כיום סופרים מהוסת האחרון)
יצורים וחתיכות למיניהם (ג)
בגמרא (פ' המפלת חתיכה) מוזכרים כל מיני סוגים של צורות ויצורים ודינם כאשר יוצאים מגופה של האשה – האם מתייחסים אליהם כולד לעניין טומאת יולדת או לא? וכן, האם אומרים כשהם יוצאים שנפתח הקבר ולכן נטמאת בטומאת נדה, או לא?
טומאת נדה
בסימן קפח סע' ג, פסק הש"ע שמלבד חתיכה קטנה, כל חתיכה היוצאת מהגוף מטמאה, מפני שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. אבל כשמדובר בחתיכה קטנה – הקבר פשוט לא נפתח. אך מלבד זאת, כל עוד החתיכה לא קטנה, לא אכפת לנו באיזו צורה מדובר. כל דבר שיוצא והוא לא חתיכה קטנה – מטמא בנדה.
טומאת לידה
כאן, בסוגיות ובראשונים יש אכן חילוק בין הסוגים השונים של היצורים, אך למעשה, הראב"ד, הטור והש"ע פסקו שבגלל שהיום לא בקיאים בכל הצורות האלו, כל חתיכה שאינה קטנה מטמאת בטומאת לידה כדין ולד שנגמרה צורתו. לכן, צריכה גם לשמור טומאת נידה ולספור 7 נקיים, וגם לחכות שייגמרו 14 ימי טומאת לידה לנקבה. יש לה לנהוג 14 ימי טומאת לידה ולא 7, מפני שאין לדעת מה מין הדבר.
פרישת עונה: ביום ה-41 או ה-81?
ש"ך: צריך לפרוש גם וגם (מספק, שמא זו נקבה)
ט"ז: צריך לפרוש רק ביום ה-41.
כמה הערות על פתיחת הקבר בלא דם
(ועיין עוד בסימן קפח, ג)
נו"ב: אם הקבר נפתח, אבל יצא רק דבר דק מאוד, או נוזל - לא אמרינן שיש דם (מושך לרז"ה)
נו"ב: גם פתיחה חיצונית נחשבת כפתיחה של המקור לעניין זה (כגון רופא שהכניס כלי וכו').
שליה (ד-ז)
שיוצאת אחר הולד
גמרא, ש"ע: שליה שיצאה מהאשה אחר שילדה ולד חי – לא מטמאה טומאת יולדת
אבל שליה שיצאה אחר ולד מת – נטמאת טומאת יולדת מספק
שיוצאת לפני הולד
גמרא, ש"ע: שליה שיצא מהאשה לפני שילדה ולד – מטמא בטומאת לידה (אפילו אם ילדה אח"כ ולד חי)
ולד שנחתך לאיברים (י)
אין לגביו שאלה אם מטמא בטומאת לידה, אלא רק ממתי.
נדה (פ' המפלת):
משנה: ולדת שיצא מחותך – נטמאת כשיצא ממנה רוב גופו
וכן פסק הש"ע (ואין חשיבות לסדר האיברים. רק שייצא הרוב)
אם לא יצא מגופה לגמרי, אלא רק מהפרוזדור
רשב"א, ש"ע: אפילו לא יצא לחוץ, אלא רק חוץ לפרוזדור - טמאה
מונחים
- טומאת יולדת
- טומאה מהתורה שחלה על האשה בלידתה — שבוע ללידת זכר, שבועיים ללידת נקבה.
- ימי טוהר
- 33 יום (זכר) או 66 יום (נקבה) שאחר ימי הטומאה, שבהם האשה טהורה לבעלה אף אם רואה דם, אך אסורה בקודשים.
- דם טוהר
- דם היוצא בימי הטוהר; מן התורה טהור, ונחלקו הראשונים אם האידנא בועלים עליו.
- פתיחת הקבר
- פתיחת פי הרחם בלידה; קיימא לן שאי אפשר לה בלא דם, ולכן כל יולדת נטמאת גם מדין דם.
- האידנא
- בזמן הזה — הרובד ההלכתי המעשי, לאחר חומרת בנות ישראל, להבדיל מעיקר דין תורה.
- חומרת בנות ישראל
- מנהג שקיבלו על עצמן בנות ישראל להחשיב כל טיפת דם כזיבה גדולה הטעונה שבעה נקיים.
- זבה גדולה
- אשה שראתה דם שלושה ימים בימי זיבתה; טעונה שבעה נקיים וקרבן. האידנא כל יולדת נדונה כך.
- שבעה נקיים
- שבעה ימים רצופים ללא ראיית דם, שהזבה סופרת קודם טבילתה.
- פרישת עונה
- פרישה של לילה או יום אחד בתום ימי הטוהר, מחשש שתראה דם ותיטמא.
- יוצא דופן
- ולד שנולד בניתוח דרך דופן הבטן ולא דרך הרחם; לדעת המשנה אין בו טומאת לידה.
- שליה
- השִליה (השִלְיָא) — הרקמה העוטפת את העובר; דין טומאתה תלוי אם יצאה לפני הולד או אחריו.
- נגמרה צורתו
- ולד שהשלימו איבריו (מ-40 יום להריון); המפילה אותו נטמאת טומאת יולדת.
- מסולקת דמים
- אשה שאינה רואה דם מחמת מצבה (מעוברת, מניקה); בכל זאת נטמאת בלידה משום פתיחת הקבר.
- חתיכה
- גוש בשר או רקמה היוצא מן הרחם; אם אינו קטן — מטמא, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.