יולדת ומפלת (סימן קצד)

טומאה מהתורה שחלה על האשה בלידתה — שבוע ללידת זכר, שבועיים ללידת נקבה.

33 יום (זכר) או 66 יום (נקבה) שאחר ימי הטומאה, שבהם האשה טהורה לבעלה אף אם רואה דם, אך אסורה בקודשים.

דם היוצא בימי הטוהר; מן התורה טהור, ונחלקו הראשונים אם האידנא בועלים עליו.

פתיחת פי הרחם בלידה; קיימא לן שאי אפשר לה בלא דם, ולכן כל יולדת נטמאת גם מדין דם.

בזמן הזה — הרובד ההלכתי המעשי, לאחר חומרת בנות ישראל, להבדיל מעיקר דין תורה.

מנהג שקיבלו על עצמן בנות ישראל להחשיב כל טיפת דם כזיבה גדולה הטעונה שבעה נקיים.

אשה שראתה דם שלושה ימים בימי זיבתה; טעונה שבעה נקיים וקרבן. האידנא כל יולדת נדונה כך.

שבעה ימים רצופים ללא ראיית דם, שהזבה סופרת קודם טבילתה.

פרישה של לילה או יום אחד בתום ימי הטוהר, מחשש שתראה דם ותיטמא.

ולד שנולד בניתוח דרך דופן הבטן ולא דרך הרחם; לדעת המשנה אין בו טומאת לידה.

השִליה (השִלְיָא) — הרקמה העוטפת את העובר; דין טומאתה תלוי אם יצאה לפני הולד או אחריו.

ולד שהשלימו איבריו (מ-40 יום להריון); המפילה אותו נטמאת טומאת יולדת.

אשה שאינה רואה דם מחמת מצבה (מעוברת, מניקה); בכל זאת נטמאת בלידה משום פתיחת הקבר.

גוש בשר או רקמה היוצא מן הרחם; אם אינו קטן — מטמא, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

מבוא: דין טומאת יולדת א